הוליווד ומיתוסים אחרים|HOLLYWOOD AND OTHER MYTHS

הוליווד ומיתוסים אחרים היא תערוכה שמרנית  שמצהירה על המובן מעליו: הזיקה של אמנות הווידאו לקולנוע.  דומה שהיום צריך להרחיב את הדיון כך שיכלול גם את הזיקות (הוותיקות) לטלוויזיה  וקליפים  למוסיקה והחדשות יותר לחלל הוויזואלי/רעיוני שהתפתח ב YOUTUBE  ובאינסטגרם .

Pierre Bismuth Promotional Occurrences, 2018 video, color, sound, 19:04 minutes, courtesy of the artist
Pierre Bismuth
Promotional Occurrences, 2018
video, color, sound, 19:04 minutes, courtesy of the artist

הוליווד ומיתוסים אחרים  מראה בווידאו את התופעה שסינדי שירמן זיקקה באופן מבריק בסדרה  “Untitled Film Stills.” אותה החלה ב 1977. שירמן יצרה שבעים צילומי שחור לבן שנראים כאינוונטר של סטראוטיפים נשיים מסרטים הוליוודיים ואירופאים של שנות ה  50 וה 60 ( היפיפיה המפתה, אשת הקרירה, עקרת הבית , הנערה הנמלטת ) אך כולם פיקטיביים. שירמן ניסחה  הרהור נוקב על אופני ייצוג לאור התבניות התרבותיות דרכן אנחנו ממינים/ממפים את סביבתנו. המהלך הממצה, החד, שלה הוא בבחינת נעדר נוכח  ב”הוליווד ומיתוסים אחרים” .

Cindy Sherman Untitled-Film-Still-17.1978
Cindy Sherman Untitled-Film-Still-17.1978

הסרט הפותח את התערוכה, “איש איננו אי”  של יספר יוסט, הוא קטע הנראה כמבודד מתוך נרטיב של איש הרוקד בכיכר . גבר בגיל העמידה שרוקד בתנועות רחבות ומשוחררות ונצפה על ידי צעיר שמתמוגג בדמעות , סצנה שיכולה להיקרא כרגע שיא בסיפור משפחתי או סיפור אהבה של אנטי גיבור.


השלמת הסיפור  נעשית על ידי הצופים באסוציאציות  סרטים מוזיקליים “שיר אשיר בגשם” “אוליבר ” וגם “לה לה לנד” שנעשה ארבע עשרה שנה אחרי הווידיאו . יוסט פונה לצופים שבינו לבינם יש הסכם ברור של הכרת מערכת תרבותית ולכן האמנות שלו היא במובהק לקהל מסוים . מבחינה זו ,והדבר נכון לכל התערוכה ,וגם לסדרת הצילומים של שירמן שהוזכרה, זהו סוג האמנות שמושגי האוניברסליות שנחשבים לא פעם כאפיון של אמנות במידה רבה אינם ישימים לגביה.
פרנצ’קו וצולי  מציג את Marlene Redux: A True Hollywood Story!  העבודה מ 2006 אינדיוסינקרטית . היא בנויה סביב  סיפור התאבדות האמן לאחר כישלון אמנותי  וראיונות עם הסובבים אתו לאחר מותו ליצירת Rashomon , סיפור מציאות מזוויות שונות כשם סרטו של אקירה קראסוורה מ 1951  .

Francesco Vezzoli  Marlene Redux: A True Hollywood Story! 2006
Francesco Vezzoli
Marlene Redux: A True Hollywood Story! 2006

בין השאר יש התייחסות ל Trailer for a Remake of Gore Vidal’s ‘Caligula,’ , עבודה  שנעשתה כטרילר לסרט לא קיים אותה הציג בביאנלה בוונציה ב 2005 וזכה מידית לאור הזרקורים בזכות צרוף עשיה מופתית ופורנוגרפיה. ב “מרלן”  יש דימויים מיניים גרפים למדי (הצבת השלט בעניין זה בתוך החלל אבסורדית, יש סיכוי גבוהה למדי שלא ירצה להיחשף לדימויים אלו יראה אותם לפני שיקרא את השילוט) . במקרה של וצולי היה מעניין להראות בהקשר הישראלי דווקא עבודות מאוחרת יותר. ב 2017 הציג בפונדסיון פראדה במילנו תערוכה מרהיבה שעסקה בטלוויזיה האיטלקית כמכוננת מיתוסים בשנות ה 70  שהצטיינו בסערות פוליטיות ותרבותיות, מרצח פאזוליני והפוליטיקאי  אלדומורו , ועד למתקפת טרור פלשתיני בשדה התעופה ברומא ומצעדים נגד הפלות  .  התערוכה בפראדה עלתה בדעתי, בהשוואה ל “הוליווד ומיתוסים אחרים”, בעיקר משום שבעוד התערוכה בתל אביב טהרנית מבחינה מדיומלית . במילנו השילוב של ציור (Boetti, de Chirico, Pistoletto, Burri)  ופיסול Carla Accardi יצר תחושה שונה לגמרי מזו של הקבץ עבודות וידיאו בלבד.
הפרויקט של   פייר ביסמוט , סרט באורך מלא בשם “? Where Is Rocky II” המוקרן במועדים מסוימים , וPromotional Occurrences, 2018 עבודת וידיאו הבנויה כקדימון לסרט   רק מחזק את הידיעה שמדובר ביוצר נפלא . ביסמוט יצר בעבר עבודות וידיאו ביקורתיות כמו    The Jungle Book Project 2002 בו סרטו של דיסני הוקרן בתשע עשרה שפות במקביל (כל דמות בשפה אחרת). ב 2004 זכה באוסקר לתסריט ( ביחד עם Charlie Kaufman   Michel Gondry) על סרט מדע בדיוני רומנטי העוסק במחיקת זיכרון .

Where Is Rocky II? “” הוא משחק מתוחכם החל מהשם שמתייחס לסרט רוקי המצליח משנות ה 70 ועד לעובדה שלא ברור לחלוטין שהעבודה שמחפשים אותה בסרט, פסל של אד רושה האמריקאי אכן נעשתה . הסיפור הוא שהעבודה , הדמייה של סלע הוצבה במדבר וגם תועדה שם ב 1979 אך כלל לא ברור אם זו אמת או בדיה . ביסמוט משתמש בשחקנים מקצועיים ולא מקצועיים , באנשי אמנות כמו גפרי דייטש ליצירת  קולאז’ של סרט אמנות ומתח, אמת בדיה שעושה שימוש מרהיב בקונוונציות שלנו על אמנים, בלשים , מסתורין וכיצד נראה סרט אמריקאי (הדרכים לעולם וישרות ארוכות ומכוניות בודדות דוהרות רחוק מזו במדבריות אין קץ.

תום פניני ,היוצר בארה”ב הוא האמן הישראלי היחיד בתערוכה . “משקולת נייר” מ 2017 היא עבודה מענינת אך ספק ל הוליווד ומיתוסים אחרים הוא המסגרת  הנכונה עבורה  משום שהקשר לקונבנציה קולנועית זו או אחרת קלוש. דמות סטראוטיפית של סופר , לבן שיער ומלא תשוקה, אותו משחק אבי פניני , אביו של האמן, מכה במקשי מכונת כתיבה  וגשם מילים גזורות , כמו מילים במיצג שירה אוטומטית של אמני דאדא  מכסות אותו אט אט עד שהוא קבור תחת הר מילים שמשמעותן השתבשה. וכמאמר הקלישאה הן יכולות להרוג (כנראה).  פניני מספר סיפור – סיוט קטן , בתיאטרליות מרירה- מתוקה.

בעבודה של פניני בא לידי ביטוי חריף העדר התכנון האקוסטי המקומם שמלווה את התערוכה כולה. העבודה לא במקומה בתערוכה אך בכל זאת היה רצוי לשמוע את מקשי מכונת הכתיבה. לחדר זולגים קולות הסרטים סביב וכך הדבר גם בעבודות אחרות. חוסר המחשבה על הסאונד משטיח אותן , מבטא יחס לווידאו כתמונה זזה

Tom Pnini Paperweight, 2017
Tom Pnini Paperweight, 2017

גיבור התערוכה הבלתי מעורער הוא הזמן , וההצגה שלה במקביל ל”שעון” של כריסטיאן מרקלי רק מחדדת זאת. התערוכה כוללת סרטים שחלקם באורך כמעט מלא כמו  “מספר ארבע עשרה , הביתה” של   גווידו ון דר ורווה (קרוב לשעה) ובמצטבר מדובר בתערוכה שיש בה כמה וכמה שעות צפייה. החלל בגלריה אמנם נוח מאד לצפייה (במיוחד בשעה של מיעוט מבקרים כמו זו בה הייתי) ובכל זאת השינוי לצפייה פיזית פאסיבית, בדיוק כמו צפייה בטלוויזיה ישיבה במקום עמידה או הליכה ליד ובתוך עבודות בולטת. שאלת הנחת המוצא מעניינת: האם היא עתותיהם של  הצופים בידיהם באופן כמעט בלתי מוגבל  או שבעצם ההנחה היא שצופים רק יציצו בעבודות ואפשר להסתפק בצפייה חלקית. התערוכה הזו, כמו “השעון” מביאה להרהור על הזמן כחומר ספירלי, מתפרק ומתרכב שגם אם אין בו שליטה יש הזדמנות, נוספת לצפות להתנסות בו באינסוף מדומה.

 

 

פייר ביסמוט, אוקייה דקר, תרזה האברד / אלכסנדר בירכלר, פרנצ’קו וצולי, גווידו ון דר ורווה, יספר יוסט, תום פניני, יוליאן רוזפלדט
אוצרת: רותי דירקטור
מוזיאון תל – אביב
נעילה– 29.9.18

Hollywood and other myths

This is a conservative exhibit stating the obvious: the link between video art and cinema. It seems to me that the discourse should be expanded to include links to television and clips on YouTube and Instagram.IMG_2524
Hollywood and other myths shows the same phenomenon in video that Cindy Sherman refined so brilliantly in her series, “Untitled Film Stills,” which she began in 1977. Sherman created an inventory of stereotypes of women from Hollywood and European films of the 1950s and ‘60s, all fictional. Sherman’s acute, thorough process has an absent presence in the exhibition.
Francesco Vezzoli is showing his work from 2006, Marlene Redux: A True Hollywood Story!, structured around a story of the artist’s suicide after a failure, and interviews with people in his life, creating a “Rashomon”  effect.
Pierre Bismuth’s project, Where is Rocky II? is a full-length feature film screened at specific times, and Promotional Occurrences, 2018, a video work as a film trailer.
Where is Rocky II? is a sophisticated game, beginning from the title referring to the successful film franchise from the 1970s to the fact that it is entirely unclear that the work viewers are looking for, which is a sculpture by Ed Ruscha, which is a simulation of a rock installed in the desert, was indeed made in actuality.
The uncontested hero of the exhibition is Time itself. Hollywood and Other Myths creates a space to think about time as a spiral material which breaks down and re-assembles itself. Even if we cannot control it, we have additional opportunities to experience it in a simulated infinity.

Francesco Vezzoli  Marlene Redux: A True Hollywood Story! 2006
Francesco Vezzoli
Marlene Redux: A True Hollywood Story! 2006

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility