” אשת לוט” היא תערוכה מעוצבת ומהוקצעת, אלגנטית, כמעט מתבקש לומר ייצוגית. כמו בביקור בחנויות אופנה עילית היא יוצרת התפעלות רגעית שנמוגה עד מהרה ונשארת בשכבה החיצונית ביותר של הרגש. השאלות של אמנות/עיצוב , נושא שהגלגולים ההיסטוריים שלו מרתקים , מקבל כאן מניפסטציה מובהקת.
שם התערוכה, כשם הגיבורה המקראית שנענשה משום שהביטה על סדום הבוערת הוא התחלה נוחה לכתיבה על נשים, על המבט, נושאים שמעסיקים את עולם האמנות והתרבות ללא הרף אך כאן יהיה בכך, בעיקר. יצירת מצע אינטלקטואלי שניגף בפני המשקל הסגולי של האובייקטים.
התערוכה מצויה באזורים הלימינליים של אמנות/עיצוב (בסדר זה או אחר ) בשני העשורים שחלפו היא לנדאו יוצרת במלח אובייקטים ההופכים למאובני מלח , לבנים ונוצצים . בעוד באובייקטים מוקדמים טבולים מצופים במלח, כמו גלגלים או אהילים (מהם הציגה סדרה מרהיבה ב 2008 ב MOMA בניו יורק) , התחושה של עיסוק בפציעה, כאב וריפוי ששרתה על האובייקטים האלו וגם על שמלות שהציגה לאורך השנים איננה כאן.
בעבודת הווידיאו “נעליים מגבישי מלח על האגם הקפוא בגדנסק” שהציגה ב (2011) בביאנלה, נראה זוג נעליי עבודה מוקשות ומצופות במלח עומדות בשלג וממיסו תאותו, עד שהתבוססו בו. בהתבוננות בתהליך צפו בתודעה הסיפור של זוועות מלחמת העולם השנייה, והקומוניזם לאחריה.
שורות נעלי המלח בתערוכה הנוכחית, מתבשמים בהיותם מרהיבים ונחשקים: עלי פלטפורמה ונעלי בלרינה , נעלי עקב וגם סטילטו, עם שמות כמו “שילה”, “קלרה” , “אנג’לין” ו”רוקסן”. אפשר, עם מעט לוליינות רעיונית, לדבר עליהן כעל מצבות, לדבר על שבריריות ונשיות אבל, מעל לכל אלו חפצים נוצצים שיראו נהדר בכל חלל ויתנו מידה של תחכום. הדבר נכון גם לכינור או הצלו, סמלים של תרבות גבוהה שקפאו ונאלמו דום. הדיבור על מוות ולידה מחדש, ודיבור כזה אינו יכול שלא לרחף בחדר שהאובייקטים בו עוברים הטבלה ואח”כ נמשים מים המוות , מנומס, קפוא , לא מאיים ממש. המפגש הוא עם סימנים ריקים.
קיר הנעליים אינו דיבור על ראוותנות אלא הוא אכן כזה – מפגן , מוצלח, של היכולת ליצור זוהר . הנעליים המבהיקות מבקשות נגיעה ודוחות בו בזמן , איזון מדויק של ריחוק שיוצרת אופנה עילית . הוא מעלה על הדעת את Prada Marfa המיצב דמוי חנות פראדה של Elmgreen and Dragset שהוקם בטקסס ב 2005. השניים בנו דגם חנות של פראדה, קיבלו מהחברה סחורה מקולקציית אותה שנה (ואישור להשתמש בלוגו ) ויצרו דיבור על מיתוג, פרסום, צרכנות. העבודה הפכה לחנות המזוהה ביותר של פראדה אף שאינה מתפקדת משום בחינה כחנות. האובייקטים שבה, נעליים ותיקים נערצים ונחשקים, פסלי אלילות עכשווית .
מעניין לחשוב על התערוכה ביחס לתערוכת תצלומים, צנועה, שהציגה לנדאו בפסטיבל הצילום שנסגר לאחרונה. היא הציגה שם את תצלומי הפרויקטים במלח – נעליים, שמלה. דווקא מבעד לריחוק שיצר צילום , בכליאה של רגע שהמצלמה כבר המיתה, קיננה ההתרגשות שכאן חסרה.
להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
לפרטים על סיור עומק עם דר’ סמדר שפי בתערוכה
“זמנים מודרניים” – יצירות מופת ממוזיאון פילדלפיה במוזיאון תל אביב–
יום שלישי, 8 ינואר 2019, 18:30- 20:30
שלחו Whatsapp ל 0507431106
או כיתבו לכתובת: thewindowartsite@gmail.com
Sigalit Landau / Lot’s Wife
Lot’s Wife is a polished, elegant, well-designed exhibition; one can almost say highly presentable, a rare quality in contemporary Israeli art. Like a visit to a haute couture boutique, it creates a momentary excitement which quickly passes, remaining on the outermost emotional layer.
The exhibition title, referring to the Biblical figure who was punished because she looked back at Sodom, can easily be a starting point for a discussion about women and the gaze. But after everything is said and done, what we have here are beautiful objects, and giving them an intellectual reading would merely be an excuse.
The works lie in the liminal field of art/design (or design/art). Over the past two decades, Landau has been fossilized salt objects, glittering in white. While the early ones such as wheels or lampshades (part of the breathtaking series exhibited in New York’s MOMA in 2008), gave the sensation of engaging in wounds, pain, it is missing from this exhibition. That sensation was present in the video “Salt Crystal Shoes on a Frozen Lake, Gdansk” (2011) shown at the Venice Biennale, which brought to mind the horrors of World War II followed by the Communist regimes.
The display of shoes in the current shoes is reminiscent of Prada Marfa, the installation resembling the mock Prada shop by Elmgreen and Dragset, installed in Texas in 2005. The duo built a model of a Prada boutique and received from the company shoes from that year’s collection and permission to use the logo, thus creating a discussion of branding, advertising, and consumerism. The artwork became the shop most identified with Prada even though it does not function as a shop. The objects of desire inside it – shoes and handbags – are contemporary idols, a definition that seems to be the ambition of the objects in the current exhibition.
לפרטים על סיור עומק עם דר’ סמדר שפי בתערוכה
“זמנים מודרניים” – יצירות מופת ממוזיאון פילדלפיה במוזיאון תל אביב–
יום שלישי, 8 ינואר 2019, 18:30- 20:30
שלחו Whatsapp ל 0507431106
או כיתבו לכתובת: thewindowartsite@gmail.com
