בביאנלה בסולמות מינוריים התערוכה המרכזית ממשיכה מגמות שנכחו מתחילת המילניום והתוו בבירור ב־2013 בביאנלה המצוינת The Encyclopaedic Palace שאצר מסימיליאנו ג’וני (ראו ביקורת): המבט מופנה בעיקר לאמנות ויוצרים מאפריקה (והפזורה האפריקאית), אסיה ודרום אמריקה – הדרום הגלובלי – מדינות עם מורשת פוסט־קולוניאלית; יצירות רבות עשויות במדיה שנחשבו בעבר כשייכות למחוזות האומנות השימושית (במיוחד עבודות טקסטיל וחימר); מוטיב חוזר בולט הוא עיסוק ברוחניות במובנה הרחב ביותר, וכן מושם דגש על גיוון מגדרי.
בחמש הביאנלות שחלפו מאז היו דגשים שונים: החל בביאנלה של 2015, שבה Okwui Enwezor, האוצר יליד אפריקה הראשון, קבע שלפחות 25% מהמציגים יהיו לא־לבנים; דרך הביאנלה של 2022 שאצרה Cecilia Alemani, שבה 90% מהמציגות היו נשים, מרביתן מהדרום הגלובלי; ועד לביאנלה החלשה מאוד ב־2024 שאצר Adriano Pedrosa, האוצר הראשון מדרום אמריקה והראשון שהגדיר עצמו כקוויר. ניתן בה ייצוג רב לאמנים שלא זכו להכרה הולמת לדעתו (חלקם, לדעתי, אכן לא היו ראויים לה), אחוז ניכר מהם מברזיל ודרום אמריקה, ומעל מחצית המציגים כבר לא היו בחיים בעת הביאנלה.
