כמה מחשבות על גוף היצירות של מיכל נאמן לרגל קבלתה את פרס ישראל Some thoughts on Michal Na’aman’s art on the occasion of her being awarded the Israel Prize

 

Please scroll down for English

בחירה במיכל נאמן לכלת פרס ישראל לא הייתה בבחינת הפתעה. נדמה שעם בחירתה הייתה אנחת רווחה בעולם

Michal Na’aman 2012
Michal Na’aman 2012

האמנות הישראלי על כך שהדברים מתנהלים באופן מסודר ואפילו צפוי.

נאמן משתייכת אליטה הישראלית החברתית תרבותית הוותיקה. היא נולדה בקבוצת כנרת, בת לשלמה נאמן וללאה צמח שהיו אז שניהם מורים. הוריה עזבו את הקיבוץ בשנות ה 60 ואביה פיתח קרירה מרשימה כהיסטוריון. כבר בגיל שמונה עשרה החלה ללמוד במדרשה, אז בתל-אביב, והייתה לחלק מהקבוצה שמנהיגה הבלתי מעורער (“גורו”) היה רפי לביא. הקבוצה כונתה אחרי 1986 אמני דלות החומר בעקבות ב”כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית”, התערוכה שאצרה שרה בריטברג –סמל ושחוללה את הקאנוניזציה במיוחד של מי שהוצגו בה בהקבץ התל –אביבים(בהם לביא, גרבוז,הנרי שלזניאק,יהודית לוין, מיכל נאמן,ציבי גבע ותמר גטר). נאמן הייתה לאמנית האישה הבולטת בקבוצה שהיום, בעידן ביזור המרכזים קשה להעלות על הדעת את מרכזיותה, בעיני עצמה ובעיני חלק משוחרי התרבות בארץ. נאמן נשארה במדרשה לאורך השנים, והייתה ממעצבות תרבות ההוראה וביקורת העבודות ששלטו שם עד שנות האלפיים) על הפטריאכליות שאפיינה את המעגלים סביב לביא כבר נכתב ודומני שייכתב עוד בעתיד. לביא היה מי שמשח את נאמן בתואר אמנית חכמה, אמנית שעבודותיה אינטליגנטיות. לפעמים נדמה שהכינוי והדגש על ההיבט האינטלקטואלי החזק ממילא היה לעושר השמור לה לרעתה.

בת ישראל
בת ישראל

מרתק לעקוב כיצד עסקה נאמן בראשית דרכה בנושאים פמיניסטיים ובחומרים יהודיים שנשארו בזמנו כמעט שקופים או נקראו בערכים פורמליסטים. עבודותיה המעניינות ביותר המטילות ספק, המערערות דפוסי חשיבה והנוגעות בעינות הפחדים, התקוות והתשוקות נעשו בשנות ה 70. החל בשנות ה 80 העבודות שלה הופכות יותר ויותר לדיון אינטלקטואלי שנוגע במידי, בהיסטורי, משתדל להרחיק עשות ונהיה ולא פעם מרוחק.

השימוש ב”אשליית ג’סטרו”, שאלת הזיהוי של דימוי כברווז או ארנב, חוזר ברבות מעבודותיה. שאלות אפיסטימולגיות הפכו לסימן ההיכר של יצירתה, לא פחות מאשר לתוכנן. הדימוי, שמי שפירסם אותו היה לוודיג ויטגשטיין ב”חקירות פילוסופיות”, שימש לבניית מערך ציורי עמוס במסומנים שלעיתים, אחרי פענוחו, התברר שבכך,בתחושה שדומה לפתירת חידה, מסתכמת החוויה. מאז אמצע שנות ה-90 נאמן מכסה בנייר דבק (חומר שבדרך כלל משמש בציור לסימון קווים, שמוסרים בשלבים הסופיים)ציורי שמן על בד. נייר הדבק נהפך לקליפה-מסיכה על הציור וגם לדגם, לביטוי לספירת זמן ולבסיס לטקסט. הוא מתקשר לטכניקות של אריגה, לאמנות עממית, ומסמן צורך תמידי לחזק ולאחות. בשנים האחרונות, נאמן ממשיכה לעסוק ביחס בין יצוג ותוכן והאופן בו אנו קוראים דימויים.בתערוכות “חיוך, חתול, חיתוך” 2010, ו WITZ ויץ WIT ב 2013 עבודותיה דנות בשאלות צרכנות וקפיטליזם (לעיתים הוסיפה בעבודות מדבקות בר-קוד) ובכאב דרך קישור אכזרי בין ייצוג של שמחה, חיוך, לחיתוך אלים, מ”האיש הצוחק”, של ויקטור הוגו עד ג’וקר מבאטמן דמויות שפניהן הושחתו במה שמכונה “חיוך גלזגו” וכלה להתייחסויות לשואה ותרבות גרמנית, כמו העבודה “אלזה קוך” בהכתבה את שמה של פושעת מלחמה סדיסטית, אשתו של קארל קוך, מפקד מחנה

Michal Naaman,Glasgow smile,2012
Michal Naaman,Glasgow smile,2012

הריכוז בוכנוואלד שבגרמניה ומחנה השמדה מיידנק בפולין.

Michal Naaman, ILSE KPCH,-oil and letterset-onmaskintape
Michal Naaman, ILSE KPCH,-oil and letterset-onmaskintape

בעבודות משנות ה 70 הייתה לביקורתיות ולדיכוטומיות התחושת דחיפות וחריפות שפחתה לאורך השנים.

העיניים של המדינה, מהעבודות המעטות שהתואר איקוניות אינו מגזים בחשיבותן לתרבות הישראלית נעשתה בעקב טלטלת מלחמת יום כיפור.

בחוף הים בתל-אביב הציבה נאמן ב 1974 שני שלטים עליהם נכתב “העיניים של המדינה” הם שרדו שלושה ימים. צילום המיצב הוצג תדיר, ושם העבודה היה לכותרת תערוכה שדנה בשנות ה 70 באמנות הישראלית ונערכה במוזיאון תל-אביב ב 1998. נאמן התייחסה לאחד הציטוטים ההירואים המעטים הזכורים מהמלחמה, דבריו של בני מסס שסיפר בטלוויזיה שנלחם בחירוף נפש לכיבוש החרמון משום שנאמר לחיילים, טרם הקרב שהחרמון הוא ” העיניים של המדינה”. נאמן הגחיכה את הפאתוס כשכתבה את הביטוי על שלטי נייר שפנו לים התיכון הנתפס ספק מקור ישראליות (” אליק נולד מן הים” של

Michal Na’aman,The eyes of the nation. 1974
Michal Na’aman,The eyes of the nation. 1974

משה שמיר) ספק שביל מילוט. על מה לההרג שאלה העבודה בתקופה בה ההלם ממימדי קטל במלחמה טרם שכח. הנגיעה במקורות יהודיים, בכתב עברי, (לעומת הנטייה, בעיקר משנות ה 90 לשימוש גובר בלועזית), מרתק. היא השתמשה בתנ”ך הספר שנתפס בקרב החילוניים כיהודי ביותר (בניגוד למקומו המרכזי של התלמוד בעולם היהודי המסורתי) לצורך דיון נוקב עם המציאות. בכך הנכיחה געגוע,גם אם סמוי למורשת, ובוודאי שונה מהותית מהחילוניות המוצהרת של מרבית אמני “דלות החומר”. על נייר שורות כתבה ב 1974 “ארץ אוכלת יושביה ” ו”גדי בחלב אימו”, ויצרה עבודה מושגית דומה בצורתה לעבודות המושגיות של גרשוני שנעשו שנים אחדות קודם. מעניין לחשוב על עבודתה בקשר לתכנים יהודיים, השונים מאד, שהופיעו אחר כך בעבודות של גרשוני. נאמן מתייחסת למצבים של אכזריות, מאתרת אותם במקורות וכך התייחסה לזמנה, לתחושה שהארץ הטובה הפכה לאוכלת יושביה.

Michal Na’aman,A land that consumes its inhabitants,” , “A kid in its mother’s milk
Michal Na’aman,A land that consumes its inhabitants,”, “A kid in its mother’s milk

 

ב 1972, לפני מלחמת יום הכיפורים, כתבה פרק מקהלת על מזוניט בעבודה  אני קהלת הייתי מלך כשבחלק העליון מצוירים ראשים שהם כאין כרובים מציור אירופאי רומנטי (כשל פיליפ אוטו רונגה) . העבודה נוגעת בפמיניזם ומגדר – בכך שאימצה קול גברי. ב “בת ישראל” העתיקה טקסט של מודעה הקוראת לצניעות על נייר ההופך מאין כותנת משוגעים כשהוא עוטף את זרועותיה. זעקה עולה גם מסדרת העבודות שכותרתן ריטוש כחול מאמצע שנות ה 70 . השם כתוב למשל תחת ראש אישה שעבר התעללות מחרידה, פרופיל נשי קטוע (אולי פניה שלה) וזלמן שושי קרוס דרסר שעורר דיון ציבורי בסוגיות להט”ב ופדופיליה. האלימות המופנית לדמויות נשים, לא הייתה באותן שנים חלק מהשיח הציבורי משום שההכרה הממלכתית באלימות נגד נשים כבעיה החלה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים ויסוד התנועות הפמיניסטיות הראשונות בארץ בהקשר לתנועה לזכויות האזרח והאדם.

Michal Na’aman, Vanya(Vajezatha)
Michal Na’aman,
Vanya(Vajezatha)

בעבודת כמו (וניה )ויזתא, מ 1975 או הִ, מ 1976, חוזר דימוי קשה של חלק גוף תחתון של אישה פסוקת רגליים בגרביונים מופשלים מטה. התחושה של עליבות ופגיעות,שמחוזקת מאופן העשייה בקולאז’ (תצלומים, נייר, לטראסט, עיפרון, עט לבד וצבע תעשייתי על עץ לבוד). נאמן דיברה על מה שהיה מושתק אז וכיום הוא כמו פצע מוגלתי שנפתח. העיסוק שלה בזהות שבא לביטוי במשחק השמות וניה-ויזתה, שמות זרים, שמות שנשמעים בעברית כנשיים, אך הם שמות גברים (ויזתה מוזכר כבן המן) הוא דיבור מורכב על הפנים השונות של אופי אנושי . עיסוק כזה בשאלת זהות יש גם בעבודה עעעראאאאפאאאת את, מ 1974, תקופה בה מי שהפך כעבור פחות מעשרים שנה פרטנר לשלום עוד נחשב למוקצה בעיני חלקים בציבור הישראלי. נאמן שמה ללעג את הדמוניזציה ומכניסה טון משחקי אירוני למה שנתפס כמאיים.במאיים ובזר היא עסקה גם בשורת עבודות, בעיקר מסוף שנות ה70 בהן יצרה היברידים כמו דג-ציפור, קולאז’ים מתצלומים לטרסט וצבע, כשהיא הותירה תמיד את ההפרדה, את חוסר הנוחות בין חלקי ההיברידים גלויים לעין.

Michal Na’aman, Lord of Colors -Jehovah Tzebaim
Michal Na’aman,
Lord of Colors -Jehovah Tzebaim

ה’ צבעים, כיתוב ושם שחזר לעבודות של נאמן לאורך השנים, והיה גם כותרת תערוכתה במוזיאון תל אביב ב 1999, מכיל בתוכו את הפרדוקס שנאמן פועלת במודעות כואבת אליו. את המונח ה’ צבאות, החוזר פעמים רבות ככינוי לאלוהים ומתייחס לשליטתו בצבאות השמים ולצבאות כל היצורים שברא נאמן מקשרת לאמנות, לצבעים . המורכבות של המושג שיצרה כמעט אין סופית –מהאימוץ שלמונחים מיליטריסטים לתחומי התרבות והרוח, בהקשר זה אפשר לחשוב על “טנק המצוות” של חב”ד כמקבילה מעניינת למושג של נאמן, ועד לאופן בו הרליגיוזי עומד, גם היום בבסיס היצירה.

 

פרטים על הסיור לסטודיו של מיכל רובנר בעמודת הסיורים .

https://www.smadarsheffi.com/?p=925    לקבלת הניולטר השבועי (רישום נפרד מקבלת בלוג החלון)

Some thoughts on Michal Na’aman’s art on the occasion of her being awarded the Israel Prize

Few were  surprised at the announcement that this year’s Israel Prize laureate for art is Michal Na’aman, and it seems that there was a collective sigh of relief from the Israeli art world at the idea that things are being conducted in an orderly and even an expected manner.

Michal Naaman,Glasgow smile,2012
Michal Naaman,Glasgow smile,2012

Na’aman(b. 1951) grew up as part of the old Israeli sociocultural elite. Born in Kvutzat Kinneret, her parents Shlomo and Leah were both teachers at the time. They left the kibbutz in the ‘60s, and her father developed an impressive career as an historian. By the age of 18, Na’aman was a student at the MidrashaArt Teachers Training College then located in Tel Aviv, and became part of the clique centering aroundRaffiLavie as its “guru.”Named for the exhibition curated by Sara Breitberg-Semel in 1986 at the Tel Aviv Museum of Art, they became known as the “Want of Matter” artists. Na’aman stood out in this group whose centrality as seen by herself and culture lovers is difficult to imagine today with the contemporary decentralization of centers of art. Much has been written about the patriarchy characterizing the circles around Lavie, and it seems to me that much will yet be written. Lavie “anointed” Na’aman as “the wise woman artist” with intelligent works. It sometimes seems that the title, with its emphasis on the strong intellectual aspect of her art, was to her detriment.

Michal Na’aman Daughter of Israel
Michal Na’aman
Daughter of Israel

It is fascinating to follow Na’aman’s development from the early stages, when she engaged in feminist issues and Jewish sources, which at the time still remained transparent or were read as formalistic values. Her most interesting works are the ones made in the 1970s which cast doubt, shake up fixed thought patterns, and touch upon fears, hopes and desires. From the ‘80s onward, her works became more and more intellectual and often distant. She repeatedly used the Jastrow illusion of the ambiguous duck-rabbit image. Epistemological questions began to characterize her work, no less than their content. The image, originally published by Ludwig Wittgenstein in his “Philosophical Investigations,” served to construct a pictorial system overburdened with signs that when decoded, provided the feeling of having solved a puzzle – but the experienced ends there. Since the mid-90s, Na’aman has been covering oil-painted canvas with masking tape (usually used in painting to mark lines, and removed in the final stage). The masking tape becomes an outer shell or mask over the painting as well as a model, an expression of counting time and a foundation for a text, associated with techniques of weaving, popular art, and signifies a constant need for reinforcement and healing a rift.

Michal Naaman,HEART OF DARKNESS , oil, masking tape and letterset on canvas,2012
Michal Naaman,HEART OF DARKNESS, oil, masking tape and letterset on canvas,2012

In recent years, in her exhibition “A smile, a cat, a cut”  and Wit\ ויץ\ Witz (2013), the works discussed issues of consumerism and capitalism (she added barcode labels to some of the paintings), and pain, through a cruel association between representations of joy, a smile, to a vicious cut from Hugo’s “Man Who Laughed” to the Joker from “Batman” ending with references to the Holocaust and German culture. Thus Na’aman continues to engage in the relationship between representation and content, and the way in which we read images.

                  The ambivalence of the ‘70s works became a feeling of urgency and sharpness that lessened in subsequent decades. It would not be an exaggeration to call The Eyes of the Nation(1974) an important icon of Israeli culture .In November 1974, Na’aman placed two signboards on the Tel Aviv shore, on which she wrote (in Hebrew) “The eyes of the nation.” They survived for three days. The photograph of the installation was frequently exhibited, and the title was used for a 1998 exhibition held at the Tel Aviv Museum of Art on Israeli art of the ‘70s. The phrase is one of the few heroic quotes about the 1973 war from a television interview with a soldier who described how he and his fellow soldiers were told before the extremely fierce battle for the Hermon that the mountain was “the eyes of the nation.”Na’aman ridiculed the pathos when she wrote this expression on cardboard signs facing the Mediterranean Sea, perhaps perceived as a source of “Israeli-ness” (“Elik was born from the Sea,” by Moshe Shamir), perhaps an escape route. The installation asked what is worth dying for during a period in which Israel was still reeling from the war’s death toll.

Michal Na’aman,The eyes of the nation. 1974
Michal Na’aman,The eyes of the nation. 1974

Referring to Jewish source texts and using Hebrew letters (in contrast to the increasing tendency mainly in the mid-‘90s to use Latin letters) is fascinating. She used quotations from the Bible – the book perceived by most secularists as the most Jewish book (as opposed to the central place of the Talmud among traditionalists) for a penetrating debate with current reality, making present the (covert) longing for the Jewish heritage. This was essentially different from the avowed secularism of most of the other “Want of Matter” artists. In 1974 Na’aman wrote by hand on a sheet of lined notebook paper the two biblical phrases, “A land that consumes its inhabitants,” and “A kid in its mother’s milk” (in Hebrew), creating a conceptual work very similar to Gershuni’s conceptual works made a few years previously. It is interesting to think of her work in the context of Jewish contents, so very different, that later appeared in Gershuni’s works. Na’aman refers to states of cruelty, locates them in the Jewish texts, and thus refers to an historical moment, the feeling that the “goodly land” has begun to consume its inhabitants. In 1972, before the Yom Kippur War, she copied in handwriting a chapter from Ecclesiastes onto a masonite board in the work, “I Koheleth have been king over Israel in Jerusalem.” In the upper section she drew heads looking like cherubs from European Romantic painting (such as by Philip Otto Runge). The work touches on feminism and gender, by adopting a male voice. In “Daughter of Israel,” she copied the text of a wall poster calling for modest dress onto a sheet of paper which became a kind of strait jacket as it wrapped around her arms. A cry arises as well from the work Blue Retouch. The title appears under the photograph of the head of an horrifically abused woman, flanked by photographs of a partial profile of a woman, which may be her profile, and a picture of cross-dresser Zalman Shoshi, who aroused a public discussion on issues of LGBT and pedophilia. Violence against images of women was not part of the public discourse during those years, because the government’s official recognition of violence against women being a problem began only after the Yom Kippur War and founding of the first feminist movements in Israel in the context of the movement for human and civil rights.In Vanya(Vajezatha) (1975) or Hee (1976), the harsh image of a woman’s lower body with legs akimbo and stockings pulled down reappears. The feeling of humiliation and vulnerability reinforced by the collage (photographs, paper, Letraset, pencil, felt-tipped pen and industrial paint on plywood). Na’aman spoke about what had been silenced then, now like an infected wound opened.

Her engagement with identity expressed in the play on names Vanya-Vajezatha, foreign names, names that sound in Hebrew like women’s names but which are men’s names (Vaizata is mentioned as Haman’s youngest) is a complicated statement on the various facets of human character. The work Aaaaraaafaaat You (1974) also deals with identity, at a time in which the person who would become the peace partner less than 20 years later was still “taboo” for most of the Israeli public. Na’aman mocked the demonization of Arafat and brought in an ironic, playful tone to the image of a person perceived as threatening. She addressed the threatening and strange in a series of works in which she created hybrids such as a fish-bird, always leaving the separation and discomfort between the parts visible.

Michal Na’aman, Fish Bird
Michal Na’aman, Fish Bird

Lord of Colors -Jehovah Tzebaim instead of Jehovah Tzebaoth(a pun on Lord of Hosts), a caption and title that is repeated in several of Na’aman’s works over the years, was also the title of her one-person show in the Tel Aviv Museum of Art in 1999. It comprised the paradox that Na’aman operates with painful awareness to it. Na’aman links the concept “Lord of Hosts” one of the Creator’s appellations referring to control of the stars and the multitudes of living creatures God brought into being, Na’aman associates with art, with colors.The complexity of the concept

Michal Na’aman, Lord of Colors -Jehovah Tzebaim
Michal Na’aman,
Lord of Colors -Jehovah Tzebaim

she created is almost infinite, from the adoption of militaristic terms to spheres of culture and spirit. In this context, we can also think about Chabad’s “mitzvah tanks” as an interesting parallel to Na’aman’s associations as well as the way in which the religious is at the foundation of creation even now.

Translation: Judith Appleton

Details about a studio visit tp Michal Rovner please see under Tours and Lectures.

To receive the weekly newsletter  of art events please join mailing list (separate mailing list from “the Window” )   https://www.smadarsheffi.com/?p=925

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא מבקרת אמנות, אוצרת וחוקרת אמנות ותרבות עכשווית. מאז 2013 היא האוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב.
ב 2019 ייסדה את CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והייתה האוצרת הראשית שלו עד לסגירתו ב 2024.היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility