בביתן האוסטרלי מציגה טרייסי מופט את My Horizon. זהו אחד הביתנים הלאומיים טובים ביותר בגרדיני.מופט עוסקת בהגירה ויחסי כוח, נושאים מרכזיים הנידונים שוב ושוב ,אסון הומניטרי שמצטלם היטב עד כידי כך שעולה היההור עם קריאות האמנות לפיתרונו אינן נגועות לעיתים בניצול פשוט שלהיבטיו האסטטים / דרמטיים . מופט אינה נופת לפחים האלו מאחר והיא מפנה עין למתבוננים ברצףהאסונות לא פחות מאשר לקורבנות . היא מתיחסת להיסטוריה העקובה מדם של אוסטרליה בעבק,כשאירופאים בעיקר מבריטניה זרעו הרס איום וגם כיום כשאוסטרליה מגלה אדישות מוחלטת לגורל הפליטים המתדפקים על שעריה .
מופט מציגה שתי סדרות וידיאו ושתי סדרות צילום .ב” Vigil” מתחלפים דימויים של כוכבי קולנוע קלאסיים –מאליזבט טיילור ועד דונלד סתרלנד המביטים החוצה, לעבר חוץ שברור שהוא מעורר דאגה , עם דימויים של סירות פליטים שעברו אבסטרקציה . הוא מוקרן על שניים מקירות הביתן החיצוניים ,ספק מגדלור של סולידריות אנושית המתעוררת , ספק עוד דימוי פירסומי בזרם אינסופי של דימויי פירסום .ההכפלה שלהקרנה בחוץובפנים , יחד עם הקצב מהיר ואבק הכוכבים שמתנגש עם דימויי הזוועה יוצרים היגד ישיר , ברור וטורד.IMG_4299 (לחצו לראות קטע ווידיאו)
The White Ghosts Sailed In סרט הווידאו השני מתיחס ל26 ינואר 1788 ,ומופט המציאה סיופור אם נרמה היסטוריה אלטרנטיבית כאילו שהגעת הספינות הבריטיות הראשונות ,הארוע שתרחש באותו היום הוסרט . היום שנחגג 
כיום הולדת האומה האוסטרלת הוא יום נתון במחלוקת עזה מבחינת אופן הזיכרון שלו (ההשוואה ליום עצמאות/נכבה מתבקשת) . מופט מאמצת את הטרמינולוגיה של אוסטרליים ילידים שכינו את הלבנים “רוחות לבנות” והסרט, שהיא טרחה באופן לא לגמרי משכנע במתכוון מראה נוף ריק של מפרץ וברקע קולות תופים ומלחמה ובכי תינוק . בעבודה זו ובסדרת צילומים של אנשים שברוב שהם מיד אחרי אסון מופט בודקת את האופן בו אני מתבוננים בדברים ויוצרת דימויים מלאכותיים , קלים לעיכול , כאלו שאנחנו הצופים יודעים כמו צופים בסשרות טלוויזיה , שנוקו ולוטשו בדיוק לנקודה בה יעוררו הזדהות ולא גועל. שוטר גברי מחזיק תינוק גבר מהלך ברחוב מאיים .הדימיון לעבודות של סינדי שירמן מתחילת שנות ה 70 ניכר – אנחנו מתבוננים בדימוי שמזכיר קטע מסרט שאינינו זוכרים במדויק, סצנה ז’אנרית של סיוט .
העשייה נשענת על זיכרון קולקטיבי, זאנרי, מצויה גם בסידרה היפה Body Remembers האמניתמצולמת מאחור במדי חדרנית בחדרים שנדמה שמשהו בהם לא בסדר, רוחש ומשובש.
אצל מופט הזמן עומד מלכת עם באוניות הפליטים שהאבסטרקציה שלהן מאפשרת להן להיות אנשי הסירות הויטנאמים של שנות ה 70 , פליטים מהאיטי בשנות ה80 (בזיכרון הישראלי יהודי גם המעפילים של שנות ה 30 וה 40 ) וזרם הפליטים הקיים היום, בחדרנית המלנכולית בתלבושת שמזכירה את המאה ה 19, פורנוגרפיה זולה, הכלואה בחדר שהאור בו ספק ניאון ספק אור חסד מציור רנסנס צפוני.
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
