Please scroll down for English
מחשבות על הצטלבויות אמנות מיצג ומחול בעקבות נקודת מגע במוזיאון לישראל
רשימה זו היא הרהור, לא עמדה קטגורית על הגל החדש של הכנסת מיצגים ומחול למוזיאונים. היא נכתבת בעקבות נקודת מגע במוזיאון ישראל שהיה, בפרמטרים רבים אירוע מוצלח : אווירה מצוינת ומספר מבקרים גדול.
המטרה ,להביא קהל למוזיאון, בוודאי חשובה. השימוש באמנות תלוית זמן מקובל ויכול להיות מצוין. בנקודת מגע המיצגים לא היו מצוינים – חלק ניכר היו מיותרים, חביבים במקרה הטוב. הדבר עצמו לא היה טורד לולא ההרגשה שלפנינו גל בו השימוש במיצגים ומחול עלול להיות פשוט העתקת תרבות המידיות, הקצר והקל, לזירת המוזיאונים.
גל השימוש באמנות בביצוע חי, בתוך מוזיאונים חוזר כמעט ארבעים שנה אחרי תור הזהב שלהן באמנות הישראלית ( גבי קלזמר ושרון קרן, משה גרשוני ורבים אחרים). השנה חנך מוזיאון תל-אביב סדרת אירועים סביב נקודות השקה בין מחול לאמנות חזותית, הנקראת קונטרפונקט. ובשני האירועים במסגרתה השתתפו וארקדי זיידס ויסמין גודר. שני האמנים השתתפו, לצד רבים נוספים, גם בתערוכה ‘צעדים בוני אמון’ במוזיאון פתח תקוה שבחנה את יחסי הגומלין בין מחול לאמנות חזותית. מופע המחול CLIMAX מאת יסמין גודר (שנמשך כשלוש שעות) הוצג במסגרת התערוכה. במוזיאון תל אביב יש גם מופעים של קבוצת מחול דנה רוטנברג לילדים ומבוגרים בתוך אולמות האוסף הישראלי הקבוע.
ב 2015 , מוזיאון תל אביב שיציג תערוכה/פעולה של תנועה ציבורית. מיצג ומחול יהוו חלק מתערוכות בעין חרוד, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון , ובמרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. (מעניין שפעילות מייצגים עצמאית ולא פעם מצוינת של גופים כמו במת מיצג נותרו לאורך שנים בשולי הזרם המרכזי).
בעשורים האחרונים נודעת בתחומי התרבות החיבה היתרה למונחים “שילוב” ו”בינתחומי “. לגבי אמנות התוצאה היא לא פעם שהאמנות הפלסטית הופכת ללא יותר מתפאורה. הקשב שהיא תובעת נותרת ללא מענה. בנקודת מגע לא היה דיאלוג, וודאי שלא הארה הדדית בין אמנות למיצגים. כך הרקדנים בקבוצת המחול של שרון צוקרמן יצרו מחווה לרצפה כסוג תיקון לכך ש”קירות המוזיאון זוכים לרוב תשומת הלב…אנחנו מבקשים להסיט את המבט עם כוח המשיכה מטה אל הרצפה, הקרקע, השביל המוביל, הדרך הנדרכת, המעבר” . מטרה אבסורדית למדי בתוך מוזיאון.
מתמיהה היה שבמקומות שונים בשנה החולפת דובר על השילוב של מחול ומיצג לאמנות כחדשני.
לא צריך להרחיק עד לפיקסו ואוסקר שלמר בתחילת המאה העשרים .
דוגמא בולטת, קרובה מאד, של שילוב מהותי בין מחול ואמנות מהווה גוף העבודות של הכוריאוגרף האמריקאי מרס קניגהאם (Merce Cunningham ( 1919- 2009 ואמנים פלסטיים כמו רוברט ראושנברג ,ברוס נאומן או ארנסטו נטו . עבודות הוצגו במוזיאונים רבים, בהם MOMA בניו יורק וב Walker Art Center במיניאפוליס , מיניסוטה החל משנות ה50 המאוחרות.
ב 2003 הציג קניגהאם סידרה של מופעי מחול באולם הכניסה של הטייט מודרן בלונדון ,במקביל למיצב מזג האוויר המרשים של אולאפור אליאסון. קניגהאם התייחס לעבודה של אליאסון, המראה על התקרה, האור, הצבעים והמחול העמיק את התבוננות בפרטי העבודה.
שימוש בפרפורמנס, או נגזרת של מסורת זו נהפכה לשכיחה יותר בשנים האחרונות בזכות ההצלחה של טינו שגאל Tino Sehgal הבריטי – גרמני שזכה בפרס אריה הזהב בביאנאלה האחרונה וונציה. הצלחתו נמדדת בין היתר, או אולי נכון יותר בעיקר, בכך שהוא מוכר עבודות,כלומר ניסוח של משפטים ותנועה (ללא אובייקט כלשהו) במחירים של למעלה מ 100 אלף דולר בארבעה עד ששה “עותקים”.
ב 2010 יצר שאגל בגוגנהיים בניו יורק את This Progress, שבה לאורך הרמפה העגולה של פרנק לויד רייט (שרוקנה מכל חפץ) פגשו הצופים מיצגנים (שאגל מכנה אותם “פרשנים”) ששאלו אותם שאלות על קידמה. נראה שפורמט שהתערוכה שנמשכה ששה שבועות מהווה השראה לאוסף לאומי תערוכה המתוכננת של תנועה ציבורית במוזיאון תל-אביב באביב 2015 בה “מדריכים” ינחו את הקהל דרך שש תחנות.
השאלה היא מה המשמעות של ההסמכה של אמנות / מיצג /מחול באינטנסיביות כזו? בכמה מקרים יש אמירה ובכמה הסחת דעת מהצורך בהתבוננות הישירה והמעמיקה באמנות לטובת צפייה המאפשרת לצופים לטפוח לעצמם על השכם בלי מאמץ גדול. קשה גם לצפות אם הדבר יוביל לפריחה שלא התרחשה כבר שנים בפעולות מיצג מחוץ למוזיאונים וגלריות.
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות,אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
Contact Point and Counterpoint
The following comments present some thoughts rather than constituting a categorical stand on the “new wave” of integrating performances and dance into museum exhibitions following last week’s Contact Point evening at the Israel Museum, Jerusalem. It was indeed a success, with a festive atmosphere and a large crowd, but I doubt this was due to the content of the special projects.
The goal of increasing museum visitor traffic is surely important, and using time-dependent art is common, withthe potential for excellence. However, this was not the case: some of the performances did not seem to add anything, while others were merely cute. Perhaps it would not have troubled me had the trend of using performance and dance become, in many cases, simply the act of bringing a lightweight, instant feel of culture into the arena of the museum.
Over recent decades, we have been witnessing a preference for the concepts of “integration” and “interdisciplinary” in the fields of art and culture, quite frequently with the outcome of visual art becoming no more than a backdrop.
The wave of live performance art in museums is back – nearly 40 years after its heyday in Israeli Art (Gabi [Klasmer] & Sharon [Keren], Moshe Gershuni, and many others).
This year, the Tel Aviv Museum of Art launched Kontrapunkt, bringing together dance and the visual arts,beginning with Arkadi Zeides and the second, Yasmeen Godder. These artists, among others, participated in Confidence-Building Measures at the Petach Tikva Museum of Art, an exhibition that explored the interrelationship between dance and the visual arts. Climax by Godder (a piece about three hours long), was performed in the exhibition. In Tel Aviv, the Dana Ruttenberg Dance Group performs for children and adults amidst the permanent collection of Israeli art.
However, there was no dialogue at the Contact Point event, and certainly no mutual illumination between art and the performances. Sharon Zuckerman’s Dance Group created Tribute to the Floor as a gesture of compensation, “since the museum walls receive most of the attention…we are seeking to divert the gaze with gravity downwards to the floor, the ground, the path that leads, the road that is trodden, the passage” – a somewhat absurd and fruitless goal for a museum.
Other venues to feature performance and dance in 2015 are the Museum of Art Ein Harod, the Holon Center for Digital Art, and the Center for Contemporary Art, Tel Aviv. Interesting that the independent and often excellent performance work by groups such as Bimat Meitzag have remained on the margins of the mainstream for so long.
The combination of dance and the visual artsis no novelty. Picasso and Oskar Schlemmer, working in the early 20th century, come to mind immediately, and a more recent outstanding example is Merce Cunningham’s oeuvre (1919-2009). He collaborated with visual artists such as Robert Rauschenberg, Bruce Nauman and Ernesto Neto. These collaborations were exhibited in museums, especially in the MOMA, New York, and the Walker Art Center, Minneapolis, Minnesota, since the late 1950s. In 2003, Cunningham presented a series of dance performances in the
The Weather
Turbine Hall of the Tate Modern in London, during Olafur Eliasson’s impressive Weather installation. Cunningham reacted to the reflections of light and color in the mirror on the ceiling with the dance intensifying the experience.
The use of performative elements has become more frequent, especially in recent years,due to the success of British-German artist Tino Sehgal who won the Golden Lion at the last Venice Biennale. His success is measured mainly by his sales of object-free limited edition “constructed situations” in 4 to 6 “copies,” at over $100,000 each.
In 2010, Seghal created This Progress for the Guggenheim Museum in New York along the spiral ramp designed by Frank Lloyd Wright. The ramp was entirely cleared of objects, while viewers moving along it encountered “interpreters” who asked them questions about progress. It seems that the format of holding this exhibit for six weeks inspired the Public Movement exhibition National Collection scheduled for Spring 2015 at the Tel Aviv Museum of Art in which “guides” will lead viewers to six stations.
The question is what is the meaning of the juxtaposition of art/performance/dance so intensively. In some cases there is a real statement; in others, a distraction from the need for direct and deep contemplation of art in favor of viewing enabling visitors to pat themselves on the back without making too much of an effort. It is also difficult to predict whether this will lead to a flourishing of performance art after years of being marginalized.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter on art, special events, and openings: www.smadarsheffi.com/?p=925
