בין סלידה לאכזבה – על בוגרי תואר ראשון בבצלאל 2015

מאכזב ומעורר סלידה לגלות את חוסר הרגישות בו פועלת האקדמיה בצלאל. בלב תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות מוצגת העבודה “גלגול” של טל אנגלשטיין ובה התעללות ממושכת בבעלי חיים: פרפרים חיים מוכנסים לשקית ניילון ענקית כידי להיחנק למוות. ביום שישי החולף העלה ברור קצר שכך מתוכנן להיעשות במהלך התערוכה מספר פעמים.

גלגול, טל אנגלשטיין

גלגול, טל אנגלשטיין

הטקסט הנלווה מצמרר בלתי חתום ואין צורך להוסיף עליו דבר : …האמן מרבה לשזור את החי בעבודתו, אך כדי להשתתף בה נעשה החי נייח, מת-למחצה, כזה שחיותו מצומצמת לנשימות קלות, להפצת ריח…. עבודותיו בשנים קודמות כללו הרדמת נערים, כליאת אישה קוריאנית בשק וחשמול צמרות ברושים….עבודה דחוסה עשויה פרפרים (מסוג דנאיות), שקית, מיכל חמצן ובה גווית עכבר, וחולצת משמר אזרחי תפורה במידה.
        החולצה נועדה כנראה למקרה שמישהו לא הבין שהאמן בצד של “הטובים” –רחיצה גסה בניקיון כפיים מוסרי.
מופע האכזריות הוא חיקוי חלש במיוחד לדמייאן הרסט שמותם של 9000 פרפרים בעבודה In and Out of Love ברטרוספקטיבה שלו ב TATE MODERN בלונדון ב 2012 עוררה דיון אתי נרחב.

גלגול, טל אנגלשטיין

גלגול, טל אנגלשטיין

היכן המורים במחלקה, ראש המחלקה אלי פטל ואוצר התערוכה יוסי קריספל ? לאף אחד מהם לא נדלק אור אדום למנוע התעללות סתמית?
ב”חזון בצלאל” נכתב
בצלאל מחויבת…, ולהוביל שינוי אתי, אסתטי ואינטלקטואלי לתיקון החזות והמרחב הישראליים ולשיפור המציאות החומרית, למען איכות החיים ואיכות הסביבה. (http://www.bezalel.ac.il/about/vision/ )

העבודה של אנגלשטין הופכת את ההצהרה לפארסה.

                           ***
“גלגול” – היא נקודת שפל בתערוכת המחלקה לאמנות שקשה להחליט אם היא מקוממת יותר ממה שהיא מדאיגה או להפך.לצד רמת הפקה מרשימה והצבה אלגנטית חולשת ההיגדים מתחדדת.
מלבד מיקרים קיצוניים כמו העבודה של אנגלשטיין איני מזכירה באופן ספציפי בביקורות על תערוכות בוגרי תואר ראשון עבודות מביכות או בינוניות כך שהפוסט קצר למדי.

בין השמש לירח" ליהי ניידיץ"

בין השמש לירח” ליהי ניידיץ”

לטובה בולטת “בין השמש לירח” של ליהי ניידיץ, מיצב אובייקטים, רישום, ווידיאו. ניידיץ יצרה הרהור בוסרי , אולי תמים (“תראה – אני מאמינה שבאתי מהשמש, אבל האמונה שלי היא בירח. זה כמובן יוצר פרדוקס” נכתב בטקסט) שבו יופי ותחכום שנעדרים מהטקסט הנלווה.
עבודה ובה צילום אמה וכף יד כשהאגודל ושלוש אצבעות הן בעיגול שמסתובב מקסימה במיוחד ביחס לקשר בין גוף לגורם שמימי, בין תנועה בלתי אפשרית למה שצפון בתוך מה שנדמה קונקרטי.
ברישומים היא מצטרפת למסורת גרשוני – מיכל נאמן- יחיאל שמי- יואב אפרתי. חלק מעבודות IMG_8391הוידיאו מזכירות עבודות מוקדמות של הילה לולו לין אך במיצב כולו ניכר לניידיץ קול משלה.
רחל לויאן מציגה שורה מוצלחת של פסלים (המזכירים עבודות מוקדמות של יהודית סספורטס) בהם הומור ואלגנטיות שגורמים לסקרנות לגבי המשך עבודתה בעתיד.

רחל לויאן

רחל לויאן

בתערוכה מעט ציור ולאור האיכות של רובו אין להצטער על כך. סדרת העבודות What a Night של דיאנה קוגן יוצאת דופן היא מעלה על הדעת את מגריט וגם ציירים ישראלים, במיוחד עבודות של הלל רומן מלפני שנים אחדות.

What a Night דיאנה קוגן

What a Night דיאנה קוגן

בציוריה מבט רענן וסקרנות שחסרות לעבודות של כמה וכמה מחבריה למחזור.
שלוש עבודות וידיאו בנושא קינה ואבל שיצרה נגה שלומי, וחלקים במיצב של קארין וילגר היו נקודות אור נוספות.

                                       ***
התערוכה במחלקה לצילום “בסדר”: הנושאים הצפויים, גזענות, זהות ופוליטיקה מקומית נמצאים ונעלמה התופעה של דיוקנאות בני משפחה באווירה דרמטית. אין עבודות מביכות אבל מעטות הנחרטות בזיכרון.

( יותם מנדה לוי (פרט מוידאו

( יותם מנדה לוי (פרט מוידאו

בעבודה של יותם מנדה-לוי שחקנית מקריאה טקסט של גולדה מאיר מישיבת ממשלה בעת מלחמת יום הכיפורים והיא מזכירה מיצג הוידיאו של אבי מוגרבי שנעשה לפני למעלה מעשור והורכב מקטעי אודישנים שעשה לשחקניות לתפקיד אשתו של ברוך גולדשטיין. העבודה של מנדה-לוי אפקטיבית כשמבינים את ההקשר משום שהטקסט הופך לרצף מילים, הד לריקנות שמסתתרת מאחורי חזות של עשייה. עבודות אחרות בולטות בזכות נושאיהן ופחות בשל אופן מבע. כך ב”שימעל’הנתי איזנקוט יצר מיצב

נענע בני סעב, והיבה קאסם

נענע בני סעב, והיבה קאסם

במשותף עם משפחתו החרדית (ציורים של האם וזימרת פיוטים של האב) וכך “צרוב באור” של קאמי בונייה המתייחסת לזיכרונות משפחתה מאפריקה ו“נענע בני סעב” של והיבה קאסם שתיעדה מבוגרים בטייבה בבתיהם.

המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בדרך כלל מצוינת, מדשדשת הפעם. בכל זאת

געגוע , אורטל גוטהרץ

געגוע , אורטל גוטהרץ

“געגוע” של אורטל גוטהרץ בו הנכיחה זכרונות מסבתה בפורצלן, סוכר וחלב מרגש . ב שעת הזאבים”של הדר לוי וב “אני זוכר… “של דוד ולדימיר וולף יש עיסוק יפה ברגעי היטשטשות מציאות, במקום בו שינוי צורה, נקודת ראות, מייצרים הזדמנות להימצא במרחבים חדשים, מהכמיהות של אמנות.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

לקביעת פגישת הדרכה פרטית לפני נסיעה לנוסעים וקבוצות עצמאיות שמתכננים לבקר בונציה על הביאנלה ותערוכות המוצגות במקביל כיתבו thewindowartsite@gmail.com

 Appaling and diapointing Fine Arts graduates’ exhibition Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem

גלגול, טל אנגלשטיין

גלגול, טל אנגלשטיין

It was very disappointing to discover the extent of the insensitivity of the Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem. Tal Engelstein’s Transformation, part of the Fine Arts graduates’ exhibition, places live butterflies in a large plastic bag , an action scheduled to be repeated several times during the span of the exhibition. This cruel performance is an especially weak imitation of Damien Hirst’s In and Out of Love which killed 9,000 butterflies and aroused a broad discussion of ethics after his retrospective at the Tate in 2012. It is surprising that none of the teachers, Department Head Eli Petel or Exhibition Curator Yossi Krispel halted this animal abuse. The work turns Bezalel’s vision of leading “ethical, aesthetic and intellectual change for the repair of the appearance and public spaces in Israel…” (www.bezalel.ac.il/about/vision) into a farce.

                                                                                                ***

Engelstein’s work forms the low point of an exhibition which is extremely weak, especially when contrasted with the impressive production and elegant installation,and it is difficult to decide whether I feel more outrage or worry. (My critique is directed towards the institution, more than to the student). This post is short because I am not mentioning the embarrassing pieces by the BFA graduates.

בין השמש לירח" ליהי ניידיץ"

בין השמש לירח” ליהי ניידיץ”

One work which stands out favorably is Lihi Nidiz’s Between the Sun and the Moon, an installation comprising objects, drawing and video. Nidiz’s thoughts seem undeveloped and perhaps innocent (“I believe that I came from the sun, but my faith is in the moon. This, of course, creates a paradox,” reads her text) but the work does contain the beauty and sophistication lacking from the accompanying text.
The photograph of her mother’s palm with a revolving circular inset of a thumb and three fingers is especially captivating, referring to the relationship between the body and a celestial body, between impossible motion and what is hidden in the seemingly concrete. The drawings follow the tradition of modern Israeli drawing since the ‘70s, and some of the videos are reminiscent of Hila Lulu Lin’s early works, but her individual voice is heard through the entire installation.

What a Night דיאנה קוגן

What a Night דיאנה קוגן

There are few paintings in the exhibition, which is not regrettable considering the quality of the majority of the pieces. Although reminiscent of Magritte and early Hillel Roman, Diana Kogan’s series What a Night stands out with its fresh look and curiosity missing from many of her classmates’ work.
The Photography Department’s exhibition displays all of the expected themes of racism, identity and local politics are there, and to my delight, dramatic family portraits are not. There are no embarrassing works, but very few are memorable.
In Yotam Menda-Levy video, an actress reads a text by Golda Meir from a government meeting during the Yom Kippur War, bringing to mind Avi Mograbi’s video actors auditioning for the role of Mrs. Baruch Goldstein. Menda-Levy’s work is effective when we understand the context because the words are strung together, echoing the emptiness hiding behind the appearance of action.
The Department of Ceramics and Glass Design, usually excellent, here seems to be standing in place. Nevertheless, Longing by Ortal Gutharz, making her grandmother’s memory present in porcelain, sugar and milk, is very moving. Hadar Levy’s Hour of the Wolf and David Vladimir Wolf’s I Remember…engage in moments blurring reality where changes of form and viewpoint create the opportunity to be in new spaces, expressing the yearning of art.

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in וידיאו, ציור, צילום, קרמיקה. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art