English Follows Hebrew
על במות לבנות הניצבות כאיים מבודדים בחלל עומדים רהיטים וקירות קטועים מחוררום. התחושה בכניסה ל”הרחק בבית” היא של שיבוש ודיסאוריינטציה. מלבד טקסט התערוכה, עיקר ההבנה של החלל והעבודות נעשית דרך התבוננות בא.נשים שכבר נמצאים בו, ואינם נבוכים מלהתנסות בעבודות של וורם רק אחר כך מבחינים בהוראות הרשומות בכתב חופשי, בלווי איורים קטנים על הבמות. העבודות הן רגעים פרפורמטיביים בהם הצופות והצופים הם המבצעים והאובייקטים השונים מתפקדים כמו פרופס בתיאטרון, אלא שכאן הדמות הנוצרת אינה ידועה מראש.
מרבית העבודות בתערוכה נעשו במיוחד עבורה אך הן פרק נוסף בסדרה “One Minute Sculptures” שזיכתה את וורם, החל בשנות ה 90, בהכרה נרחבת. הקהל מוזמן להשתמש בחפצים יומיומיים כמו בגדים, דליים, פרטי ריהוט ואדריכלות, לשהות במשך דקה בתנוחה מסוימת, עם או בתוך החפץ לפי הוראות האמן. התוצאה יכולה להיקרא כמשעשעת. תיעוד בווידאו וצילום של פיסלי דקה הפך לעבודות עצמאיות, כך 59 positions, עבודת הוידאו המוקרנת בתערוכה.
האובייקטים בהרחק בבית מצליחים להיות ישראלים ללא קיטש וללא סטראוטיפים –הישג בפני עצמו כשמדובר במבט על הישראליות בעיני אמן אירופאי המגיע לכאן לזמן קצר. הרהיטים, שבחר וורם הם משנות ה 60 וה 70 ונרכשו בשוק הפשפשים ביפו. זהו ריהוט מודרני המבטא את הרגע בו חדל המודרניזם מלהיות אידאל והפך לסגנון. ניתן להרים את הרהיטים , לשכב עליהם או מתחתם, להשחיל גפיים לתוכם או להפוך אותם למעין תותב הממשיך את הגוף. התערוכה היא אפוא חלל משחקי שיש בו ממד של אינטימיות, פמיליאריות בין המבקרים.
דומה שבשנתיים האחרונות מוזיאון תל אביב מנסח מחדש, לכל הפחות מרחיב את החוזה בינו לבין קהלו. את התערוכה של וורם צריך לראות כהמשך לשורת תערוכות בהן הקהל מהווה כוח מניע ממש או נמצא באינטראקציה אקטיבית עם האמנות. כך היה בחלק מהעבודות ברטרוספקטיבה ליאיוֹי קוּסאמה (בוודאי במיצב A Bouquet of Love I Saw in the Universe 2021, יער החודים בוורוד שחור שנעשה עבור התערוכה בתל אביב ), התערוכה PLAY של אורס פישר, שגם אותה אצרה לפידות, ובה כיסאות משרדיים נעו בגלריה ובעזרת שימוש בבינה מלאכותית, תקשרו” עם הקהל. בפרויקט – תערוכה דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר) שאצרה רותי דירקטור היה שיתוף קהל ברוב מכריע של המופעים (כך במופעים של מיכל סממה, להקת בת שבע. יסמין גודר ורבים נוספים).
וורם מציע לקהל תנוחות שונות ברישומים העדינים ליד כל עבודה ולפעמים גם הערות לגבי מצב רוח או אסוסאיאציות
מתאימות – כך למשל לצד שולחן לתוכו משחילים ראש הוא כותב “זכרו את הולופרנס” שר הצבא האשורי שיהודית, בספר יהודית , עורפת את ראשו. הניגוד בין הענייניות והאלגנטיות המודרנית של הרהיטים לבין השימוש לחלוטין לא פרקטי יוצר דיסוננס שהוא בוודאי משעשע אבל גם מגחיך, ומרושע. האסוציאציה למכשירי עינויים, מימה”ב או מתיאורים בתי סוהר ידועים לשמצה כמו גואנטנמו, כלא אבו גרייב או זוועות עכשוויות, חזקה. במשחקיות מסתתר גרעין אפל.
תחושה דומה עולה גם משתי העבודות חדשות, קיר מעוגל וקיר שהוא כמו קטע תיבה ששניהם מחוררים. הקהל מוזמן להכניס יד, רגל או ראש באופן ששוב מזכיר מכשירי עינויים. אסוציאציה מרכזית היא לעבודות של רוברט גובר כמו הרגל (ללא כותרת), 1990, עבודות שכמו בהיגיון של סיוט – הנורמלי, המוכר, הופך למאיים. ה”אלביתי” המושג שניסח פרויד עולה במחשבה שוב ושוב בהתבוננות בעבודות של וורם. כך גם סוראליזם, במיוחד עבודות של הנס בלמר הגרמני אך גם דורה מאר הצרפתיה ומאן ריי האמריקאי. (באמנות ישראלית ניזכר בעבודות וידיאו של גלעד רטמן מ 2010 ובה ראשים יוצאים מקיר).
“בית צר” מ 2010 היא מהעבודות המבריקות של וורם. זו רפליקה של בית הוריו, בית פרברים אוסטרי אופייני. אורכו וגובהו נשמרו אך רוחבו כווץ ל 1.1 מטר בלבד. התוצאה היא מצחיקה ומביכה, כמו הליכה בתוך מראה מעוותת ביריד. תוך שהיה הבית, מתכנס בעצמו ומעיק והקשר צר לצרות אופקים מתחדדת.
Away at Home
את הבית ראיתי לראשונה בוונציה ב 2011, אז הוצג בגן של Palazzo Cavalli Franchetti. ההצבה אמנם הייתה מרהיבה אך כאן, בחצר הצרה שבין האגף המודרני לאגף הפוסטמודרני של מוזיאון תל אביב המסר מתחזק. הבית, הנראה כמו מאגדת ילדים, מרובד ומורכב כמוהן. מתיקות הופכת למרירה והבית הדחוס מזכיר את ההיסטוריה המחרידה שחוללו דירי בתים חביבים שכאלו והרחיצה המתמשכת של אוסטריה בניקיון כפיה.
אוצרת: מירה לפידות
מוזיאון תל אביב
צילומים: סמדר שפי
Erwin Wurm: Away at Home
Furniture and pieces of walls with holes are installed on white “stages” looking like islands spread around the exhibition space. Entering Erwin Wurm’s solo exhibition “Away at Home” one feels disruption and disorientation. Besides an exhibition text, the main means of understanding the space and the works is through watching the people interacting in the space, people who are not embarrassed to experiment with Wurm’s sculptures. Only afterwards does one notice the artist’s directions and little illustrations on each of the platforms. The works are performative moments in which visitors are the performers and the various objects function like theatre props, but here, the resulting characters are not known.
Most of the works in the exhibition were made especially for it, an additional chapter of Wurm’s “One Minute Sculptures” begun in the 1990s and widely known. Visitors are invited to use the objects such as clothing, pails, furniture and architectural elements, to remain for one minute in a certain pose with or inside of the object, as the artist instructed. The results may be seen as amusing. Video and photographic documentation of the “one-minute sculptures” became independent works, such as “59 positions,” the video screened in the exhibition.
The objects in “Away at Home” succeed in being Israeli without kitsch or stereotype – which is in itself an achievement when involving a visiting European artist viewing “Israeliness” on a short term stay. The furniture Wurm chose are from the 1960s and ‘70s, acquired at the Jaffa Flea market. They are modern pieces reflecting the moment at which Modernism stopped being an ideal and became a style. It is possible to pick them up, lie down on or under them, insert one’s limbs or turn them into a prosthetic continuing the body. Thus the exhibition becomes a space of play with aspects of intimacy and familiarity between visitors.
Over the past two years the Tel Aviv Museum of Art has been re-formulating or at least expanding its “contract” with its audience. Wurm’s exhibition should be perceived as a continuation of a long list of exhibitions in which the audience is the motivating force or in an active interaction with the art. Thus it was in some of the works in the Yayoi Kusama retrospective (and definitely the installation A Bouquet of Love I Saw in the Universe (2021), the forest of sharp points in black and pink made especially for the Tel Aviv exhibition), Urs Fischer’s exhibition “Play,” which Lapidot also curated, in which office chairs moved through the gallery assisted by IA, and “communicated” with visitors. The project/exhibition curated by Ruti Direktor “Imagine Museum (or: The Body Remembers)” was an audience collaboration in most of the exhibits (as in the performances by Michal Samama, Batsheva Dance Company, Yasmin Godar and many others).
Wurm proposes various positions to visitors through the delicate drawings near each piece, and sometimes adds notes referring to mood or suitable associations. For example, at the side of a table into which a person can insert one’s head, he wrote, “In memory of Holofernes,” the Assyrian general beheaded by Judith in the Book of Judith.
The contrast between the practical tone and modern elegance of the furniture and the absolutely impractical use he makes of them creates a dissonance which is amusing but also ridiculous and mean. There are strong associations to a medieval torture chamber as well as modern prisons such as Guantanamo or Abu Ghraib. The sculptures’ playfulness conceals a dark core.
A similar feeling arises from the two new works: a rounded wall and a wall that looks like a part of a chest, both with holes in them. Visitors are invited to insert a hand, leg or head in a way that once again is reminiscent of torture machinery. The main association is to Robert Gober’s works such as Leg (Untitled) (1990), works in which the normal and familiar become threatening, as in the logic of a nightmare. The “uncanny,” the concept coined by Freud, arises again and again when observing Wurm’s artworks, evoking Surrealism, especially in works by Hans Bellmer (Germany), as well as Dora Maar (France), and Man Ray (USA). (As for Israeli art, it brings to mind Gilad Ratman’s videos from 2010 in which heads emerge from a wall).
“Narrow House” (2010) is one of Wurm’s most brilliant works. A replica of his parents’ house, a typical suburban Austrian house, preserves its length and height but its width is compressed into 1.1.m. The result is funny and embarrassing, like walking past a fun house mirror. The house turns into itself and becomes distressing, while the association of narrow to narrowminded becomes more acute.
I first saw the “Narrow House” in Venice in 2011 in the garden of the Palazzo Cavalli Franchetti. The installation here, in the narrow courtyard between the Tel Aviv Museum’s Postmodern wing and Modern wing, is striking and the message became even stronger. The house, which seems to have been taken directly from a children’s fairytale, is as multilayered and complex as the stories. Sweetness becomes bitter as the compressed house brings up the horrifying history of the deeds perpetrated by residents of such cute houses and of Austria’s continued whitewashing of its history.
Tel Aviv Museum of Art, through October 14, 2023.
Curator: Mira Lapidot
Photographs: Smadar Sheffi
