קלישר מון אמי | שתיהן אותה אחת Kalisher mon ami | Both are the same one

+1

קלישר מון אמי היא תערוכה מרתקת שיכלה להיות מצוינת לו היו בה יותר עבודות טובות. כותרת המשנה   בוגרי בית הספר קלישר באוסף “הארץ מגדירה את המקור למרבית העבודות המוצגות  (התווספו עבודות אחדות באדיבות האמנים).
הנושא, התבוננות בבית הספר שנסגר רשמית ב 2012, לאחר דעיכה ממושכת שהחלה ב 1993 ,מעניינת במיוחד היום כשהמודעות לסוגיות הסללה, שוליים, ודיקטטורת הזרם המרכזי התחדדו. בית הספר היווה מראשיתו אלטרנטיבה וככזה


Tal Mazliach
Untitled, 1990
oil on plywood
95X70

הוא מוצג במה שאפשר לחשוב עליה כפרולוג לתערוכה מקפת ,שרצוי היה שאחד המוזאונים הגדולים ייקח על עצמו.
שני העוגנים בתערוכה האצורה היטב על ידי אפרת ליבני הם סרט  ובו קטעי שיחות עם פריד אבו שקרה, דני בן שמחון, מאיה כהן לוי, טל מצליח, מיכל ספקטור, ועדה עובדיה שלמדו בקלישר בעיקר בשנות השמונים,  ;והקטלוג.  העבודות המוצגות הן מטווח זמן של כשלושים שנה כשהמכנה המשותף, היותן מאוסף הארץ ,לא הספיק במקרה זה לבסס סף איכות מספק. לצד שתי עבודות מעולות של עסאם אבו שקרה, עבודות יפות מאד של מקס פרידמן  טל מצליח ושל דני בן שמחון ,מאיה כהן לוי, ומאירה שמש , שתי אמניות נהדרות לא מיוצגת בעבודות טובות. מאיר פיצחזדה מיוצג בעבודה “חופש

Meir Pichhadze 1988

הדיבור” המרשימה מ 1988 לצד שתי עבודות חלשות בהרבה מ 1996. העבודות המאוחרות בתערוכה הן  הציורים, החלשים ,של עדה עובדיה מ 2016 ועבודות יפות מאד, תחריט ורקמה על נייר של פריד אבו שקרה מ 2017 (היחידות שאינן מאוסף הארץ) .
היות והאוצרת הגדירה מראש את המקור לעבודות בתערוכה, ובקטלוג הרחיבה את היריעה לכדי דיון היסטורי בבית הספר, אין מקום להלין על מה שאיננו . קלישר מון אמי כאמור מאירה עד כמה תערוכה מקיפה על בית הספר, מוריו ותלמידיו מתבקשת.

אוצרת: אפרת לבני

                                                                                          ***

ב”לחם ושושנים הגלריה ” מציגה ערבה אסף את “שתיהן אותה אחת“, תערוכת יחיד באצירת חגי אולריך. הסימבוליזם הבלתי מתנצל, העיסוק בחרדות פחדים וכפילות יכול היה בקלות לגלוש למרחבי קיטש אך העדינות של העבודות, התחושה המגששת העולה מהן מונעת זאת .

Arava Assaf , Both are the same one , 2022

מרבית העבודות עשויות בשעווה בטכניקה של רישום על נייר משי, המכוסה שכבות שעווה חמה ומקולף למה שאפשר לדמות לעור או נשל המשתנה בהתאם לטמפרטורה בה הוא נתון . השבריריות של העבודות, התחושה שהם יוצרות של סף, קצה, או הזיה בהחלט מעוררת סקרנות לראות להיכן תתפתח העבודה של אסף בעתיד.

העלייה 45, קומה ב’, ת”א, 8.7.22-6.822.

*צילומים – סמדר שפי .

הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים
לביאנלה בוונציה, 2022

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213  אמניות ואמנים.לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות חשובות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם.  
ההדרכה עם מצגת ומפות .הביאנלה ננעלת ב נובמבר 2022

לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106 nn

Arava Assaf , Both are the same one , 2022

 

 

 

Kalisher mon ami | Both are the same one

“Kalisher mon ami” is an engrossing exhibition that could have been excellent if only it comprised more good artworks. The subtitle, “Graduates of the Kalisher School of Art in the Haaretz Collection” defines the origin of most of the works on view (few pieces were added courtesy of the artists).
The subject, a close look at the school officially closed in 2012 after a continuous decline that began in 1993, is especially interesting at present when awareness of the issue of tracking, peripheries, and the dictatorship of the mainstream have become sharper. From its very inception, the school constituted an alternative, and as such it is presented in what can be thought of as the prologue to a comprehensive exhibition hoping that  one of the big museums would take it upon itself.

Tal Matzliah interview in the film about Kalisher .

The anchors of the exhibition, which Efrat Livni curated well, are the film and the catalog. The film shows parts of conversations with Farid Abu Shakra, Dani Ben Simhon, Maya Cohen Levy, Tal Matzliah, Michal Spektor, and Ada Ovadia who studied at Kalisher, mainly in the 1980s. The works cover a period of about 30 years with the common denominator of being in the collection of Haaretz is insufficient in this case to form the basis of a threshold of quality. Along with two superb works by Asam Abu Shakra are very beautiful pieces by Max Friedman, Tal Mazliah, and Dani Ben Simhon. Too bad that Maya Cohen Levi and Meira Shemesh are not represented by better works. Meir Pichhadze is represented with the impressive Freedom of Speech from 1988 with two much weaker works from 1996. The latest works in the exhibition are Ada Ovadia’s lesser paintings from 2016 and an etching from 2016, and an etching and embroidery on paper by Farid Abu Shakra from 2017 – the only works on view not in the Schocken Collection.

Meir Pichhadze 1988

Since the origin of the works in the exhibition is defined  at the outset, and the catalog expanded the scope to an historical discussion of the school, there is no place to complain about what is missing. As stated above, “Kalisher mon ami” illuminates just how necessary is a comprehensive exhibition about the school, its teachers, and students.

Curator: Efrat Livni

***

Arava Assaf  “Both are the same one,” at the Bread and Roses Gallery

Arava Assaf , Both are the same one , 2022

as a solo exhibition curated by Hagai Ulrich. The unapologetic symbolism, the engagement in anxieties, fears, and doubling could have easily descended into kitsch, but the delicacy of the works and sensation of feeling one’s way arising from the artworks prevent this.
Most of the elements are made of wax using the technique of drawing on tissue paper covered with layers of hot wax and peeled off similar to skin or snakeskin molting, changing according to temperature. The fragility of the works as if they are on the edge, on a threshold, or an illusion definitely arouse curiosity as to how Assaf’s work will develop in the future

Ha’aliya 45, 2nd floor, Tel Aviv, July 8 t0 August 6, 2022.

Photographs by Smadar Sheffi.

+1
Posted in פיסול ומיצב, ציור | Tagged , , | Comments Off on קלישר מון אמי | שתיהן אותה אחת Kalisher mon ami | Both are the same one

תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר 2022 Graduates of the Multidisciplinary Art School, Shenkar College

+2

עם עבודות טובות, הצבה יפה ותחושה של עשייה רצינית  תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר עונה על כל הציפיות מתערוכת בוגרים. מספר הבוגרים הנמוך יחסית, 24 בלבד , אפשר לתת לכל בוגר שטח נרחב כך שחלק ניכר מההצבות נראות כתערוכות יחיד קטנות . הטקסטים הנלווים קצרים, אינפורמטיביים ואמנם מציעים מעט מאד מפתחות לקריאות העבודות אך  לעומת זאת אינם מביכים כמו טקסטים בתערוכות בוגרים קודמות בשנקר.

Yana Gursky, Orphaned Memories, 2022

“שקיפות בבקשה” של דנה רוסלר, היא סידרת עבודות עשויות שקיות ניילון מגוהצות, משטחי צבע מולחמים   אלו לאלו יפות ומיוצרות מחווה מעניינת לציור האבסטרקט האמריקאי כמו  אלסוורת קליי. רוני בינדר מציגה את 1:1 מיצב מודלים פיסולים ווידיאו שיש בו צד משחקי ומבט מפוכח על עולם האמנות, על הגמישות המוסרית- אסתטית ששולטת בחלקים  נרחבים שלו.

Dana Rossler , Transparency please, 2022

Roni Binder, 1:1, 2022

בין העבודות הבולטות צילומים גדולים של גיא ערמון שעוסקים בגבריות, במידה גדושה של אירוניה מתכתבים עם דאדא,

Guy Armon, Masculinity, 2022

ומזכירים עבודות מלפני כעשור  של אמון יריב (שלא הציג כבר כמה שנים ומזוהה היום כמעט רק עם עשייתו כגלריסט). מיצב צילום ופיסול של ניצן בן זימרה מצטיין ברגעים יפים מאד כמו בד שמודבק לקיר כמו תכריך שנמסך לזיכרון מקום או עבודת רצפה שנעה על הציר בין אזכור זירת פשע למשחק רחוב.

המיצב “ריטואל” של עינב צייכנר מרשים  ומכיל גם הוא רגעים יפים אך בעבודתה, (כמו בעוד מספר  פרויקטים כמו של איליה קגן) דומה שהבחירה לעסוק במיתוסים וטקסים אינה מגובה בתכנים משמעותיים מעבר להיקסמות. השטיחות המסוימת הזו נסלחת בהחלט בעבודת גמר. היכולת המרשימה מבטיחה ועם תכנים שהנגיעה בהם תהיה יותר ממרפרפת יתכן וייווצרו עבודות בעלות משקל סגולי ניכר.
זיכרונות היתמות של יאנה גורסקי מתורגמים לעבודת ווידאו מעניינת  קולאז’ים צילומים מצוינים (שנדמה כמפגש השפעות מרתק של האנה הוך במחצית הראשונה במאה הקודמת ואורס פישר העכשווי שאתמול נפתחה תערוכתו במוזיאון תל אביב ).  עוד בולטים מיצב הווידיאו והאוביקטים היפה של לני הלוי העוסק בעירוניות, ציורים של אליאת ויצמן שמצליחה להקנות לפחם ואקריליק איכות של זכוכית בציורים גדולים של צמחים ביתיים שמקבלים תחושה מסתורית ופיסלי הקלקר הצבעוניים מאד של אלכס לויס שמזכירים עבודות מונומנטליות של הוגו רונדינונה וגם תפאורת סרטים והחגיגה הבלתי מרוסנת שלהם של חומריות וצבע .

Eliat Weizman, Live Nature, 2022

 

יהיה מרחיק לכת לגזור מהתערוכה  של מחזור מוצלח על איכות או אופן הוראה אבל ההשפעה החזקה שניכרת  של המנחים על הפרויקטים, בלתי נמנע מלחשוב על כך.  בחלק ניכר מהפרויקטים ניתן לזהות את המנחים מיד, הן מבחינת העשייה וגם מבחינה נושאית, שהרי בתי הספר רגישים מאד לצייטגייסט. בתערוכה הנוכחית הדומיננטיות של המנחים תורמת ואיכות העבודות מעודדת לחשוב שהסטודנטים שימשיכו ימצאו שפה עצמאית. מכל מקום, התופעה המעיקה שאפיינה מחזורים גדולים בהם היו לא מעט פרויקטי גמר שעוררו את התחושה שהם שם רק כי שולם שכר לימוד, בהחלט איננה.

אוצרים : ד”ר חנה פרוינד שרתוק, ד”ר שחר פרדי כסלו, פרופ’ גל וינשטיין

הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים
לביאנלה בוונציה, 2022

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213  אמניות ואמנים.לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות חשובות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם.  
ההדרכה עם מצגת ומפות .הביאנלה ננעלת ב נובמבר 2022

לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com    
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106 

Alex Levis, Personal attention, 2022

 

Graduates of the Multidisciplinary Art School, Shenkar College, 2022

With good artworks, and a feeling of serious art-making, the Multidisciplinary Art School-Shenkar Graduates’ Exhibition, 2022, fulfills the expectations from a graduates’ show and sometimes exceeds them . The relatively small number of graduates –24 – enabled each graduate to have a large exhibition area, so that many of the displays look like mini-solo exhibitions. The accompanying texts are short and informative, and although they offer very few keys to reading the works, they are in no way embarrassing as in previous graduates’ exhibitions have been.

Dana Rossler , Transparency please, 2022

Dana Rossler’s Transparency please, 2022, is a series comprising works each of which is made of ironed plastic bags, creating beautiful color fields welded to each other. They form an interesting homage to American Abstractionists such as Ellsworth Kelly. Roni Binder’s installation, 1:1, 2022, with its playful air, sculptural models and a video, extends a sober gaze at the art world and its moral-aesthetic flexibility dominating broad areas. Among the works that stand out are Guy Armon’s large-scale photographs addressing masculinity, with a large portion of irony, corresponding with Dada and reminiscent of Amon Yariv’s works of about a decade ago. (Yariv has not exhibited his own works for several years, and is now identified almost always only as a gallerist). Nitsan Ben Zimra’s photography/sculpture installation excels in its very beautiful moments such as the fabric glued to the wall like a shroud melting into the memory of a place, or the floor piece moving on the axis between the image of a crime scene and a street game. Einav Zeichner’s impressive installation also comprises moments of beauty but in her work (as in several other projects, such as Ilya Kagan’s) it seems that the choice to engage in myths and rituals is not backed up by significant contents beyond the enchantment. This specific superficiality is absolutely forgivable in a final project. Her impressive ability is promising, and with content that receives more than a slight treatment perhaps her future works will have more evident weight.

Yana Gursky, Orphaned Memories, 2022

Yana Gursky’s memories of being orphaned are translated into an interesting video work of collages of excellent photomontages  (seeming to be a fascinating encounter of the influences of Hannah Hoch from the mid-1950’s and contemporary artist Urs Fischer whose exhibition opened yesterday at the Tel Aviv Museum of Art). Other outstanding works were Leny Halevy’s lovely video installation and objects engaged in urban life; paintings by Eliat Weizman, who succeeds in imbuing charcoal and acrylic with glass-like qualities in large-scale mysterious works featuring houseplants; Styrofoam sculptures by Alex Levis, highly saturated with color, bringing to mind the monumental works of Ugo Rondinone as well as film backdrops with their unrestrained celebration of materiality and color.

Roni Binder, 1:1, 2022

It would be far-fetched to make any pronouncements based on the exhibition as to the success of the class or its quality or the quality of the teaching, but the strong impact of the faculty mentors was evident, and inevitable. In many projects, it was possible to identify the advisor immediately, both in terms of how it was made but also the topic, since art schools are extremely sensitive to the Zeitgeist. In the current exhibition, the dominant presence of the faculty contributes, and the quality of the work encourages the thought that the students who continue an art career will find their own independent language. In any case, in this exhibition there is none of the oppressive phenomenon that sometimes characterizes large graduating classes in which some final projects make one think that the students were there just because they paid their tuition.

 

Curators: Dr. Chana Freund Shertok, Dr. Shachar Freddy Kislev, Prof. Gal Weinstein 

Eliat Weizman, Live Nature, 2022

+2
Posted in Evants, וידיאו | Tagged , , , , , , | Comments Off on תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר 2022 Graduates of the Multidisciplinary Art School, Shenkar College

בבואה” דור זליכה לוי . פרויקט של המרכז לאמנות עכשווית רמלה בבריכת הקשתות. אוצרת: ד”ר סמדר שפי”

+2

English follows Hebrew 

“בבואה”, ­­­יצירת הסאונד והווידאו של דור זליכה לוי, היא מסע תרבותי ורעיוני, מחוז למפגשים, הצטלבויות וחיבורים.
חלל בריכת הקשתות מתגלה במלוא הדרו לאחר ירידה בגרם מדרגות צר. חלל גבוה, עתיר קשתות ואור המרצד על המים ומשתבר בדגמים שונים. החלל עוטף את המבקרות והמבקרים כרחם שמתוכו, דרך מעלה המדרגות, מעין תעלת לידה, יחזרו לעולם שבחוץ.

Reflection, a sound and video installation by Dor Zlekha Levy
Curator: Dr. Smadar Sheffi
The Contemporary Art Center, Ramle – CACR in the pool of arches, Ramle.

ב”בבואה” הופך דור זליכה לוי את בועת המציאות הזו, את הרחם שבתוך המרחב, למקום של התבוננות פנימה, התכנסות והיפתחות. בתוך האתר הצופים והצופות, אם על המזח ואם בשיִט בסירות, מוקפים בדימויים ובצלילים. “בבואה” נוגעת ברבדים רבים של אסוציאציות, רגשות וזיכרונות, והיא נעה בין פנים לחוץ, בין עבר להווה.
בריכת הקשתות נחנכה בשנת 789 לספירה, בעידן השלטון המוסלמי בארץ ישראל. היא הייתה חלק ממערך משוכלל לאספקת מים בתקופת שלטונו של הח’ליף הארוּן אל-ראשיד. “בבואה” היא גשר מעל הבדלי זמן ותרבות. הווידאו והסאונד, האמצעים האמנותיים שמשמשים את זליכה לוי, הם בעלי מסורת קצרה יחסית. עבודות סאונד מוכרות מאז תחילת המאה העשרים (בעבודות של אמנים מתנועות אוונגרדיות כמו הפוטוריזם האיטלקי והדאדא, שהחל בשווייץ). הווידאו החל להתפתח בראשית שנות השישים. השימוש בהם בתוך אתר היסטורי, בהתייחסות לתרבות מקומית מוסלמית ויהודית, יוצר רגע מרהיב.
שני דימויים של כלים מוסיקליים מוקרנים על קירות הבריכה: תוף ופתח תיבת תהודה של עוּד. שני הכלים עתיקים ונפוצים באגן הים התיכון ובאסיה ומהווים את העוגנים החזותיים ב”בבואה”. בארץ העוד נעשה פופולרי מחוץ לקהילות ערביות ויהודיות מארצות דוברות ערבית מאז שנות ה-90, במקביל להתגוונות המקורות לזרם המרכזי במוסיקה הישראלית. העוד מוצג בבריכה דרך מבט מתוך פתח תיבת התהודה, מבט בלתי אפשרי בדרך כלל. הפתח מעוטר דגמים המשתקפים ומשתברים במים. אחד עשר מיתרי העוד, חמישה כפולים ועוד אחד בודד, נעים שעה שהיד המנגנת אינה נראית.
התוף הוא כלי נגינה עתיק ופופולרי, כפי הנראה ותיק מהעוד, ולו גרסאות רבות מבחינת גודל וחומר. זליכה לוי מקרין תוף, אך היד המתופפת לעיתים סמויה מהעין. דימויים של עיגול תוף ועיגול פתח תיבת התהודה של העוד, המוקרנים כל אחד על קיר בבריכה, יוצרים נקודות מרכוז למבט הצופים ומעין נקודות מגוז רגשיות. הם מאזכרים חלונות רוזטה כנסייתיים, כמו אלו המעטרים את המנזר הפרנציסקני על שם ניקודמוס ויוסף הרמתי שברמלה העתיקה. החלונות הכנסייתיים מאזכרים בתורם את האוקולי (Oculus – חלון עגול) מהעת העתיקה, המופיעים בקצה כיפות במבנים פגאניים או אסלאמיים קדומים. כך, המוטיב הוויזואלי המרכזי ב”בבואה” צופן בחובו התייחסויות לזמנים ותרבויות שונים. ההקרנה על הקיר והשיקוף במים יוצרים אשליה של אינסוף.
בבריכה מושמעות מוסיקה ושירה בשתי שפות ומשמונה רמקולים. מספר מערכות זמן ותנועה מופעלות ב”בבואה”, כמו גלגלי שיניים משתלבים. לצד נקיפת הזמן הנמדד בשניות, דקות ושעות אנו חווים את משך הקטעים המוסיקליים – ארבעה פיוטים וארבעה שירים שביניהם קטעי דממה – ככלי נוסף לספירת זמן. תנועת מיתרי העוד המתוחים על הפתח המעוטר המוקרן על קיר הוא מערך נוסף ובמקביל, על קיר אחר, תנועות תוף מרים. על המים נעים הדימויים המשתקפים, מושפעים מתנועת הצופים השטים בסירות ומתנועת הצלילים בחלל. להרף עין, הצליל מקבל צורה. ברגעי הדממה, שתיקת הרמקולים, מתחדדים ובולטים צלילי הבריכה והעיר – משוט במים, נהמת מכונית במפלס הרחוב וקולות הנשימה, ואולי הדיבור והתנועה של הצופים שהופכים, כמעט בלי משים, למשתתפים ביצירה. פנים וחוץ מתערבבים ומוצפים שוב ושוב בצלילי זמירות. אפשר להיזכר ב-“4:33”, יצירתו של המלחין האמריקאי ג’ון קייג’ מ-1952, שנכתבה אחרי שביקר בחלל מבודד וחקר בה את מהותה של הדממה. דממה, הסיק קייג’, אינה קיימת באמת. קיימים רק תנאים שנוצרים, בהם אנו יכולים לשמוע קולות אחרים. “בבואה” עוסקת בהקשבה, ביכולת לשמוע גם את מה שמוכר פחות.
בעת השיִט בסירות עוברים בין אזורי צליל שבהם מנגינה מושרת פעם בעברית ופעם בערבית, מזהים מילים בשפות השונות ומגלים אינטונציות של המבצעים. המנגינה בשתי השפות זהה, לכל הפחות דומה מאוד, אף שהתכנים אינם תרגום, כלומר, המלל שונה. פייטנים שאלו והתאימו מנגינות ערביות לפיוטים העבריים, לעיתים תוך יצירה של הומופונים (מילים שנשמעות זהות או דומות ומשמעותן שונה). הקולות, ללא גוף, מלווים את השטים ומקפלים בתוכם געגועים, קרבה. ברחם החלומית הזו, בבריכה, מפציעה אולי הצעה ליחסים חדשים בין תרבויות.

Reflection, a sound and video installation by Dor Zlekha Levy
Curator: Dr. Smadar Sheffi
The Contemporary Art Center, Ramle – CACR in the pool of arches, Ramle.

הקול והמוסיקה, שני מרכיבים אבסטרקטיים ועם זאת מוחשיים, מקבלים ב”בבואה” איכות חומרית. אף על פי שלצליל אין נראוּת, הוא מגדיר חלל: האזור שבו הוא נשמע לעומת האזור שבו אינו נשמע. הרמקולים ב”בבואה” יורדים מתקרת הבריכה, מאותם פתחים דרכם הורידו בעבר הרחוק דליים והעלו מים מהמאגר. הקול, אם נרצה, מחליף את המים. את החומר החיוני לקיום הפיזי מחליף מרכיב מחַייה רוחנית. בעבודה מושמעות ארבע מנגינות. המנגינה ל”יפת עין לִבבתיני” ול”יש לי גן ובאר יש לי” של עבד אל-רחים אל-מסלוב (מת ב-1928) ידוע מי הלחינן, והאחרות מלחיניהן אלמונים. כל מנגינה היא מנגינת פיוט המושרת הן בעברית והן בערבית (ל”יפת עין לבבתיני” ול”יש לי גן ובאר יש לי”, יש שתי גרסאות בעברית). מיקום הצופה בחלל יוצר בכל רגע חוויה ייחודית, כשמשתנה עוצמת השמיעה של כל אחד מהביצועים בעברית או בערבית.
זליכה לוי יוצר “חלל שלישי” ולמעשה מספר כמעט אינסופי של “חללים שלישיים”. זהו מושג שטבע חוקר התרבות הומי ק’ באבא (Homi K. Bhabha), והכוונה היא למקום הנוצר כשמפגש בין תרבויות יוצר ישות שלישית, עם משמעויות וייצוגים משתנים. ב”בבואה” הבריכה הכהה והעוטפת עולם מופרד מאפשרת התוודעות לקולות ומנגינות: התבוננות, מחשבה ושהות במשותף ובשונה.
תוכני הפיוטים המושמעים ב”בבואה” נעים בין האישי לקולקטיבי. הפיוט “יפת עין לִבבתיני” מושר לרגל הולדת בת; שיר האהבה “יעלה” יכול להתפרש כמופנה גם לאל וגם לקולקטיב היהודי; והפיוטים “למה הקץ” ו”אָרַך זְמַני” עוסקים בכיסופי גאולה. הפיוטים מבוצעים בבתי כנסת ובאולמות קונצרטים בידי פייטנים מובילים ובהם משה חבושה, ציון יחזקאל ויחיאל נהרי.
שירו של ח”נ ביאליק “יש לי גן ובאר יש לי” הוא היחיד מהשירים בעברית שאינו פיוט. הוא כולל גם דימויים ארוטיים – “וַעֲלֵי בְּאֵרִי תָּלוּי דְּלִי, מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי, מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי” – שמהדהדים את האסוציאציות הרומנטיות של מפגש סביב מקורות מים המצוי בסיפורים התנ”כיים על יעקב ורחל ועל משה וצִפורה.
השירים בערבית הם שירי אהבה ותשוקה פופולריים בעולם הדובר ערבית ורווחים בשמחות ואירועים. הם מזוהים עם מוסיקאים מרכזיים: “מרמר זמאני” מזוהה עם פיירוז, הזמרת הלבנונית, ו״אה יא חִלו יא מַסַליני״ ו״יא טירה טירי״ מפורסמים במיוחד בביצועו של הזמר הסורי צבאח פח’רי.
בריכת הקשתות היא מבנה חילוני במובהק, ובד בבד היא מתכתבת עם אדריכלות רליגיוזית, ויש לה הילה והוד הנובעים ממיטב אדריכלות זו. מאגר המים מתקשר למקווה היהודי, לטבילה הנוצרית ולטקס ההיטהרות לפני התפילה באסלאם. בכולם המים, חומר חסר צורה אך בעל נוכחות (בדומה למוסיקה), מזוהים כמטהרים, כמחוללים שינוי וכמקרבים, כך נדמה, בין חול לקודש. “בבואה” סובבת סביב ציר היחסים בין קול וצליל לבין הקהל המשתתף וצופה ולבין החלל. יצירה זו מחדדת את תחושת הזמן, ממחישה מצב תמידי של שינוי ומותירה הרגשה של פליאה.

Reflection, a sound and video installation by Dor Zlekha Levy
Curator: Dr. Smadar Sheffi
The Contemporary Art Center, Ramle – CACR in the pool of arches, Ramle.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Reflection, a sound and video installation by Dor Zlekha Levy
Curator: Dr. Smadar Sheffi
Contemporary Art Centre Ramle , a project in the pool of arches

Reflection, Dor Zlekha Levy’s sound and video installation in the Pool of the Arches, Ramla, is a cultural and conceptual journey encompassing encounters, intersections and connections. The splendor of the Pool of the Arches  comes into view as the visitor descends the narrow staircase. It is a high-ceilinged space with numerous arches and light gleaming on the water, refracting into a variety of patterns. Visitors are ensconced in a womblike space from which they will ascend to the world outside.

In the installation, Zlekha Levy transforms this secluded reality, the womb within the space, into a site of introspection, turning inwards and opening outwards. Viewers standing on the pier or in the rowboats are surrounded by images and sounds. Reflection touches upon multiple strata of associations, emotions, and memories, moving between interior and exterior, past and present.

The Pool of the Arches was inaugurated in 789 BCE, during the Muslim rule of Palestine-Eretz Israel, as part of the sophisticated water system developed under the reign of Caliph Haroun al-Rashid. Reflection bridges differences in time and culture. Video and sound, Zlekha Levy’s artistic tools, are relatively recent. Sound works have been considered as part of the visual arts since the early 20th century (originating with avant-garde artists such as the Italian Futurists and the Dadaists), while video began to develop in the early 1960s. Their use within an historical site, referencing Muslim and Jewish culture, creates a breathtaking experience.

Two images of musical instruments are the visual anchors of the installation: projected onto the walls of the Pool are an opening of an oud’s resonance box, and a frame drum. These are ancient instruments common to the entire Mediterranean and Asia. The oud is pictured as an impossible view from its interior, looking out of from one of the latticed openings of the oud, its patterns reflecting and refracting in the water. The eleven strings of the oud, five double and one single, are moved by an invisible hand. Since the 1990s, as so-called Mediterranean music became part of Israeli music’s mainstream, the oud spread beyond Arab communities and Jewish communities with roots in Arab countries, to become popular in wider circles.

The frame drum is apparently older than the oud, with numerous variations in size and material. Zlekha Levy projects an image of a drum, with an obscured beating hand. The projections are focuses, acting as emotional vanishing points. They are reminiscent of rose windows in churches, such as those seen in the nearby Franciscan Monastery of St. Nicodemus and Joseph of Arimathea. Church windows embody the memory of the oculus – the round window atop domes in pagan or Islamic structures, dating from the ancient world. The major visual motif in Reflection encapsulates references to multiple eras and cultures, forming an illusion of infinity.

Hebrew and Arabic music and song are heard at eight points throughout the Pool. Several systems of time and motion are operated in Reflection like meshed cogs. Zlekha Levy proposes an additional time measurement system parallel to the standard one of seconds, minutes, and hours. The pieces of music – liturgical poems and songs – include interludes of silence.

The manifestations of playing the musical instruments form another time measurement system. The reflections of the projections moving across the water are impacted by the movement of the rowboats through the water and the resonance. The sound takes on form for a split second. During the moments of silence, the sounds of the water and the urban environment will stand out and become more distinct. The sounds of the oars, cars on the street level, breathing, and perhaps speech and movement, turn visitors turned into participants in the artwork. Inside and outside merge, flooded repeatedly with the sound of the songs. The allocation of a function to silence evokes John Cage’s composition “4:33” (1952), written after the American composer visited a soundproof room and researched the fundamentals of silence. He concluded that silence does not truly exist; what does exist are conditions that are formed under which we can hear other sounds. Reflection engages in listening, in the ability to tune in to the less familiar.

Visitors in the rowboats passing through sound zones of Hebrew and Arabic song may be able to identify words in the different languages and experience the intonations. The melody is the same, or at least very similar, but the contents are not a translation. Liturgical poets borrowed and adapted Arabic melodies for Hebrew piyyutim, often using homophones (words with similar sound but different meaning). The nonmaterial sounds accompany the rowers, expressing yearning and closeness. In this womb of dreams, inside the Pool, perhaps a hope for new relations between the two cultures will arise.

Sound and music, two abstract elements which are present, take on material qualities in Reflection. Although sound is invisible, it defines space distinguishing between the area in which it is audible and where it is not heard. The amplifiers descend from the ceiling of the Pool through which pails were let down to draw water from the reservoir in the distant past. Sound may be said to replace water: the vital element for physical existence is replaced by an element that quenches spiritual thirst. Some of the songs, like “Yefat ‘ayin libavtini” and “Yesh li gan” (I have a garden and a well have I), are set to music by renowned composer Muhammad Abd al-Rahim al-Masloub, while others are by anonymous composers. The melodies, written for Arabic songs, were adapted to Hebrew piyyutim (liturgical poems). In the case of Yefat ‘ayin libavtini, a secular Hebrew poem by Bialik was added – “Yesh li gan” (I have a garden and a well have I). The viewer’s location in the space creates a unique experience at any given moment, when the Hebrew or Arabic song is heard in different sound zones.

Zlekha Levy creates a “third space,” actually creating multiple “third spaces.” This is a concept coined by cultural researcher Homi K. Bhabha, (b. 1949), referring to the third entity  created by an intercultural encounter,  with variable meanings and representations. In Reflection, the dark pool embracing a separate world, enables the visitor to pause and become acquainted with sounds and melodies, and to contemplate what is shared and what is different in the two cultures.

The contents of the piyyutim sounding through Reflection move between the personal and the collective. The piyyutYefat ‘ayin libavtini” [O you of the beautiful eyes, you have captured my heart] is sung for the birth of a daughter, while the love song “Ya’alah, ya’alah” [O beautiful one] can interpreted both as love of God as well as the Jewish People. The piyyutimLama haketz” ]why is the (time of) Redemption hidden?] and “Arach zmani” [It has been a long time] address the longings for Redemption. These are liturgical poems sung in synagogues and concert halls by leading payyetanim such as Moshe Havusha, Zion Yehezkel, and Yehiel Nahari.

Bialik’s poem “I have a garden, and a well have I” is the only secular song in Hebrew and includes erotic imagery (…And atop my well a bucket is hung/Every Sabbath my beloved comes/and drinks fresh water from my jug”…) resonating associations of romantic encounters at a water source, such as the early biblical stories of Jacob and Rachel, Moses and Zipporah, meeting at a well.

The Arabic songs are poems of love and passion, well known and very popular in the Arab speaking world, sung at joyous occasions and special events. Many are associated with major musicians, such as Marmar Zamani (It has been a long time) identified with Lebanese diva Fairouz, while “Ah yah hilu ya messalini” (O you of the beautiful eyes) and “Ya tira tiri” are especially famous in renditions by iconic Syrian singer Sabah Fakhri (1933-2021).

Although the Pool of the Arches is a secular structure, it evokes religious architecture, and boasts the aura and the splendor of the best examples of the latter. A reservoir of water is associated with the Jewish ritual bath, Christian baptism, and the purification ritual before prayer in Islam. All engage with the formless yet present material (similar to music), identified as purifying, generating change, and bridging the sacred and the mundane. Reflection revolves around  the relationship between voice and sound, the audience and the space. This is a work of art making the sensation of time more vivid, concretizing constant change, and enabling and celebrating a sense of wonder.

 

 

 

+2
Posted in Uncategorized | Comments Off on בבואה” דור זליכה לוי . פרויקט של המרכז לאמנות עכשווית רמלה בבריכת הקשתות. אוצרת: ד”ר סמדר שפי”

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art