קריאה מחודשת ב”גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” רועי רוזן Revisiting  Roee Rosen’s Men in Israeli Culture (Bearded).20042004.

English follows Hebrew 

“גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” היא עבודה של רועי רוזן מ-2004. תחת מה שהוא כביכול הומור עצמי מושחז, זוהי תמונת מחזור קלאסית, אמנם חסרה, של המועדון הכוחני, לעיתים בריוני, שתופס עמדת כוח בתרבות ישראל. את עצמו הכניס רוזן דרך דיוקן עצמי, ספר שכתב ואובייקטים המונחים על השולחן בחזית הצילום. שביעות הרצון העצמית של המצולמים ניכרת למרחוק.

בשורה האחורית של ה-Ole’ boys club עומדים גברים בעלי מקדם מגניבות גבוה במיוחד: יהושע סימון וגיל שני וגם בועז ארד, ומימינו במרחק גבר אחד, רועי צ’יקי ארד. ב 2004 בועז ארד לימד בתלמה ילין. על פי הפרסומים אודות הניצול המיני שעשה בתלמידותיו, הרי בערך באותן שנים הוא היה בקשר עם התלמידה שהיחסים איתה הפכו לחוקיים כשמלאו לה 18. ל”מאקו” סיפרה הקורבן שהם היו יושבים עם חבריו, כולם מבוגרים ממנה בהרבה, כולם מודעים לכך שארד היה איתה מאז הייתה בת 16. אפשר רק לתהות למי הכוונה.

רועי צ’יקי ארד, בן 28 בעת הצילום, ארבע שנים אחרי הופעתו באירוויזיון, כנראה בתקופה או בסמוך לתקופה בה נעשו המעשים המבחילים שלו שהתפרסמו בשבוע שעבר ב”מקום הכי חם בגיהינום”, עם קטינות על הטווח שמתחיל בגיל 14(!!!). במפגשים, כך צוטטו הקורבנות “היה מוקף בחבורה שלו כל השנים. הם התנהגו כאילו הם חבורת לול וצ’יקי הוא אורי זוהר. הם היו מעבירים בחורות מאחד לשני.”
שוב לא נותר אלא לתהות למי הכוונה ב”חבורה” ומה קבוצת החברים, הקולגות והשותפים למרכזי הכוח שמצולמת בעבודה של רוזן (האירונית, החתרנית, ההפוך על הפוך וכו’ וכו’ כתרים שנקשרו לעבודה של רוזן), ידעה והעלימה עין, או עודדה.
על הקשרים שהתקיימו בין סימון ורועי צ’יקי ארד לאלון קסטיאל, עבריין המין המורשע שאירח את מסיבות “מעין”, כתב העת שהשניים ערכו, כבר נכתב רבות, כמו גם על כך שרועי צ’יקי ארד הכיר לקסטיאל את שרי גולן שהייתה לאחת מקורבנותיו. כשהם עומדים בשורה עם בועז ארד שהתאבד לפני כשנתיים, מרחפת מעליה תחושה של עולם ערכים משותף, מסואב.
ובואו נתבונן בשורה של הגברים הישובים. מעל אחדים אפשר כמעט לראות את עננת עשן-השמועות שסביבם שטרם התבררה כאש, או שפשוט לא נמצאה האישה שהייתה מוכנה לשלם את מחיר החשיפה של מעשיהם.

דורון רבינא היה ב 2004 אוצר גלריית המדרשה לאמנות בתל אביב, תפקיד בו החליף אותו בועז ארד. בפברואר 2019 העביר רבינא, כיום אוצר ראשי במוזיאון תל אביב, שיח בתערוכה לזכרו של ארד בגלריה רוזנפלד. ההחלטה של הגלריה לערוך תערוכת זיכרון ¬– הצדעה לאמן שהטענה שניצל את תלמידותיו הקטינות מינית לא הוזמה ¬– הוא עניינה של הגלריה, וכך גם החלטתה שלא להציע בדל סימפטיה לקורבנות. הדבר אינו נכון לגבי השתתפותו של האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, שמעצם תפקידו (שגם הוזכר בפרסום הגלריה) מבטא את עמדת המוסד.
“גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” הוצגה במוזיאון תל אביב ב 2016 בתערוכה “רועי רוזן: תערוכה קבוצתית – רטרוספקטיבת אמצע-קריירה” שאצרו גלעד מלצר ויהושע סימון. ההתייחסות בקטלוג מעניינת: אין פירוט של הדמויות המופיעות בעבודה (גם לא ציון שסימון, אחד משני אוצרי התערוכה מופיע בה) אך יש דיבור על האובייקטים על השולחן ועל “המרחב שבו פועל החזותי – התצלום, הדיוקן הקבוצתי, ההעמדה התיאטרלית – הוא מרחב הטקסטים. הרקע שנבחר להציב מאחורי נבחרת הגברים– שהדגשת גבריותם, באמצעות ”הלבשה“ תיאטרלית של זקנים, פארודית – הוא ספרייה”.

“הגברים בתרבות הישראלית שבחר רוזן”, כותב גלעד מלצר, “הם כולם מתחום הכתיבה, הן התיאורטי והן הבדיוני, או מהתחום החזותי, קרי אמנים, מאיירים, אוצרים, אדריכל, ורבים מהם, כמו רוזן עצמו, עוסקים הן בחזותי והן בטקסטואלי”. מה שהקטלוג לא אומר הוא שרבים מהמצולמים, ודאי לא כולם, עסקו ועוסקים בשליטה, בדורסנות ובשימור כוח על אפיוניו השונים.
עוד חוטים רבים של קשרים ומארג צפוף של “שמור לי ואשמור לך” עוברים בין דמויות הגברים.
הרבה השתנה בשש עשרה השנים שחלפו מאז נוצרה העבודה. הרבה, מאוד, עדיין לא.

   Yayoi Kusama   
21 ספטמבר 2020 ב 20:00   
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM

מעניין כיצד היו תולדות האמנות האמריקאית נראים לולא נתקלה קוסאמה בגזענות ומיזוגניה.  אמנית מרתקת שהקדימה במספר נושאים אמנים כמו אנדי וורהול  ולקאס  סאמרס.  קוסאמה נעה בין מזרח ומערב, בין הנחשב שפוי למקוטלג כשיגעון. אחת ויחידה.  
לפרטים שלחו ל 0507431106 WhatsApp

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 Haifa Museum of Art collection
רועי רוזן , גברים בתרבות ישראל .(מזוקנים), 2004 .אוסף מוזיאון חיפה לאמנות

Revisting  Roee Rosen’s Men in Israeli Culture (Bearded).2004

Underneath what seems to be poking fun at himself, Roee Rosen’s 2004 photograph of Men in Israeli Culture looks like a classic graduation class photograph, although with some members missing from the aggressive, sometimes bullying “ole’ boys’ club” that has taken hold of the power position in Israeli culture. Rosen put himself in the picture through a self-portrait, a book he authored, and objects placed on the table in the foreground. The self-satisfaction of all of the subjects is visible from afar.
Standing in the back row are men with an exceptionally high coefficient of cool: Yehoshua Simon and Gil Shani as well as the late Boaz Arad, while to his right, one man over, is Roy “Chicky” Arad. In 2004, Boaz Arad was a teacher in the Thelma Yellin High School of the Arts. According to published stories on sexual contact with his students, around that time he was in a relationship with a student before and after she was of legal age. The student told Mako news that they used to sit with his friends, all of whom were much older than herself, and were all aware that Arad was in a sexual relationship with her since she was 16. One can only wonder to whom she was referring.

Roy “Chicky” Arad, age 28 in the photograph, four years after his performance in the Eurovision, apparently during this period or soon after the time when his disgusting actions were published last week in the “Hottest place in Hell” describing his sexual contacts with adolescents as young as 14 (!!!). The victims were quoted as saying that in their encounters “he was surrounded by ‘his gang,’ the guys who were always with him throughout the years. They acted as if they were the gang from the film Lool: The Chicken Coop, and that ‘Chicky’ was Uri Zohar [its star and director]. They would pass girls around from one to another.”

Again, one can only wonder whom she meant by “the gang,” and which group of friends, colleagues, and partners in the power center photographed by Rosen (variously praised as ironic, subversive, turning itself on itself, and other descriptions) knew and turned a blind eye or gave encouragement.

Much has been written about the connections between Simon and Roy “Chicky” Arad with Alon Castiel, the convicted sex offender who hosted the parties for the Maayan magazine which the two edited, as well as how Roy “Chicky” Arad introduced Sari Golan to Castiel, whom he raped. When they stand in a row with Boaz Arad (who committed suicide two years ago), the feeling of a shared system of despicable values hovers over them. As for the row of seated men: where there is smoke there is bound to be fire. There are unsubstantiated rumors floating about, but no woman has come forward prepared to pay the price for exposing their actions.

In 2004, Doron Rabina was the curator of the Midrasha Gallery of Art, Tel Aviv, later replaced by Boaz Arad. In 2019, Rabina, currently Chief Curator at the Tel Aviv Museum of Art, held a gallery talk in memory of Arad at the Rosenfeld Gallery. The gallery’s decision to hold such a talk, essentially a tribute to an artist accused of sexually exploiting his minor students, reflected a total lack of sympathy with the victims. The participation of the Tel Aviv Museum’s Chief Curator in the talk, his name and position mentioned as part of the publicity, can be read as reflecting the Tel Aviv Museum’s attitude.

Men in Israeli Culture (Beared) was exhibited at the Tel Aviv Museum of Art in 2016 in the exhibit “Roee Rosen: A group exhibition – a mid-career retrospective,” curated by Gilad Melzer and Joshua Simon. The reference in the catalog is interesting: no details are given about the people in the photograph (nor that Simon is in the work) but there is a discussion of the objects on the table and how “the space in which the visual operates – the photograph, the group portrait, with its theatrical placement of the figures – is the space of the texts. The background on which to place the selected group of men – with the parody of emphasizing their masculinity through theatrical “costumes” of beards – is a library.”

Gilad Melzer wrote, “The men in Israeli culture selected by Rosen are all from the field of writing, both theoretical and fictional, or from the visual field, i.e., artists, illustrators, curators, an architect, with many of them, like Rosen himself, engaged both in the visual as well as the textual.” What the catalog does not state is that many of those photographed, certainly not all of them, engaged and are engaged in control, preying on people, and maintaining power in all its variations.

Many more ties and close-knit relationships of “You scratch my back and I’ll scratch yours” exist between the men. Much has changed in the past 16 years since the photograph was made. But a                                                                                  great deal has not yet changed.