דיאנה קוגן Time didn’t exist, space didn’t either
אוצרת ד”ר סמדר שפי
פעולת המחיקה מטרתה לאיין. בכיסוי ומחיקה של טקסט, או דימוי, מקננת אלימות.
בתערוכה Time didn’t exist, space didn’t either מאות דפי ספרים, תלושים, שדיאנה קוגן מחקה בהם טקסטים. בין השורות הותירה קרעי משפטים. אלו, כבאלכימיה פלאית, הופכים שירה.
***
קוגן מוצאת ספרים ברחוב. הנגיעה בספר שהושלך היא הושטת יד לדחוי, למבוזה. כבפעולת ריפוי, קוגן, מכירה בדפים המצהיבים כ Readymade ומשיבה אותם לחיק עולם התרבות.
במשיכות בעיפרון רך, היא מכסה על השורות המודפסות, תוך הקפדה לשמור על פסקאות ורווחים; מלים יחידות, שורות אחדות, שהיא מותירה גלויות, מתלכדות לכדי משפטים קצרים ופואטיים.
מחיקת דימויים וטקסטים, מסיבות אידאולוגיית או לשם שימוש חוזר במצע, מוכרות בשדה האמנות לאורך דורות. הקניית-ערך למחיקה, כיצירה אוטונומית, התבססה במובהק במאה העשרים. רישום מחוק של דה קונינג (Erased de Kooning Drawing, 1953), של האמן האמריקני, רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg 1925-2008) – ניסח את הפרקסיס כהיגד חזותי. ראושנברג מחק רישום, שקיבל מן האמן וויליאם דה קונינג ((Willem De Kooning, 1904-1997, והפך אותו, באמצעות פעולת-המחיקה, לעבודתו שלו.
עוד קודם לכן, מחיקה כחלק מתפיסת מודרניות, התגלמה בריבוע שחור (1915?) של קזימיר מלביץ’ (Kazimir Malevich, 1879-1935), מהבולטים שבאמני האוונגרד הרוסי. בעבודה פורצת-דרך זו מתרחשת מחיקה סימבולית של תולדות האמנות. מחיקה לשם איפוס הוותה חלק מחזונן של תנועות אמנות כמו הסופרמטיזם, שייסד מלביץ’ (מקורו ב-Supremus בלטינית ובנטיית המופשט הגאומטרי לשׂגב), וכן במשטרים טוטליטריים, שדגלו בכינון סדר חדש על חורבות הרס העולם הישן.
ב-1986 יצר האמן המושגי האמריקני, ג’וזף קוֹסוּת’ (b. 1945 ,Joseph Kosuth), את המיצב Zero & Not – בו כיסה פסקאות מתוך כתבי פרויד בסרט הדבקה שחור, אך הותיר חלק מהאותיות גלוי. הטקסט, נוכח ומוסתר חליפות, מתקשר לתת מודע (לא-מודע), מושגים פרוידיאניים שחוללו שינוי באופן קריאת העולם במערב. בדומה לקוֹסוּת’, קוגן שומרת על מתאר הפסקאות, כך שמתקבלים מלבנים וריבועים כמעט-שחורים. הטקסט מבליח מתוך העבודה כזיכרון. Then everything went black הוא משפט שנשאר גלוי באחד הדפים, ונקרא כמבט רפלקטיבי על תהליך העבודה.
הפעולה של קוגן מורכבת. אקט המחיקה, במיצב של קוסוּת’ ובספרים של קוגן הוא פעולה של ניכוס והפגנת סמכות: השחרת טקסט מזוהה עם צנזורה, הסתרת מידע בשם “ביטחון” או שמירת פרטיות. ניתן לחשוב על אקט המחיקה של קוגן גם במונחים של פיסול רדוקטיבי; מחיקה כחציבה, המותירה מלים וקטעי משפטים נבחרים – גלויים. קוגן מכסה טקסטים אך אינה מעלימה אותם. במבט מקרוב מה שהוסתר נמצא ומתגלה (כמו אצל קוֹֹסוּת’ — אפשר, במאמץ מסוים, לקרוא את המכוסה). קוגן מבקשת אפוא מהמתבונן/ת לִדמוֹת לארכיאולוג, המסלק בזהירות שכבות אדמה, כדי שלא לפגוע בממצאים; מודע להכאיב, לכך שכל פיסת מידע, כל עדות, הנה נדירה בתכלית.
ככל שמאריכים להתבונן בעבודותיה של קוגן, היחס בין המהוסה והחשוף – הופך פחות דיכוטומי. הטקסטים צפים בשדות האותיות המכוסות ומתקבלת שירה חזותית.
במאמרו, מות המחבר (1967), כתב הסמיולוג ומבקר התרבות הצרפתי, רולאן בארת (1980-1915) כך:
אנו יודעים עתה שטקסט אינו נעשה משורה של מילים, המשחררות יחד איזו משמעות בלעדית מעין-תיאולוגית, (”המסר“ של המחבר-האל), אלא הוא חלל רב-ממדי, שבו משולבות ומתנגשות כתיבות רבות ושונות, שאף אחת מהן איננה בראשיתית: הטקסט הוא רקמה של ציטוטים המגיעים אליו מאינספור חֲדריה של התרבות.[1]
בדפים מתרחש מפגש בין הפעולה הידנית לבין הדפוס, בין המושכח ובין המודגש. הטקסט המוסתר-מחוק הוא כקליפה ביחס לטקסט, הנחשף-מודגש. פעולת המחיקה-החסֵרה, שיוצרת קוגן, מזכירה אמנם פיסול, אבל הציורית האקספרסיביות של הקו — נוכחת בעוצמה.
קוגן עובדת בספרים באנגלית (פועלת בתוכם) – שפה נרכשת עבורה. את הזרוּת היא מנצלת ליצירת קשב ומבט חדש. היא בוררת מהדפים הקרועים משפטים הנוגעים באמנות ובחיפוש משמעות בעולם.
בתערוכה – שורות-שורות של דפים המקיפים את הצופות והצופים; עמודים גליליים בגדלים שונים, שעונים על הקירות, כמקלות-משחק לא ידוע או כמגילות סגורות. הגלילים מכוסים במונוכרום גרפיט ומבט מקרוב מגלה, שהטקסטורה המחוספסת רבת-השכבות דומה לעור; בלתי מפוענחים – כאילו יצאו מציור רומנטי של חורבות עתיקות, שאירועים אלימים הביאו לאובדנן – הגלילים מנהלים דיאלוג עם הדפים. הם מאזכרים את מעגליות הזמן ואת ריבוד הידע; האופן בו דימויים משתנים ובכל זאת נשארים על מכוֹנם בזיכרון-התרבות.
***
בדפים מתוך ספרים דחויים, הטקסטים המכוסים של קוגן מערסלים שירה.
Time didn’t exist, space didn’t either
ד”ר סמדר שפי,
נובמבר 2021
[1] רולאן בארת, “מות המחבר”, בתוך: מות המחבר/ רולאן בארת ו-מהו מחבר/ מישל פוקו, תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: דרור משעני, עריכה מדעית: אלי שיינפלד, ליבידו סדרה לתרגום, הוצאת רסלינג: תל אביב-יפו 2005, עמוד 14.
גלריה אלמסן רחוב הפנינים 1, יפו
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי בזום.
Lumbung* לקראת הדוקומנטה המסקרנת של 2022.
יום ב, 29 נובמבר 2021, ב 19:30
לינק לרישום
https://forms.gle/sBP5h74E2cTjwuXp9
את הדוקומנטה הקרובה אוצר קולקטיב ruangrupa, אנשי אמנות מאינדונזיה המונח lumbung –אסם אורז שיתופי – יהווה המצפן, המוטיב וההתכוונות של המהדורה הבאה של הדוקומנטה.
בהרצאה נתוודע להיסטוריה של הדוקומנטה – תערוכה הנערכת אחת לחמש שנים בגרמניה ומהווה חממה רעיונית להתרחשויות בעולם האמנות הבינלאומי . נתמקד בתערוכה הצפויה המעידה על שינויים גדולים שהתרחשו מתחילת המילניום בעולם האמנות: מטרותיו, המרכזים המובילים והיחס בינו לבין אקטיביזם חברתי. אנא הקפידו למלא כתובת אימייל נכונה – לשם ישלח הקישור להרצאה בשעה 16:00 ביום ההרצאה.
אין לצלם או להקליט את ההרצאות או הקלטות. הן מוגנות כרכוש אינטלקטואלי ©.
לינק להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ המקבלת הודעות על הרצאות (הקבוצה להודעות של האקדמיה של החלון בלבד, לא ניתן לכתוב בה)
https://chat.whatsapp.com/IAIEfMkovLA9mRzia2oZiu
Diana Kogan “Time didn’t exist, space didn’t either”
Curator: Dr. Smadar Sheffi
Erasure leaves a void. Covering and concealing a text or image embodies a certain violence.
Diana Kogan’s exhibit, ”Time didn’t exist, space didn’t either,” is comprised of hundreds of pages torn out of books on which the artist erased portions of the text, leaving fragmented sentences which, as if through a miraculous alchemy, are transformed into poetry.
***
Kogan finds books in the streets, abandoned, rejected, and scorned. Like an act of healing, Kogan takes them in, acknowledges the yellowing pages as a readymade, and restores them to the world of culture.
With pencil strokes in soft lead, she covers the printed lines, painstakingly preserving the paragraphs and spaces; the individual words and parts of text that she leaves uncovered come together into short, poetic sentences.
Erasing images and text for ideological reasons or for reuse as a palimpsest are phenomena well known throughout art history. Valuing erasure as an autonomous work of art was established in the 20th century with American artist Robert Rauschenberg (1925-2008) making a visual statement in his Erased de Kooning Drawing (1953). Rauschenberg obtained the drawing from Willem de Kooning (1904-1997) and by erasing it turned it into his own.
Erasure as part of the perception of modernism was manifested in Black Square (?1915) by Kazimir Malevich (1879-1935), a towering figure of the Russian avant-garde. This trailblazing work is a symbolic erasure of the history of art to ensure its recalibration from zero. Such a starting point was part of the vision of 20th century art movements such as Suprematism, founded by Malevich (from the Latin word supremus, holding geometric abstraction as the sublime). The idea of erasure was essential for the ideology of totalitarian regimes who promised a “new world order” on the ruins of the old.
In 1986, American conceptual artist Joseph Kosuth (b. 1945) made his site specific installation Zero & Not in which he covered passages from Freud’s writings in black tape, but left some of the letters exposed. The text, alternately present and concealed, is associated with the unconscious, the Freudian concept that generated change in the western way of reading the world. Similar to Kosuth, Kogan preserves the contours of the paragraphs, resulting in nearly black rectangles and squares. The text emerges from the artwork as a memory. The sentence “Then everything went black” that remains exposed on one of the pages, may be read as a reflective gaze on the work process.
Kogan’s art is complex. The erasure in Kosuth’s installation and in Kogan’s books is an act of appropriation and demonstration of authority: blacking out text is identified with censorship, hiding information in the name of “state security” or “safeguarding privacy.” We can also think about Kogan’s act of erasing in terms of reductive sculpture; erasing as excavating into material, leaving only selected words and sentence fragments exposed. Kogan covers texts but does not obliterate them. Close observation reveals what was concealed (as in Kosuth’s work, it is possible, with a certain effort, to read what is covered). Thus, the observer becomes an archaeologist of sorts, carefully brushing aside a layer of earth so as not to harm the artefacts, painfully aware that every piece of information, any evidence, will be absolutely rare.
The longer one looks at Kogan’s works, the relationship between the suppressed and the exposed becomes less dichotomous. The texts float in the fields of the covered letters, resulting in visual poetry.
In his essay, Death of the Author (1967), French semiologist and cultural critic Roland Barthes (1915-1980) stated:
We know now that a text is not a line of words releasing a single “theological” meaning (the “message” of the Author-God) but a multi-dimensional space in which a variety of writings, none of them original, blend and clash. The text is a tissue of quotations drawn from the innumerable centers of culture.[1]
The pages are the site of an encounter between the manual action applied to them and the print, between the forgotten and the emphasized. The concealed-erased text is like a husk in relation to the exposed-emphasized text. Although the act of erasure-the making absent that Kogan creates is reminiscent of sculpture, the expressive painterliness of the line has an intense presence.
Kogan disrupts and works with books in English, a language she acquired. She takes advantage of its foreignness to gain attentiveness and generate a new gaze. She selects sentences from the torn pages that refer to art and the search for meaning in the world.
Row upon row of pages surround viewers; cylinders lean on the walls like poles from an unknown game, or closed scrolls. The cylinders are covered with monochromatic graphite, while a close examination shows that they resemble the texture of skin. The “pillars” are undecipherable, as if they emerged from a Romantic painting of ancient ruins destroyed in violent events, in a dialogue with the torn-out pages. They evoke the cyclic nature of time and the stratification of knowledge, the way in which images change yet stay engraved in cultural memory.
***
Kogan’s covered texts, pages from discarded books, cradle poetry:
“Time didn’t exist, space didn’t either”
Dr. Smadar Sheffi
November 2021
Almacén gallery and cultural center
Hapninim st. 1, Jaffa
——————
Thursday 11 – 18
Friday and Saturday 11 – 14
Or by appointment +972522519888
[1] Roland Barthes, Death of the Author, extracted from Barthes, R (trans. S Heath), Image, music, text, (pp. 142-148), (London: Fontana, 1977), p. 146.