בסוף הביקור ב”דברי חפץ”, בקומה העליונה של המרכז לאמנות דיגיטלית , ירדתי לקומה הראשונה לוודא שאין המשך נסתר. ליתר ביטחון גם שאלתי . התחושה של התחלה בלבד, אינה באה על פתרונה.
לצמן עוסקת במשלחת של אנ-סקי שיצא (יחד עם המלחין יואל אנגל ותלמידי “האקדמיה היהודית” בפטרבורג, בהם שמואל שרירא, שלמה יודובין, ונוספים) לתחום המושב באימפריה הרוסית (כיום חלק ניכר בתחום אוקראינה) של טרום מלחמת העולם הראשונה וטרום המהפכה הבולשביקית. המשלחת שתיעדה את חיי היהודים העניים, המוכים ולא פעם האדוקים ביותר, הצילה חומר ומידע שחלקים ממנו היו אובדים במלחמה ובמהפכה. חברי המשלחת הצליחו בתנאים קשים ביותר לרשום לצלם ואפילו להקליט תרבות חומרית שירה, סיפורים ועוד ועוד.

אנסקי שמשך מרבית חייו הבוגרים היה חלק מתנועת ההשכלה היהודית עסק בעשור האחרון לחייו בהצלת תכנים יהודים ולאחר מכן במלחמת העולם הראשונה להצלה פיזית של הקהילות היהודיות שסבלו קשות (הוא הלך לעולמו ב 1920). ” הדיבוק: בין שני עולמות ” המחזה שבזכותו אנסקי רב הפעלים מוכר בארץ נכתב בתום עבודת המשלחת וממש ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
לצמן יצאה בעקבות המסע של אנסקי למקומות בהם הייתה המשלחת וגם למוזיאון האתנוגרפי הרוסי לראות את החומרים בארכיב . טקסט התערוכה מדבר על “חיבור אינטימי בין לצמן לאנ-סקי, כאשר מושא המחקר נעשה חי בלשונו דרכה.” אך זה בדיוק הדבר שאינו מתרחש. התערוכה מצויה בלימבו רגשי. החפצים מהמסע של לצמן בעקבות אנ-סקי נראים ספק כתפאורה, ספק כמו ישראלינה מוקדמת כולל גמל מעץ זית.
בסרט “דברי חפץ”, המצולם בשחור לבן, המצלמה משוטטת בתחנות במסע של אנ-סקי שבחלקם הגדול הזמן כמו עמד מלכת (שם הסרט והתערוכה הוא מונח המשמש פעמים רבות כשם של אסופות דברי חכמה דתיים יהודים ) . הבחירה לצלם בשחור לבן דרמטי (“אמנותי”??) מיותרת. הטקסט הן שאלות המתמקדות במיסטיקה יהודית מתוך שאלון הענק שהכין אנ-סקי לפני מסע המשלחת.
בקול מונוטוני ועל רקע מבנים בסגנון נאו קלאסי דשן נשמעות שאלות על הישארות הנפש וחיי העולם הבא . ההצלבה בין נופים אורבניים, הבתים רחבי האמות מהדהדת את המתח השכלה האירופאיות (המודרנה של זמנם) לעומת השמרנות והחשש מעונשם של שדים ורוחות באופן ישיר מידי, כאילו לצמן לא באמת סמכה על הצופים . גם שיח החרשים שבינה לבין ארכיבאית במוזאון בסנט פטרבורג, לגבי מקור החפצים שבאוסף חוזר וחוזר על אותה הנקודה בה לא נותר אלא לקונן על המהירות בה ערפל עוטף את היסטוריה ומסמכיה נעלמים או מובנים באופן חלקי בלבד גם כשהם במה שאמור להיות חוף מבטחים.

העבודות החלשות ביותר הן סידרה של הדפסות דיגיטליות גדולות של פרטי דימוים מתוך ממצאי משלחת אנסקי. הפרטים מופקעים מכל הקשר, כלומר ממצאי מסע להבנת תרבות מוצג אוסף הברות שלא ברור מדוע הן, ולא אחרות, נבחרו. הטיפול האמנותי מזכיר את האמירות הסרקסטיות ששררו בבתי ספר לצילום על כך שכל מה שיוגדל מספיק, ויהיה בשחור לבן, יחשב כ”אמנותי”. כאן האוביקטים הם אמנם תוצאה של רישום, סקירה, הפיכה לקובץ תלת מימד וצילום ועדיין לא ברור מה מעניקה להם ההגדלה .
***
האסוציאציות המתבקשת ב “דברי חפץ” היא לשובל ארוך של אמנים, מפרד וילסון וואליד ראאד וה”אטלס גרופ” ועד דנה לוי , שעסקו ועוסקים באוספים וארכיונים כמטא-מטאפורה של עולם הקורס לבורות ושכחה בתקופה של אין סוף מאגרי מידע . השאלות התרבותיות הספציפיות, אפילו הדרמה, שיש ההערכה מחדש של מסורות אתניות, התבוננות במה שהיה בזוי בסקרנות ואמפתיה, שאפיינו את המשלחת של אנ-סקי, (שרק התחזק בשל הכליה שנגזרה על העולם שתיעד) ושאלות הבניית הזיכרון היהודי ,לא מצוי בתערוכה. לא די בצרוף של חפצים, תעודות דמוי מוזיאון היסטורי והגדלה של פריטים כידי ליצור דיבור על מיסטיקה , וודאי על “הבלתי מודע והרדוף במסע של אנסקי מול זהותו והתרבות אותה הוא מבקש לסכם ולחתום”. לתערוכה נושא מרתק מבטיח ביותר אך הצפייה בה מסתיימת בתחושה של החמצה.
אוצר: אודי אדלמן
המרכז לאמנות דיגיטלית רח’ האמוראים 4, חולון
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
follow me on insetegram smadarsheffi
Belongings / Tamar Latzman
Belonging / Tamar Latzman
At the end of my visit to the exhibition Belonging on the upper floor of the Israeli Center for Digital Art, Holon, I descended to the first floor to make sure that I wasn’t missing any hidden continuation. It was a promise unfulfilled.

Latzman’s reference point was the ethnographic mission headed by Sh. An-sky to the Pale of Settlement of the Russian Empire prior to World War I and before the Bolshevik Revolution to document the lives of the indigent Jewish residents. The mission preserved materials and information, which would certainly have been lost in the war and the Revolution. An-sky, a multitalented man of many deeds is best known in Israel for his play, The Dybbuk, which he wrote on his return on the very eve of the beginning of the First World War.
Latzman traced the mission’s route as well as visiting the Russian Museum of Ethnography to research the archives. The exhibition text speaks of the intimate connection between An-sky and Latzman, who makes the subject come alive in his language through her.

However, the exhibition remains in an emotional limbo. The artifacts from Latzman’s journey look a bit like stage scenery and somewhat like early Israeliana, such as the olive wood camel. The weakest works are a series of large digital prints of details of items from the mission’s findings. The items lack context or any syntax: instead of findings from a journey to understand a certain culture, what is on view is a collection of syllables whose origin is unclear as is the reason that they were selected over others.
***
Latzman’s works summon up associations to several artists such as Fred Wilson, Walid Raad and the Atlas Group, through Dana Levy, artists who are engaged and have been engaged in collections and archives as a meta-metaphor for a world sinking into ignorance and oblivion in an era of infinite databases. Latzman’s exhibit leaves much to be desired.
The Israeli Center for Digital Art/ DigitalArtLab, Ha’Amoraim 4, Holon
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write
thewindowartsite@gmail.com
follow me on insetegram smadarsheffi