תערוכת בוגרי התואר השני של המדרשה לאמנות בסדר. ניכרת בה רצינות, ונעשתה בה עבודת אצירה שמנסה ליצוק תוכן להצגה המשותפת. למרות זאת יש בה צחיחות מסוימת. לא מדובר בכישלון קולוסאלי אלא בבינוניות שיש לקוות שלא תאפיין את המציגים בעתיד. אשר לאצירה, ניכר חותמה של נוגה דוידסון ובכמה מהחללים נוצרים דיאלוגים בין העבודות. ההחלטה לא לשים את שמות האמנים ליד עבודותיהם שגויה, במיוחד בתערוכת בוגרים שמטרתה להפוך את המציגים למוכרים לאוצרים ולציבור הרחב המתעניין באמנות. ככלל הפרקסיס של תערוכות ללא שמות, יצירת חידון לקהל, מוצדק לעיתים נדירות. (ומשמש לאחרונה בתערוכות חלשות ממילא כמו תערוכת הציור המוצגת כעת בגלריה עינגא או “קדם–קודם–קדימה” שהוצגה ב CCA).
בולטות לטובה העבודות של משה רואס (שזכור מתערוכות קודמות בין השאר בביאנלה לרישום בירושלים לפני שנים אחדות). מחומרים אורגנים ומלאכותיים הוא מרכיב צורות הנראות שסועות, עקורות, מעוותות וקטועות, כשורשים של צמחי ענק שנחשפו. אפשר לראות בפיסול שלו המשך לגוף העבודות של רוברט ראשונברג מהחצי השני של המאה
הקודמת (שמוטמעת היטב במסורת הישראלית) אבל גם שיח מעניין עם פסלים כמו פרנץ ווסט האוסטרי וזיקה לארנסטו נטו. העבודה התלויה של רואס במרכז חלל הקומה הראשונה של הגלריה מדויקת : תחושת המשקל, שהולך ומעיק ככל שמתבוננים, ההרגשה של תנועה שקפאה והידיעה שזהו קשר גורדי שאינו ניתן להתרה– הצטברות מרכיבים שאינה ניתנת לפרוק לגורמיה.
יציקות סיליקון של כרמית חסין מעניינות. היא מפרקת כיסא גלגלים לחלקיו כאילו היה משחק או ממצא ארכאולוגי שחלקיו מונחים זה ליד זה למחקר. החומר נראה כבשר רך והחלקים המוצגים תלויים על הקיר מצמררים. כך גם מצבורי חלקי הגוף שנראים מוכרים לא מוכרים ומוערמים בערמות שיוצרות אסוציאציה מידית לזוועות ג’נוסייד זה או אחר. 
בקומה השנייה תלויה מעין חליפת הגנה מסיליקון שהתרוקנה מגוף והיא מוצלחת פחות. חסין התחילה לבדוק אופציות של פירוק והזרה והרחבה של הגוף (כיסא הגלגלים, כמו פרוטזה הוא המשך /תחליף גוף), מסע לשאלות של היחס בין הטבעי למלאכותי שיכול להמשיך ולהתפתח.
עבודת הווידאו של אבנר פינצ׳ובר נשארת חרוטה בזיכרון. היא מתעדת פעולה עקבית של הרס ובניה שהיא מחול ואקט של ייאוש. שוב ושוב הוא מטיח בקיר גבס כיסאות כמו אלו של חדר הרצאה , מחורר את הקיר, כאילו מנסה לשנות סדרי בראשית של מיקום אנכי ואופקי, מתגרה בכוח הכבידה, מכלה כוחות במה שנראה כמתקפה אבודה מראש על הסדר המוכר.
הסימבוליקה ישירה – כל השרשרת מכס הכבוד, לכס המשפט, לכיסאות ממשל – נכרכת בכיסאות המשרדיים המוטחים שוב ושוב. הקיר הולך ונעשה חורים חורים, מתפורר והכסאות נשברים, נהפכים לשלדי מתכת ומשטחים מנותקים. הדימוי מזכיר לרגעים פיסול כשל נחום טבת, אך האיכות של הפעולה מזכירה את הפעולות האלימות חסרות התכלית של פול
מקראתי (Paul McCarthy). שרידי פעולה אחרת של פינצ׳ובר הטחת בטון וחול על גרם המדרגות הופכות לדגם צבעוני מופשט , ללא הכוח של עבודת הווידאו.
גם הצילומים של בצלאל בן חיים, חשיפות ארוכות ההופכות אובייקטים לאבסטרקטיים , לדימויים המעלים על הדעת מודרניזם רוסי מעניינים בעיקר ביחס למקום המגשש בו הצילום מצוי היום ומסקרן יהיה לעקוב אחרי התפתחותם.
אוצרת התערוכה: נוגה דוידסון . גלריית המדרשה – הירקון 19
רח’ הירקון 19 פינת זרובבל, תל אביב
שעות פתיחה : ב’-ה’ 13:00-20:00 / ו’ 10:00-14:00 / שבת 10:00-14:00
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
Follow me on Instagram: smadarsheffi
“Exercises in flexibility”: Exhibition by the graduates of Hamidrasha Post-Graduate Program in Fine Arts
The exhibition is OK, its seriousness evident, curated in an attempt to provide the group show with content. This is in no way a colossal failure. As for the curatorial work, Nogah Davidson’s imprint is visible, and in some of the spaces dialogues have been created between the works. The decision not to place name labels near each work is an error, especially in a graduates’ exhibition whose goal is to introduce the artists to curators and art lovers in the general public.
Moshe Roas’s work is a stand-out. He created forms out of organic and artificial materials which seem torn and split, uprooted, twisted and cut off like exposed roots of huge plants. His oeuvre can be seen as a continuation of Robert Rauschenberg, but it also conducts an interesting discourse with sculptures such as by Franz West (Austria) and has links to Ernesto Neto (Brazil). The hanging of his work in the center of the space on the first floor of the gallery is precise: the sensation of weight which becomes increasingly burdensome the longer one observes the work, the feeling of frozen movement, and primarily the decisiveness that seems like an impossible Gordian knot — an accumulation of components that cannot be broken down into separate elements.
Carmit Hassin’s silicon casts are interesting. She deconstructed a wheelchair into its components as if it were a game or archaeological finds set out side by side for study.
The material looks like soft flesh, with the pieces hanging on the wall creating a chilling effect.
Avner Pinchover’s video left a strong imprint in my memory. It documents a consistent act of destruction and reconstruction that is both a dance and an act of despair. He hurls chairs on a plaster wall, punching holes in it, exhausting himself in a doomed attack on the known order. The direct symbolism including all its links to thrones, seat of justice, seats of government, are all bound up in the office chairs being thrown again and again. The action is reminiscent of Paul McCarthy’s senseless violent actions.
Curator: Nogah Davidson.
The Midrasha Gallery, 19 Hayarkon, cor. Zerubavel, Tel Aviv
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write
thewindowartsite@gmail.com
Follow me on Instagram: smadarsheffi
