אלעד רוזן | חזירים ואני | Elad Rosen – Pigs and Me

For English click here

יש משהו כמעט מביך ב”חזירים ואני”, סדרת עבודות חדשה של אלעד רוזן, כמו לנכוח ברגע של גילוי לב שאולי לא נועד לנו, במעין הלקאה עצמית. בכניסה, בחדר הפרויקטים דיוקן עצמי אכזרי במיוחד של האמן, אף חזיר במרכז פניו, תלוי ליד מגזרות עץ של חזרים ורודים, ובחלל הגלריה הפתוח דיוקנאות חזירים בשורה סדורה וגודל אחיד של מטר על מטר מביטים בנו בתמיהה, באמון ובאימה.                     

התערוכה הייתה אמורה להיפתח ב 12 באוקטובר.  הצגתה נדחתה, והפתיחה בוטלה כליל, אחרי הטבח ב 7 באוקטובר.  הקריאה שלה היום, כמו של אמנות ומציאות בכלל,  נצבעת בגווני היגון העמוק שמלווים את ההוויה כצל.

חזיר היא מהחיות שסובלות מהתעללות מתועשת בת מאות שנים. תנאי הגידול והריבוי והשחיטה של חזירים מחרידים, ובמקביל, כמו להצדיק זאת היא סובלת מיחסי ציבור גרועים במיוחד. החיה האינטליגנטית (מחקרים משווים לאינטליגנציה של ילדים לפחות) מתקשרת ללכלוך ושביעה חסרת אבחנה, שניהם נגרמים מכך שהיא מוחזקת בתנאים איומים ומורעבת עד כידי אכילת כל הנקרה בדרכה. שני הביטויים השגורים ביותר בהקשר חזירים הם “חזירות קפיטליסטית” ו”חזירות שוביניסטית”. שלל דימויים באמנות, בתקשורת חזותית ובספרות משתמשים בם – מציורי אילי ההון והמלחמה של ג’ורג גרוס אחרי מלה”ע הראשונה,  ועד החזיר  הדיקטטור של ג’ורג אורוול. ודימויים של מנהיגים פוליטיים בהווה.

 לצד אלו חזירים דומים לבני אדם עד כידי כך שלב חזיר הושתל כבר פעמיים כלב חליפי בבני אדם (בפעם השנייה לפני כחודשיים). הם גם מוצגים כחביבים במיוחד בדמויות בספרי ילדים כמו חזרזיר חברו של פו הדוב או החזירה המקסימה אוליביה בסדרת ספרים של איאן פלקונר.                           במערך קשר חולני ומתוח בין דמיון ושנאה והתאכזרות, גם השלכת תכונות נאלחות במיוחד על חיה שיש לה כנראה צדדים חביבים, חזירים מוקעים גם כטמאים ביהדות ובאסלאם. בארץ היתה זו קריקטורה של מוחמד כחזיר שהוביל ב 1997 למאסר והרשעה של טטיאנה סוסקין, סטודנטית (יהודייה) לאמנות, למיטב ידיעתי הרשעה פלילית יחידה של אמן של  יהודי-ישראלי בשל דימוי.  

שלל דימויי החזיר, שטף לעג, שנאה, רתיעה, היקסמות, הומור וזעם מופיעים בציורים.  הם מבוססים על דימויים הלקוחים מהאינטרנט ורוזן משחק דרכם עם סגנונות ציורים, ויוצר מתח בין הצורה הרגולרית של העבודות והתלייה השמרנית, לבין הציוריות עצמה. בתערוכה שהיא “המנומסת” ביותר של רוזן הזכורה לי, המתח מצטבר מציור לציור.

חדר הפרויקטים נחווה כקינטי למרות שראשי החזירים המצוירים אינם נעים. הצבעים הוורודים הסכריניים ודיוקנאות החזירים הגסים לצד הדיוקן הקשה של רוזן עם אף החזיר מקיפים – מתקיפים את הצופה העומד במרכז החלל הקטנטן במה שמעלה על הדעת סצנות מהטקסים בספר “בעל זבוב” של ויליאם גולדינג. בספר, חזרזיר הוא כינוי הלעג לאחד הגיבורים החיוביים וחזיר חוזר כחפץ סמי פולחני שהנערים יוצרים. הספר מתאר כיצד הולכת ומתעוותת הנפש האנושית עד לברבריות מוחלטת ושואל אם זהו אכן עיוות, או חשיפה של האופי האנושי. על האופי האנושי דומני שכולנו חשבנו בשבועות מאז הטבח, בעיקר אחרי שהפציעה ההבנה שהביטוי “חיות אדם” ריק ומחוויר לעומת מעשה האנושי.

אוצרת: מיה פרנקל טנא 
גלריה רוזנפלד .
ימים ג’-ה’ בשעות 11:00-16:00 ובימים ו’+ש’ בשעות 11:00-13:00
צילומים: סמדר שפי 

Elad Rosen | “Pigs and Me”

There is a certain sense of intrusion in viewing Elad Rosen’s new series, “Pigs and Me.” It’s as if  we are faced with a confessional moment that was perhaps not meant for us, a kind of self-blame. In the Project Space at the entrance to the Rosenfeld Gallery’s is an especially cruel self-portrait with a pig’s nose, hung near wooden cutouts of pink pigs; the open Gallery space is the venue of pig portraits in an orderly row in a uniform size of 1×1 meters, looking out in wonderment, trust, and horror.            

The exhibition was scheduled to open on October 12th ; the festive opening was cancelled, and the exhibition postponed after the October 7th massacre. Seen at present, it takes on shades of the deep agony of current experience.

The pig is one of the animals that have been suffering industrialized abuse for centuries. The terrible conditions under which pigs have been raised, bred, and slaughtered, are accompanied by an especially poor public image which seems an attempt to justify their abuse. Pigs’ high intelligence (research studies have shown they are at least as intelligent as children) is associated with filth and eating any garbage they can find since they are usually held under starvation conditions. The two most frequent expressions using the word pigs are “capitalist pigs” and “chauvinist pigs.”

Adar Pig, 2022, acrylic on canvas, 100x100 cm
Tamuz Pig, 2022, acrylic on canvas, 100x100 cm

Many images in art, visual communication, and literature, employ pig imagery, from caricatures of bankers and war mongers by George Grosz after World War I through the dictator pig in George Orwell’s Animal Farm, to current cartoons of politicians.

Pigs are so similar to humans that there have been at least two heart replacement surgeries for humans using a pig’s heart (the latest about two months ago). They are also drawn as especially cute characters in children’s books, such as Piglet in the Winnie-the-Pooh books, or the charming pig Olivia in Ian Falconer’s books.

In the sick, tense network of similarity, hatred, and cruelty, the especially loathsome traits of this animal which apparently has some excellent qualities are projected onto pigs which are avoided as “impure” in Judaism and in Islam. In Israel, a caricature of Mohammad as a pig by (Jewish) art student Tatiana Soskin led to her conviction and imprisonment in 1997, the only criminal conviction known to me of a Jewish Israeli artist due to an image.

The many images of pigs with their mockery, hatred, disgust, charm, humor, and rage appear in the paintings, based on images retrieved from the internet. Through them, Rosen plays with painterly styles to create tension between the regular form of the works and their conservative display and between painterliness itself. In this exhibition, his most “polite” in my memory, the tension accumulates from one painting to another.

Many images in art, visual communication, and literature, employ pig imagery, from caricatures of bankers and war mongers by George Grosz after World War I through the dictator pig in George Orwell’s Animal Farm, to current cartoons of politicians.

Pigs are so similar to humans that there have been at least two heart replacement surgeries for humans using a pig’s heart (the latest about two months ago). They are also drawn as especially cute characters in children’s books, such as Piglet in the Winnie-the-Pooh books, or the charming pig Olivia in Ian Falconer’s books.

In the sick, tense network of similarity, hatred, and cruelty, the especially loathsome traits of this animal which apparently has some excellent qualities are projected onto pigs which are avoided as “impure” in Judaism and in Islam. In Israel, a caricature of Mohammad as a pig by (Jewish) art student Tatiana Soskin led to her conviction and imprisonment in 1997, the only criminal conviction known to me of a Jewish Israeli artist due to an image.

The many images of pigs with their mockery, hatred, disgust, charm, humor, and rage appear in the paintings, based on images retrieved from the internet. Through them, Rosen plays with painterly styles to create tension between the regular form of the works and their conservative display and between painterliness itself. In this exhibition, his most “polite” in my memory, the tension accumulates from one painting to another.

The Project Room is a kinetic experience despite the pigs’ heads’ immobility. The saccharine pinks and crude pig portraits along with Rosen’s painful self-portrait with a pig’s nose surround and attack the viewer standing at the center of the small space, bringing to mind scenes from William Golding’s Lord of the Flies. In the book, Piggy is the mocking nickname for one of the positive protagonists, and the pig reappears as a semi-ritualistic object that the boys create. The book describes how the human soul descends into utter barbarity, asking if this is distortion or exposure of true human nature. It seems that over the past few weeks, since the massacre, questions have arisen concerning human nature, after the understanding that the expression “beasts” when applied to humans pales in the light of their actions.

Curator: Maya Frenkel-Tene

Rosenfeld Gallery, Tues.-Fri., 11 a.m.-4 p.m., Fri.-Sat., 11 a.m.-1 p.m.
Photographs: Smadar Sheffi  

 

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא מבקרת אמנות, אוצרת וחוקרת אמנות ותרבות עכשווית. מאז 2013 היא האוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב.
ב 2019 ייסדה את CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והייתה האוצרת הראשית שלו עד לסגירתו ב 2024.היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility