אי-אפשר שלא להתפעל מהאפקטיביות הרגשית של “סוליות זרות”. אירה אדוארדובנה משתמשת בנוסחאות סיפוריות וחזותיות מוכרות מאד אך מצליחה לזקק מהן את הלוז, את מה שהפך אותן מלכתחילה לתבניות אמנות. הרגע בו היא עוסקת הוא רגע השיבה של מי שעזבה את ביתה ומבקשת לחזור ולהביט בו. הבחירה ברגע זה מורכבת מאחר ששיבה היא מצב המשליך על ההווה והעתיד, רגע בו הפער מעבר, אמתי או מדומיין, מתחדד. בשיבה האחת מקופלות השיבות כולן: במערב מיתוס השיבה הוא לעולם בצל האודיסאה, האפוס ההומרי על אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה השב לאיתיקה אחרי מסע מפרך ולמרות שלכאורה דברים חוזרים לקדמותם הכל השתנה. שיבה זו שימשה בסיס והשראה לאין ספור יצירות העוסקות בזהות, כמו הסרט “שובו של מרטין גר” (במאי Daniel Vigne 1982) . בארץ מהדהדות בעבודה סוגיות ליבה של הקיום הישראלי – חוק השבות, חוק היסוד שמקנה לכל יהודי באשר הוא זכות לאזרחות, ודרישת השיבה הפלשתינית.
אדוארדובנה היגרה לארץ טשקנט, אוזבקיסטן ב–1990, בתקופת ההתפוררות המהירה של ברה”מ. בעבודה קודמת שהציגה בארץ ב 2012, מיצב הווידאו The Library Room (בגלריה ברוורמן) עסקה גם כן במעבר, כשהיא ובני משפחתה צולמו על רקע ספריה, פעם מלאה ופעם ריקה כדיבור על מטען תרבותי והעברתו- תרגומו בין תרבויות. כעת, במתכונת של סיפור בתוך סיפור, כאמור תבנית שכיחה, היא מספרת על רגע של חזרה לטשקנט, לדירת המשפחה. אנו רואים דפיקה בדלת דירה, ברור שפת הבעלים הדירים הנוכחיים ובקשה שמקופלת בה תחינה, להיכנס ולראות בית אותו עזבה . היא מצלמת את הסצנה באופן זהה שבע פעמים, כאשר נשים בגילאים שונים אומרות אותן שורות ובכל פעם מתווסף הקטע הקצר לקטעים שלפניו, כשבכל פעם השחקנית הקודמת היא שאומרת לשחקנית המשחקת “קאט”, המילה היחידה הנאמרת באנגלית, הלינגואה פרנקה של ימינו. המילה הקצרה, החיתוך, מונע את הגלישה המסוכנת לעודף סנטימנטליות.
On foreign made soles
שוב ושוב חוזר מה שהופך לטקס, ואנחנו עם האישה שהרשו לה להיכנס אך איננו רואים את מה שתראה בפנים. במסע הפנימי איננו שותפים. רק להמתנה ולהתרגשות אפשר, אולי, להיות, שותפים כוחה של “על סוליות זרות” בהעדר פאתוס ובאופן בו חווית ההיסוס, חיפוש ותקווה חוזרות, בונות מסה קריטית של הזדהות.
אוצרת: שוע בן-ארי
מוזיאון ישראל
להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור עומק במוזיאון ישראל ב 21 אוגוסט בתערוכה של בולטנסקי (וכן ב פרויד – שר הטבעות / אירה אדוארדובנה – על סוליות זרות/ גיל מרקו שני –אוטובוסים /יעקב ובניו – סוּרבָּרָן) פרטים בעמודת סיורי אמנות באתר או כיתבו לכתובת:
עקבו אחרי באינסטגרם
http://www.instagram.com/smadarsheffi/
Ira Eduardovna On foreign made soles
It’s hard not to be astonished by the emotional effectiveness of Ira Eduardovna’s video Foreign Made Soles. The artist uses familiar narrative and visual formulae, yet succeeds in presenting the essential, which, after all, was what created the paradigms. She engages in the moment of return to her childhood apartment and the desire to gaze at it. The choice of this moment is complex since “return” is a state with implications for both present and future, the moment in which the break – whether real or imagined – becomes sharper. Return enfolds all returns: in the west, all exist in the shadow of Homer’s Odyssey, the quintessential return epic of western civilization, which inspired numerous works on the theme of identity, such as the film The Return of Martin Guerre (1982, dir. Daniel Vigne). In Israel, the work evokes the core issues of Israeli society – the Basic Law-Law of Return which gives Jews all over the world the right to live in Israel and receive citizenship, as well as the Palestinian demand for the right of return.
On foreign made soles
Eduardovna immigrated from Tashkent, Uzbekistan in 1990, during the rapid crumbling of the USSR. In the video, Eduardovna uses the familiar story-within-a-story technique in her work on the moment of return to the family’s apartment in Tashkent. In the scene shot seven times, we see a knock on the door, a woman hesitantly asking, almost begging, the present residents for permission to enter and see the house she left. Actresses of different ages recite the same lines each time, while each short section is added to the previous sections while the previous actress is the one to say “Cut,” the only word in English, preventing the dangerous slide into over-sentimentality.
Repetition of the scene transforms it into a ritual of the power of “on foreign soles,” without pathos and in a way in which the experience of hesitation, search and hope is repeated to create a critical mass of empathy.
Curator: Shua Ben-Ari
Israel Museum
