מי שצופים בהרבה אמנות,עניין יחסי כמובן, מכירים את התחושה והאופן בו תערוכות, עבודות או אמנים מסוימים מתלכדים עם הזיכרון האישי. המקום בו ראינו עבודה, מצב הרוח שהיינו בו נמהלים בזיכרון ההתרשמות. לפעמים נוצר קשר עם עבודה שמבקרים שוב ושוב, כמו ציור הכתרת מאדונה של בליני התלוי בסן זכריה בונציה, ציור שאני ששה לראות כמו ששמחים לראות חברים אהובים שמגלים שוב ושוב את איכויותיהם. את הקיץ עטפו שתי תערוכות של הוגו רונדינונה. בתחילת יוני ראיתי את מיצב הפיסול Human Nature הענקי שיצר ברוקפלר סנטר בניו יורק ועכשיו, ממש לפני ראש השנה, את PRIMAL התערוכה שהוא מציג בגלריה זומר בתל-אביב. ממחצית שנות ה 80 רונדינונה, אמן שוויצרי שחי בניו יורק, יצר גוף עבודות מגוון ביותר מפיסול פיגורטיבי בגודל מלא, ובלטו במיוחד הליצנים היחפים שהציב בפינות חללים, כמו פיירו שקם לתחייה מציורי קיטש; ציורי נוף ענקיים וציורי מאנדלות; ומיצבי וידיאו. הוא מזוהה במיוחד עם עבודות פיסול טקסט בנאון המעוצב כקשת צבעונית. בארץ הציב במוזיאון הרצליה ב 2001 עבודה עם הכיתוב הנפלא Dreams & Dramas שנדמה שיכול למצות כל כך הרבה סיפורי חיים. עבודה בפורמט זהה, גם
2001
היא מ 2001, עם הכיתוב!Hell, Yes (קריאה של התרגשות ואופטימיות) עיטרה את הכניסה ל New Museum ב Bowery מפתיחתו ב 2007 ועד סוף 2010 ונרכשה לאוסף המוזיאון. במיצב בניו יורק ובזה בזומר חוזרת תחושה של מקצוענות מלוטשת, בסיס רעיוני מגובש, וגם מידה דומה של העדר הניצוץ שאפיין עבודות קודמות. ברוקפלר, ברחבה שבין רחובות 49 ו 50, חלל בו הציגו מתחילת המילניום כוכבי אמנות מלואיז בורזואה, דרך מורקאמי ועד אניש קאפור, בנה רונדינונה תשע דמויות ענק מאבן. הדמויות ,שגובהן
נע בין ארבעה וחצי מטר עד מעל ששה מטרים, נראו כממצאים ארכיאולוגים מתרבות קדומה שנחתו במרכז מובהק של מודרניזם. הקהל נע בין ומתחת לדימויים הארכיטיפים של דמוית שהורכבו מרגלי ענק, טורסו וראשים כשהרעיון של ערעור סולם קנה המידה הניו יורקי היה ברור ביותר – בין בניני הענק האלגנטיים המגמדים את האנשים ברחובות העיר נוספה מדרגת בינים של דמויות ספק אנושית ספק אלוהית, מאין עם ענקים גא ורם.
עם שלל האסוסיאציות מהפיסול בסטונהאדג (מ 3000 לפנה”ס לערך) ועד איי הפסחא (1100 -1600 לערך) הפיסול המחוספס מגושי אבן מאסיבים לא הצליח לעמוד במשימה הכבדה שהכותרת Human Nature (הטבע האנושי) העמיסה על כתפיו. שאלת הטבע האנושי, שנידונה באינטנסיביות בפילוסופיה מערבית מאז סוקרטס ועד ימינו (עם סימני השאלה שהעמידה השואה) הצטמצמה לאסטטיקה שהזכירה פתיחה של סרטי מדע בדיוני בה חיים או אוביקטים מתקופות אחרות צצים במרכז מנהטן.מנהטן בזאנרים הללו מייצגת את התרבות המערבית/קפיטליסטית/שאננה,שנדמה שהתערערה בשנים האחרונות. ב PRIMAL בזומר מוצג ההיפוך מבחינת קנה המידה – כאן כשלושים סוסים קטנים שגובהם בין כ15 ס”מ – 25 ס”מ פזורים על רצפת הגלריה. הרצפה כוסתה בלוחות עץ מרובי “עינים” . חלונות הגלריה נצבעו בצבע לבן כך שהתחושה היא של כניסה למין דיורמה גדולה במוזיאון טבע מיושן במיוחד
. כמו בניו יורק, טווח האסוציאציות המתלוות למיצב רחב: מעם הסוסים הנבונים ה Houyhnhnms המופיעים במסעות גוליבר שראה אור 1726, ועד לגדודי סוסי החימר הסינים שהתגלו בקבר אדיר המימדים של הקיסר הסיני Qin Shi Huang והוצגו במערב בשנים 2007 – 2011 בהצלחה מסחררת. גם כאן השם מתייחס לקונספט תרבותי פילוסופי מרכזי. המונח Primal, ראשוני, החליף כמעט לחלוטין את המונח Primitive שנלווה לו מימד שיפוטי ומתנשא, בהתייחסויות לתרבויות קדומות או שאינן מערביות כבר שנות ה 90. לראשוני נקשר לא פעם הכתר של טוב/טהור יותר מהעכשווי בסוג של אידיאליזציה של הטבע אנושי , כשם המיצב בניו יורק. לסוסים שנוצקו בברונזה במראה שמזכיר חימר, שמות שנשמעים הישר מסדנת ניו אייג זו או אחרת: קוסמוס, זריחה ושורש. השמש – מאנדלה שתלויה מעל משלימה את ההרגשה של הדיבור המעורפל והמתקבל כנכון תמיד על תרבות/טבע/ראשוניות ונשאר ריק.
הגעגוע לדיוק, להומור ולזיכוך שאפינו עשייה קודמות של רודינונה רק מתגבר בכניסה לחדר הפרויקטים של הגלריה בו אצר תערוכה המורכבת מעבודות של Wyatt Kahn, Matteo Callegari ו Wesley Bergאמנים הפועלים בניו יורק ומיוצגים בעבודה אחת לכל אחד. החוויה החזקה ביותר שיוצר אנסמבל הקטן היא של תהיה על המקריות שזימנה אותן לחלל בתל-אביב.
***
לפתיחת גלריה ליטבק ב 2010 התלוו שורת הכרזות בומבסטיות על כך שתחולל שינוי במעמד אמנות הזכוכית, שינוי שכלל לא ברור שנדרש (די לחשוב על צ’יהולי או בהקשר הישראלי אריק לוי). את בעל הגלריה מולי ליטבק, מיליונר ובעלים של אתרי פורנוגרפיה, השוו יח”צ של הגלריה ללא פחות מלארי גוגוזיאן. משך למעלה משנתיים הציגו בחלל הגדול והממוקם במגדל מאחורי מוזיאון תל-אביב שורת תערוכות שנעו בין הסתמי למביך. בשנה האחרונה מסתמן שינוי כשהגלריה הוסיפה לצד שורת האמנים ששמם מופיע תחת הכותרת “זכוכית” מספר אמנים “עכשווים” בהם אמני אמצע קרירה כעופר ללוש ואמן צעיר יחסית כפלג דישון (איש כנראה לא שם לב לאבסורד במינוחים “זכוכית” מול “עכשווי”).
קו מיתר מיצב של דניאלה שיינמן (לצידו מוצג גם מיצב וידיאו קטן של ניבי אלרואי) מבטא את מגמת השינוי בגלריה וגם מסמן התפתחות משמעותית ביצירתה. השפה של שיינמן עברה תהליך צימצום וזיקוק. ללא דימוי אנושי וללא שימוש בצבע שיינמן מפתחת את מערכי הקווים השחורים, בהם עסקה גם בעבר, לכדי סבכים מורכבים שמתיחסים ספק לטבע כפי שהוא מוכר כנוף (שיחים ועצים) ספק למערכי תאים מוגדלים למימדי ענק. היא מציירת בגרפיט על בד ונייר ויחד עם מערך גלילי פרספקס יצרה מרחב צורני לא נרטיבי שיש בו תנופה, עניין ומידה רבה של אלגנטיות.
בחלל המלבני הארוך של הגלריה, נפרש ציור גדול מאד ( 10 מטר בד) ועליו קוי גרפיט משתרגים היוצרים תחושה כשל קטעי נוף החולפים בנסיעה, ספק בסרט שחור לבן ספק בזיכרון רחוק. העבודה בגרפיט מדויקת ובמבט מקרוב ניכר הלחץ שהושקע בעבודה וגם גווני השחור המשתנים . הסבך מתקשר ליער, להסתרה, להבטחה וסכנה. בהקשר הישראלי זיכרון השואה הוא בלתי נמנע בדומה לעבודות של אורי גרשט, ניר עברון,ויהודית סספורטס שעסקו בעשור האחרון ביערות. שמונה גלילים- עמודים מפרספקס שינמן מציגה בתערוכה הם אובייקטים יפים שיש בהם חמקמקות. פיזורם בחלל
הגלריה הוא כזה שהעמודים מתגלים בחלקם רק תוך כידי הליכה. עלהעמודים הודבקו הדפסות דיגיטליות של ציורי סבך קווי. שקיפותם מתגלה כמתעתעת: הגלילים הגבוהים אוצרים סוד, אוטמים את אפשרות המבט לשוטט. ככל ששוהים בחלל מתחזקת ש תחושה אפלה וכאוטית שמפעפעת למרות הרושם הראשוני הבהיר. בכניסה לגלריה, בנישה שגובהה מעל שלושה מטרים תלויה עבודה על נייר בפורמט של מגילה ארוכה. כאן בשל הפורמט התחושה הקליגרפית בולטת במיוחד. באופן מעניין העבודה של שיינמן מתקשרת לזו של אמנים אמריקאים שהושפעו מפרנץ קליין שהיה חלק מהאבסטרקט האקספרסיוניסטי האמריקאי, בהם ברייס מרדן ובאופן מסויים גם סיי טוומבלי (שנפטר לפני שנתיים).
התערוכה היא כהרהור על ריק ושקיפות, מונח שהפך למטבע דיבור שכיח מאד וזאת באופן פרדוכסלי במקביל לכך שמסתבר שפרטיות, כמעט בכל רמה, הופכת לנחלת העבר והשקיפות כרוכה בהצפה של מידע שמערפלת לא פעם יותר משהיא מבהירה.
אוצרת: דניאלה טלמור
***
תערוכה קבוצתית באלון שגב מתרכזת סביב עבודות קטנות מימדים של אמני הגלריה. בעמדת מיעוט, אני ממשיכה לחשוב שקלואי פינה מוערכת יתר על המידה, אבל זו הזדמנות לראות עבודה יוצאת דופן של טל מצליח עם מגן דוד צהוב ומסגרת כחולה עם זיקה מפתיעה לעבודות של גרשוני, כמה עבודות יפות של גיא ינאי, שבעבודותיו האחרונות ניכר שינוי מעניין לטובה, ועבודות יפות של גידי רובין ואלדר פרבר.
European Landscape, 2012
