ההשקה שלLost Homes   (2025) ספרה של הילה לביב נערכה בשבת 7/6/25, שבוע לפני הפרק החדש, הישראלי – אירני, במלחמה. העבודה אליו, כך סיפרה לי, החלה לפני מלחמת 7 באוקטובר, כלומר ההלימה בין השם לאירועים לא תוכננה. תמונות בתים הרוסים סובבות בתודעה כמו עורבים שחורים מאז – בתי העוטף ואופקים, בתי מטולה והגליל, בתי ראשון לציון, בת – ים, תל אביב, רחובות, רשימה הולכת ומתארכת; בתי עזה שנמחקים בשיטתיות, בתי הכפרים בלבנון, בתים בשטחים הכבושים – בתים רבים כל כך שאבדו.       

הספר היפיפה, בעיצוב משובח של נועה שוורץ, מדבר על זיכרון ותעתוע, המתיקות המרירה של נוסטלגיה והפאזל הלא ניתן להרכבה של העבר. הוא מחולק לפי בתים שעזבה משפחתה, משפחת ורבורג,בעקבות עליית הנאציזם בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. סבתא רבא של לביב, אנה ורבורג, אשת חינוך שהתמחתה בגיל הרך, הייתה בת למשפחת הבנקאים והמצנטים של תרבות, ואחייניתו של ההיסטוריון וההוגה אבי ורבורג  Aby Warburg. לביב, שלקחה על עצמה את תפקיד שומרת הזיכרון של משפחתה, בעיקר נשות משפחתה, עוסקת בהיסטוריה ובחשיבה שהנחתה את צעדי משפחתה כבר כעשור ובכך עסק גם ספר האמנית שלה נייר ומספריים עליו כתבתי בבלוג ב 2021 (לחצו כאן לקריאה).

Lost Homes  כרוך בכריכה קשה העוטפת קונטרס דפים קטן יותר ובו צילומי עבודות של לביב מחולקים בהתאם לבתים אליהם התייחסו – בית קיץ ובית חורף בהמבורג, בית בשבדיה ובית סבתה, נוני ורברוג – שלמון, בעומר. לצד אלו תיעוד תערוכות של לביב מהשנים האחרונות שעיסוקה  בהיסטוריה הפרטיקולרית של משפחת שמהדהדת את “העולם של אתמול” (שם ספרו של שטפן צוויג ) של משפחות רבות עד כאב. כמעט בכל כפולת עמודים מסתתרת כפולה מיניאטורית של דפים שכבר פתוחים או שיש הכנה, מחוררת, המאפשרת פתיחתם מבלי לפצוע את הספר. הדפים בתוך דפים יוצרים עוד זרם עלעול בספר, הופכים אותו ליצירה פוליפונית, או אולי יצירה שיש בה רצטטיב (משפט מוסיקלי שמשמש לקידום עלילה או הבעת רעיון באופרה). הדפים הקטנטנים הללו נותנים הצצה לחדרי הלבבות השבורים שמאחורי הדפים- הדימויים הגדולים, הציבעוניים ברובם. אלו דפים מתוך ספרי הוראות, פרטים מעבודות, צילומים.

בין הכריכה והדפים הגדולים והקטנים, והמקצבים והשבילים בספר הזמן, כמו הבתים, אובד.