קלישר מון אמי היא תערוכה מרתקת שיכלה להיות מצוינת לו היו בה יותר עבודות טובות. כותרת המשנה   בוגרי בית הספר קלישר באוסף “הארץ“ מגדירה את המקור למרבית העבודות המוצגות  (התווספו עבודות אחדות באדיבות האמנים).
הנושא, התבוננות בבית הספר שנסגר רשמית ב 2012, לאחר דעיכה ממושכת שהחלה ב 1993 ,מעניינת במיוחד היום כשהמודעות לסוגיות הסללה, שוליים, ודיקטטורת הזרם המרכזי התחדדו. בית הספר היווה מראשיתו אלטרנטיבה וככזה

הוא מוצג במה שאפשר לחשוב עליה כפרולוג לתערוכה מקפת ,שרצוי היה שאחד המוזאונים הגדולים ייקח על עצמו.
שני העוגנים בתערוכה האצורה היטב על ידי אפרת ליבני הם סרט  ובו קטעי שיחות עם פריד אבו שקרה, דני בן שמחון, מאיה כהן לוי, טל מצליח, מיכל ספקטור, ועדה עובדיה שלמדו בקלישר בעיקר בשנות השמונים,  ;והקטלוג.  העבודות המוצגות הן מטווח זמן של כשלושים שנה כשהמכנה המשותף, היותן מאוסף הארץ ,לא הספיק במקרה זה לבסס סף איכות מספק. לצד שתי עבודות מעולות של עסאם אבו שקרה, עבודות יפות מאד של מקס פרידמן  טל מצליח ושל דני בן שמחון ,מאיה כהן לוי, ומאירה שמש , שתי אמניות נהדרות לא מיוצגת בעבודות טובות. מאיר פיצחזדה מיוצג בעבודה “חופש

הדיבור” המרשימה מ 1988 לצד שתי עבודות חלשות בהרבה מ 1996. העבודות המאוחרות בתערוכה הן  הציורים, החלשים ,של עדה עובדיה מ 2016 ועבודות יפות מאד, תחריט ורקמה על נייר של פריד אבו שקרה מ 2017 (היחידות שאינן מאוסף הארץ) .
היות והאוצרת הגדירה מראש את המקור לעבודות בתערוכה, ובקטלוג הרחיבה את היריעה לכדי דיון היסטורי בבית הספר, אין מקום להלין על מה שאיננו . קלישר מון אמי כאמור מאירה עד כמה תערוכה מקיפה על בית הספר, מוריו ותלמידיו מתבקשת.

אוצרת: אפרת לבני

                                                                                          ***

ב”לחם ושושנים הגלריה ” מציגה ערבה אסף את “שתיהן אותה אחת“, תערוכת יחיד באצירת חגי אולריך. הסימבוליזם הבלתי מתנצל, העיסוק בחרדות פחדים וכפילות יכול היה בקלות לגלוש למרחבי קיטש אך העדינות של העבודות, התחושה המגששת העולה מהן מונעת זאת .

מרבית העבודות עשויות בשעווה בטכניקה של רישום על נייר משי, המכוסה שכבות שעווה חמה ומקולף למה שאפשר לדמות לעור או נשל המשתנה בהתאם לטמפרטורה בה הוא נתון . השבריריות של העבודות, התחושה שהם יוצרות של סף, קצה, או הזיה בהחלט מעוררת סקרנות לראות להיכן תתפתח העבודה של אסף בעתיד.

העלייה 45, קומה ב’, ת”א, 8.7.22-6.822.

*צילומים – סמדר שפי .

הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים
לביאנלה בוונציה, 2022

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213  אמניות ואמנים.לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות חשובות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם.  
ההדרכה עם מצגת ומפות .הביאנלה ננעלת ב נובמבר 2022

לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106 nn

Kalisher mon ami | Both are the same one

“Kalisher mon ami” is an engrossing exhibition that could have been excellent if only it comprised more good artworks. The subtitle, “Graduates of the Kalisher School of Art in the Haaretz Collection” defines the origin of most of the works on view (few pieces were added courtesy of the artists).
The subject, a close look at the school officially closed in 2012 after a continuous decline that began in 1993, is especially interesting at present when awareness of the issue of tracking, peripheries, and the dictatorship of the mainstream have become sharper. From its very inception, the school constituted an alternative, and as such it is presented in what can be thought of as the prologue to a comprehensive exhibition hoping that  one of the big museums would take it upon itself.

The anchors of the exhibition, which Efrat Livni curated well, are the film and the catalog. The film shows parts of conversations with Farid Abu Shakra, Dani Ben Simhon, Maya Cohen Levy, Tal Matzliah, Michal Spektor, and Ada Ovadia who studied at Kalisher, mainly in the 1980s. The works cover a period of about 30 years with the common denominator of being in the collection of Haaretz is insufficient in this case to form the basis of a threshold of quality. Along with two superb works by Asam Abu Shakra are very beautiful pieces by Max Friedman, Tal Mazliah, and Dani Ben Simhon. Too bad that Maya Cohen Levi and Meira Shemesh are not represented by better works. Meir Pichhadze is represented with the impressive Freedom of Speech from 1988 with two much weaker works from 1996. The latest works in the exhibition are Ada Ovadia’s lesser paintings from 2016 and an etching from 2016, and an etching and embroidery on paper by Farid Abu Shakra from 2017 – the only works on view not in the Schocken Collection.

Since the origin of the works in the exhibition is defined  at the outset, and the catalog expanded the scope to an historical discussion of the school, there is no place to complain about what is missing. As stated above, “Kalisher mon ami” illuminates just how necessary is a comprehensive exhibition about the school, its teachers, and students.

Curator: Efrat Livni

***

Arava Assaf  “Both are the same one,” at the Bread and Roses Gallery

as a solo exhibition curated by Hagai Ulrich. The unapologetic symbolism, the engagement in anxieties, fears, and doubling could have easily descended into kitsch, but the delicacy of the works and sensation of feeling one’s way arising from the artworks prevent this.
Most of the elements are made of wax using the technique of drawing on tissue paper covered with layers of hot wax and peeled off similar to skin or snakeskin molting, changing according to temperature. The fragility of the works as if they are on the edge, on a threshold, or an illusion definitely arouse curiosity as to how Assaf’s work will develop in the future

Ha’aliya 45, 2^nd floor, Tel Aviv, July 8 t0 August 6, 2022.

Photographs by Smadar Sheffi.