תערוכת זום 2019 מוצגת במוזיאון הטבע ע”ש שטיינהרדט. הפרדוכס מובנה לתלפיות : תערוכת האמנות של פרויקט שנועד לתת במה “לאמנים צעירים מצטיינים” (לשון הקטלוג) נערך במוזיאון שהאנכרוניזם שלו זועק לשמים. ההקמה (ב2018 ) של מוזיאון טבע עמוס פוחלצים (חיות מתות) , שהדימוי המוביל שלו לאירועי הקיץ הוא לא פחות מצייד פרפרים, מופרך ופרובינציאלי באופן מקומם ממש.נראה שהמטרה המרכזית של הבניין הענק הייתה להיות “כמו :כמו המוזיאון לטבע בלונדון ( נוסד 1756 ) או בניו יורק (שאבן הפינה שלו הונחה ב 1874 ). כיום ,כשאמצעי ההדמיה משובחים ומתפתחים אין מניעה ליצור מוזיאון טבע שאינו בית קברות גדול ממדים . המוזיאון המצוחצח חסר אפילו את החן האפלולי משהו שיש למוזיאוני הטבע הוותיקים בארץ, בית חנקין (1949) , בית אוסישקין בקיבוץ דן 1955 ומוזיאון הטבע בירושלים (1962) .
ההצבה בתוך החלל טעון הבעיות יכולה להיות מעניינת אך רק חלק קטן מ”זום” מתייחס לחלל בו הוא נמצא ומפיק ממנו משהו שהוא מעבר למרחב ממוזג היטב. התערוכה היא הקבץ עבודות של בוגרי אקדמיות לאמנות משלוש השנים האחרונות שרובן הוצגו כעבודות גמר בתערוכות הבוגרים השונות . יש מעט הפתעות אך בהחלט לא מעט עבודות שכדאי לראות . מבחינת התפתחות אמנים זו במידה רבה הפחות מעניינת – עבודות הגמר נעשות בהשפעה ניכרת של מורים ומסגרות והשאלה המעניינת יותר היא לא היכן הבוגרים מיד עם סיום הלימודים אלא כעבור חמש שנים , אחרי שהחלו ליצור מתוך מטענים שהתגבשו מחוץ לכותלי מוסד זה או אחר .הסרט “נדבקת” של מורן אסרף הוא יצירה מצוינת שאכן מתחזקת בשל ההצבה שלה במרחב סרטי וידיאו על טבע , במיוחד חיים תת מיימים.
אסרף היא אמנית שהעיסוק שלה בפמיניזם מרתק וכך גם השימוש שלה בחומרים. היא מזוהה עם עבודות צמר פלדה וספוגים( “סקוץ”’) . ב”נדבקת” היא משתמשת בסוכריות צבעוניות זולות, עתירות צבעי מאכל ומודבקות על שוקולד שמכסה קטע מפניה . הסוכריות הן אלו שמשתמשים בקישוטי עוגות לילדים , אסתטיקה צבעונית , צעקנית, פשוטה. בהקשר מוזיאון הטבע הסוכריות נראות כאלמוגים שהשתבשו והעין שנפקחת חליפות כחיה תת ימית מוזרה , דוחה ומושכת . הקירבה לפרקטיקה של פורנוגרפיה מרתקת : אסרף מצמצמת הוויה נשית לעין ללא רגשות, ללא חיים אינטלקטואלים , הופכת אותה לחפץ מפורכס . השפע , המתיקות החונקת שאפשר כמעט לחוש בה מכבידה על האפשרות להשיר מבט , מגבילה את החופש של העין להביט ולנדוד. אסרף ממשיכה את המסורת הארוכה של שימוש במזון בעבודות ווידיאו הדנות בפמיניזם בהם “המטבח” של מרתה רוסלר Martha Rosler, Semiotics of the Kitchen (1975), או המזון הבסיסי וקריאה וולגרית שלו כמו של ב Sarah Lucas, Two Fried Eggs and a Kebab, 1992.אסרף הפכה עצמה למאין “הפתעה “בתוך עוגה, דימוי של פורנו ומרומז יחד עם כל המשמעויות הנוספות של עין מעין ההשגחה ועד עין הרע . ראי הנפש כורעת תחת העומס המחניק של מתיקות , עודפות וריסון ההופך את פקיחת העין , לראות, לחוש , להתבונן לפעולה מאתגרת.
המיצב חדר המגורים של ג’נאת אמארה ובו וידיאו בו היא עושה שימוש בתבנית של סרטי שהידים הוא עוד עבודה בולטת .בווידאו אישה מדברת על רצונה להשתחרר ממסגרת חייה הביתית שמרנית אך גם דבקה בה .”כל הדברים שראיתי” של נגה מזרחי מורכבת ממנגנוני שעונים מתקתקים שיוצרים את שם העבודה בברייל. זו עבודה קונספטואלית מעניינת צרוף של דיבור על עיוורון , שליטה וזמן ובכך היא יוצאת דופן בשורת העבודות המעוגנות כל כך בהוויה
המקומית . יובל אצילי מציג עבודות אחדות שמעידות על איכות ומעודנות של עבודותיו . “מריונטה וחן” דיפטיך ווידאו של נער שיכור וציפור מתה שמופעלת כמריונטה, דוחה , מקסים, ניהיליסטי . ההשפעה של פסי גירש , מורתו של אצילי מורגשת היטב . גם ה”מובקווינס” אוביקטים כמעט אבסורדיים שיוצר שמואל גולדשטיין מעניינים . השם הוא צרוף של טבעת מביוס (צורה דו-ממדית שיש לה צד אחד בלבד) והמילה דראגקווין . הם מזכירים את האובייקטים של מרת אופנהיים ולא פחות מאשר את בובות הפוני ארוכות השער המלאכותי שפופולריים כבר שנים כנלווים לברבי.
המוזיאון המוזר עם התערוכה המשתנה מבחינה איכות מקבל ברגעיו הטובים משהו מתחושת “חדרי הפלאות ” שניקדו את אירופה החל במאה ה16 , בחלקים אחרים נותר רק לתמוה , שוב, על מבנה מוזיאון הטבע ותכניו הקבועים .
אוצרות גילה לימון, טל בלכר
סיור ערב בתל – אביב
– סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
רביעי, 21 אוגוסט 2019
לפרטים והרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106
–
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106
בעקבות שינוי מועד הנסיעה עכב הבחירות :
התפנו שני מקומות אחרונים לסיור לביאנלה באיסטנבול
18-22 ספטמבר 2019
בהדרכת ד”ר סמדר שפי
לפרטים והרשמה לפנות לדניס או גל בטלפון 03-5260084 או במייל mailto:denise@rimon-tours.co.il
עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/
ZOOM 2019 – Young Israeli Artists
This year’s exhibition venue is the Steinhardt Museum of Natural History, of the Tel Aviv University. Paradoxically, the project intended to provide a platform for outstanding young Israeli artists (as stated in the catalog) is being held in a museum which is practically the embodiment of anachronism. The Nature Museum, established in 2018, overloaded with taxidermy exhibits (stuffed dead animals), whose branding image for their summer activities is none other than a butterfly catcher, is provincial beyond imagining, in a truly enraging way.
Installing the young artists’ work in such a space could be interesting, but only a small portion of the ZOOM participants refer to the venue to get something more out of the place than merely a well-airconditioned space.
Moran Asraf’s video Sticking (2018) is an excellent piece, which becomes stronger due to its placement in the area where nature films are screened, especially underwater creatures. Asraf is an artist whose engagement with feminism and with materials is fascinating. Her previous artworks were made of steel wool and Scotchbrite scouring pads. In Sticking, Asraf uses cheap colorful cake decorating dots with lots of food coloring, stuck to chocolate spread over part of her face. In the context of the Nature Museum, the candies look like disrupted corals, while the blinking eye seems like a strange underwater inhabitant, simultaneously attractive and repulsive. The closeness to pornography is evident as she compresses the female experience into an emotionless eye. Asraf continues the long tradition of using food in video art alluding to feminist issues, such as Martha Rosler’s Semiotics of the Kitchen (1975), or Sarah Lucas’s vulgar reading of the basic food items Two Fried Eggs and a Kebab in her 1992 video with that title.
Jannat Amara’s installation Living Room includes a video using the template of the shahid declaration, another outstanding work in the exhibition. In the video she talks about her desire to be free of the conservative domestic role placed on her. Noga Mizrahi’s All the Things I Saw is composed of ticking clock mechanisms forming the title of the work in Braille. This is an interesting conceptual work which combines the addressing of sight, control, and time, thus she is the exception to the works so anchored in the local experience.
