עתAT

“עת” היא תערוכה נבונה, מגובשת מבלי להיות אחידה ומבלי להיאחז ב”נושא” כבקרנות מזבח. מציגים בה שבעה אמנים שבמהלך שנה ערכו ביקורי סטודיו הדדים ודנו בחיי יצירות שאינן מוצגות , בקיום שלהן לפני , או אחרי, ששוזפו באור הזרקורים של תערוכה ועין הקהל וחזרו למחסן או סטודיו . המחשבה על היצירה המופקעת מהזמן , או המוקפאת בתוכו, פותח פתח לחשיבה על היחס בין זמן ליצירה: היצירה כמציינת רגע, כמנציחה מחשבה ותחושה וכן יצירה כנתונה לחסדי הזמן- לפגעיו, לטעם משתנה, למיאוס המהיר במוכר  שמתרחש שוב ושוב וגוזר גישוש אין סופי אחר שינוי. אלו עבודות שמתבוננות פנימה\ שמתלבטות ומנסות וקוראות לקריאה זהירה אבל לאו דווקא לטקסט . זו התערוכה הראשונה שנערת בחלל החדש של גלריה “חנינא” והיא מבטיחה מאד.

עתAT
Exhibition view

היצירות מוצבות זו אחר זו,  נפרשות כמו מגילה שנפתחה. בקצה האחד , סמוך לדלת הכניסה עבודה של פלורה דבורה העשויה צינור שקוף שבתוכו נוזל שמעלה על הדעת צינור של אינפוזיה הקשור בשני קצותיו . זהו דימוי שנראה כמו הפרדה (נוסח חבלול שנועד להסדיר תורים במקומות ציבוריים), כמו איום אלים בניתוק ממקור חיים , או חיוך, מרושע ניבט מהקיר . בקיר ממול נמצא צילום גדול של מיכל סופיה טוביאס שצילמה את חלל ההתרחשות של המופע “החור”  של להקת בת שבע בכוראוגרפיה של אוהד נהרין . היא מצלמת את הבדים המקיפים את מושבי הקהל הפונים אל לב האולם . מבט קשוב מגלה סימני זיעה כמו פנטום של גוף רקדן או רקדנית . מצולמים רק קצות משענות  הכיסאות הלבנים כך שהם נראים כתיתורת תחרה בקצה הקיר השחור, לובן אבסורדי ליד המשטחים הכהים של אין וזכרון היש.

Flora Deborah in עתAT

רננה נוימן יוצרת הקרנה של דמות קווית ההופכת לפקעת קוים ומופיעה בנקודות שונות בחלל משום שתחת המקרן הותקנה מראה המסתובבת וזורקת אור ואת הדימוי לקצות החדר, מפרה את השלווה המדומה .
מתן אורן יצר מיצב אופקי של חלקי עבודות מהסטודיו : כמו ערכת עבודה (Kit) להתחלות של פרויקטים שכשלו או כאלו שהופסקו מאחר והחליט לא להוציאם לפועל, כלי עבודה או אוביקטים שמחכים לשימוש שיעשה בהם. אורן נוגע באחת ההגדרות הבסיסיות של אמנות – עשיית סדר בכאוס . כאן הוא נאבק בכאוס ולאחר שהחליט על הסידור של החפצים שלהם , באפן המזכיר ספק אפסנאות ספק ארכיב בנה עבורם מדף/שולחן מתכת ובו מגרעות מותאמות למידות ולצורות . השולחן העמוס לעייפה מונח בגובה נמוך אך מעל לקרקע , כמו מיטת אשכבה לחלקי הכלים , לחליליות לצירי הדלתות , לה שיכול בסיטואציה אחרת להיות מרכזי . העבודה של אורן נוגעת באופן חריף מאד בחסר , בפגום ובפגיע .

Matan Oren in עתAT

לידה  ניצבת עבודת סאונד של אוליביה הילד,  למרגלות המסך הכמעט שחור של מיכל סופיה טוביאס (האסוציאציה לסוגימוטו המוצג כעת במוזיאון תל אביב בלתי נמנעת). הילד,שהציגה בתערוכת בוגרי תוכנית התואר השני בבצלאל עבודת סאונד משתמשת כאן ברמקולים מאותה עבודה לרבות אחד שבור. הקול שנשמע הוא כשל טיפה שנופלת דרך מכשול כלשהו, צליל מחוספס, שקט שמצטבר להברות שמבקשות להתפענח.
כמו צליל המים של הילד , גם העבודות האחרות בתערוכה עיקשות, מסמנות נוכחות, מסמנות תהליכים וממפה ריק , כך טל גולני עם העבודות במסקינג טייפ או עבודות הגבס הזהות של אברהם קריצמן שהציב אותן בתוך מדפים כמין דיפטיך אנכי, ממתינות  לנדודים הבאים .

גלריה “חנינא” , שביל המרץ 5 , תל – אביב
צילומים : מתן אורן

www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

סיורי עומק מיוחדים עם דר’ סמדר שפי
הסיור הבא: סיור ערב מרתק בתל אביב ב 13 מרץ  2019

 לפרטים שלחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת המייל שלכן/ם 

Olivia Hild in עתAT

 

עתAT

Posted on February 20, 2019 by Smadar Sheffi

 

עתAT is an intelligent exhibition, coherent without being uniform or adhering at all costs to one theme. The seven participating artists visited each other’s studios over one year to discuss the life cycle of artworks, which are not necessarily displayed here. The discourse revolved around the artworks’ existence before or after being in the limelight, after which they returned to their respective storerooms or studios. Thinking about creativity outside of time, or frozen in time, opens opportunities for thinking about the relationship of time to creating art – the artwork as denoting a moment, as making a thought and sensation last forever in an artwork which time will impact – damage it, change it, become too familiar and thus unwanted. These are works of inner contemplation, attempting a cautious reading, but not necessary calling for a text. This exhibition inaugurates Hanina’s new space – a very promising launch.

The works are placed one after another, unfolding like a scroll. At one end, near the door, a work by Flora Deborah is installed. Made of a transparent pipe with liquid inside, it brings to mind an infusion, tied at both ends. The image looks like the cloth ropes for queues, as if threatening to violently sever the connection to life, or a nasty smile looking from the wall. On the opposite wall is a large photograph by Michal Sophia Tobiass of the Batsheva Dance Company’s performance space of Ohad Naharin’s “The Hole.” The fabric surrounding the audience seats face the heart of the hall. An attentive gaze reveals sweat marks looking like phantom bodies of dancers. Only the edges of the white armrests are in the photograph, lacy edging to the black wall, absurd whiteness near the darkness of a void of what is not and the memory of what is.

Renana Neuman has projected a linear figure which becomes a cluster of lines, appearing in various places in the space resulting from a revolving mirror installed under the projector, casting light and the image to the edges of the space, breaching the supposed calm of the room.

Matan Oren in עתAT

Matan Oren’s horizontal installation comprises parts of his works from the studio, looking like a kit for beginning projects which failed, or those stopped before execution, tools or objects waiting to be used. Oren touches upon one of the basic definitions of art – making order out of chaos. He struggles with the chaos, and after deciding on how to order the objects, in a way reminiscent of a collector or an archive, he built a shelf/table of metal with niches according to size and shape. The overloaded table is low, but aboveground, like a funeral stretcher for the tool parts, recorders, door hinges, all the objects that could be the main subject in another situation. Oren’s work is a sharp treatment of absence, flaws, and vulnerability.

Olivia Hild’s sound piece is installed near Oren’s, at the feet of the almost black curtain by Tobiass (with an inescapable association to Sugimoto’s current exhibition at the Tel Aviv Museum of Art). Hild, who has exhibited in the Bezalel MFA Graduates’ exhibition, uses the amplifiers from the MFA piece with an additional broken one. The audible rough sound is like a drop of water falling through some barrier, quiet accumulating into syllables that want to be decoded.

Like Hild’s water sound, other works in the exhibition stubbornly mark their presence and processes, and mark emptiness, such as Tal Golani’s masking tape works, or Avraham Kritzman’s identical plaster pieces which he placed on shelves like a vertical diptych, awaiting the next migration.

Hanina Contemporary
Shvil Hameretz 5, Tel Aviv
Photography: Matan Oren

סיורי עומק מיוחדים עם דר’ סמדר שפי
הסיור הבא: סיור ערב מרתק בתל אביב ב 13 מרץ  2019

 לפרטים שלחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת המייל שלכן/ם 

עתAT
Exhibition view
ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility