סופה להתקיים – רגישויות משותפות|Human Nature: Shared Sensitivities

אוצרת ד”ר סמדר שפי

משתתפים: מיכה אולמן, ורדי בוברוב,דוד בן הרא”ש ,פסי גירש, אבנר שר

חמשת המיצבים בתערוכה ‘סופה להתקיים – רגישויות משותפות‘ הם זירות  חציבה אחר גלעין פנימי, חיפוש נקודת המגוז של המציאות. כותרת הביאנלה השנה, ‘לשם שמים’, לקוחה מהמשנה: “כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים” (אבות ה, יז). העבודות נוגעות בשסוע, בנתון במחלוקת, כמצב שהוא אולי בלתי פתיר, אך ההימצאות בו יכולה להיות מעשירה. קוּרים של משמעות מקשרים בין העבודות: בכולן יש עיסוק באזורים לימינליים, בגמישות ובקיבעון, כמו גם בתהייה על המקום שבו הדרכים נפרדות לכדי מחלוקת ומתקרבות לכדי פיוס.

Pesi Girsch, Window and the Shadow of Books (detail ) 2019
Courtesy of: The Jerusalem Biennale
Photo: Daniel Rachamim

עבודתו של מיכה אולמן, ‘שולחן חול’, ממשיכה את שולחנות החול שהעסיקו אותו מראשית דרכו האמנותית בשנות השבעים. בתיבת ברזל מכוסה זכוכית סידר אולמן חול סביב פתח שצורתו כקווי מתאר של בית סכמטי: גג מחודד ודפנות ישרות. במידה מסוימת הדימוי אבסורדי: שולחן שמכיל בית שתוכנו מאיים להינגר מתוכו, ואף על פי כן, באופן כמעט הרואי, הוא נותר יציב וקווי המתאר נותרים שלמים. על הרצפה התאורה מתווה צל כפול – בית מחולק.כפול ההשולחן, כדימוי, מכיל הקשרי פעילות יומיומית של אכילה ושיחה; בהקשר היהודי יש לו משמעות מטאפיזית כתחליף למזבח; ובהקשר הצבאי הוא מזכיר את שולחנות החול הצבאיים שבהם נקבעים מהלכים אסטרטגיים קרי מסעות הרג. פקעת המשמעויות המורכבת הזאת מעיבה על הקריאה האופטימית, החד ממדית, של השולחן כמקום של יישוב מחלוקות בדרכי שלום.

Micha Ullman, Sand Table , 2019
Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

גומיות משרד הן חומר הגלם ל’הנפילה’ – המיצב של ורדי בוברוב. החפץ הטריוויאלי מתקשר לפרוצדורות, אדמיניסטרציה וביורוקרטיה, ודבקה בו מידה של קטנוניות וצייקנות. בוברוב מתבוננת באלסטיות של הגומיות כבתכונה אנושית. היא בוחנת את המקום בו הגמישות פוקעת והגומי הכנוע הופך למצליף. בספרו של אלבר קאמי, ‘הנפילה’ (1956) נוכח המתח התמידי בין הרצון לחיות לאור אידאליים מוסריים, לבין הצורך להתפשר. צבע הגומיות המזכיר עור אנושי מחזק את הזיקה האסוסיאטיבית, והופך אותן למסמנות פשרה, אולי תבוסה מוסרית, תחת מעטה הביורוקרטיה והסדר הטוב.

Vardi Bobrow. , Fall. 2019
Courtesy of: The Jerusalem Biennale
Photo: Daniel Rachamim

חיכוך של זמן ומרחב, אובייקטים וזיכרון מקבל צורה מוחשית במיצב של פסי גירש, ‘חלון וצל ספרים’. גירש יצרה מיצב תלת ממדי, המורכב ממאות כרכי האנציקלופדיה העברית, לצד צילומים. הצילומים , כולם מצולמים באותו חלל, ובהם ספרים ופריטי ריהוט מעוצבים כמיזנסצנות, כבימת תיאטרון, רגעים קפואים של יופי וכאב מופקעים ממהלך הזמן. באנציקלופדיה מהדהד כישלונה של אופטימיות כפולה: זו של עידן ההארה, של האמונה שניתן להקיף את הידע ושיסודותיו בלתי משתנים; וזו של ימי ראשית המדינה, בהם הוצאה האנציקלופדיה העברית הראשונה כמימוש הצרוף של אוצר התרבות הכללי והיהודי. הכרכים המושלכים כעת ללא חפץ, הופכים בידי גירש לחומר המסמן מפגש בין זיכרונות אישים, כמיהה לזמן ספציפי ועבר נוסטלגי, מודרניזם מרוסק. צילומי האנציקלופדיה ליד הכרכים עצמם יוצרים מפגש פיזי עם תרבות כתב וספר, קשב ודממה שכמעט נכחדו.

דוד בן הרא”ש מגדיר חלל, ממסגר אותו במתכת ויוצר בתוכו שיח מרהיב בין חומר וצורה. הוא מתדיין עם האמנות כמהות, כווקטור בעל כיוון פנימי שפעולת האמן מתנהלת מולו ואיתו, כשגם אקראיות ממלאת תפקיד. בן הרא”ש משתמש במלח – חומר מחטא ומרפא, משמר וגם ממית – עץ ושעווה, לצד חומרים מלאכותיים כמו סיליקון וניילון, ויוצר דיאלוגים דיאלקטיים ביניהם, כשאופני עיבוד כמו חום יוצרים בהם שינויים בלתי צפויים. בתוך המרחב שסומן, מוכלת ואפילו נחגגת מידה של אי-ודאות, מחלוקת שניתן לשהות בה. שם העבודה Negative Capability הוא מונח שטבע המשורר הרומנטי ג’ון קיטס, ליכולת להיות באי-ודאות וספק, ולהעדפת היופי על פני הידיעה.

David Benarroch,Negative Capability ,2019 Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

אבנים ועליהן טקסט (טכניקה מעורבת) יוצרות דימוי  בו מולחמות יחד תרבות ואלימות. ב’כראשנים’ אבנר שר מתייחס לרגע הדרמטי של ניפוץ לוחות הברית כאשר משה יורד מההר ומגלה שהעם עובד את עגל הזהב. דומה שההכרעה בין הרוחני והחומרי נעשתה והעם פנה לגשמי, לנמוך ולמידי. שר משכפל שוב ושוב את הפסוקים המספרים כיצד אלוהים מבשר למשה שהעם לא חיכה לו, וחזר לעבודת האלילים. האבנים מסמנות אלימות, בימינו בעיקר פוליטית, מאזכרות סקילה, וגם את המנהג היהודי של הנחת אבן על קבר.

Avner Sher Like the First, 2019
Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

במקום הנוגה שבין זיכרון לבנייה מחודשת של עבר; בין היכולת לראות באי-הסכמה ראשית הדיון ולהכיר ביופיו של המעורפל – שם נמצאות רגישויות משותפות, ואלו סופן להתקיים.

במסגרת  הביאנלה של  ירושלים  2019  . מוזיאון וולפסון לאמנות יהודית , קינג גורג 58 , ירושלים .
עד 28 נובמבר 2019 .

                  הביאנלה לאמנות, ירושלים 
                 סיור עומק עם ד”ר סמדר שפי
יום רביעי,  23   אוקטובר 2019,  10:00 – 12:30
לפרטים והרשמה שלחו Whatsapp   לסמדר  0507431106  או אימייל ל
  thewindowartsite@gmail.com

Pesi Girsch, Angel 2015

The five installations in Human Nature: Shared Sensitivities delve into themselves, searching for a core, a point at which reality converges. “For Heaven’s sake,” the theme of the 2019 Jerusalem Biennale, comes from the Mishna: “Every dispute that is for the sake of Heaven will in the end endure” (Ethics of the Fathers 5:17). The works touch on the fracture found in every dispute, a situation that is, perhaps, unsolvable, but whose ideas may enrich. Webs of meaning connect the works: all relate to liminal areas, to flexibility and obsession, as well as meditation on the point where paths in a dispute separate and converge in reconciliation.

 

The work by Micha Ullman, Sand Table, continues his sand tables from the early 1970s. In a glass-covered iron box, Ullman arranges sand around an opening shaped as an outline of a house with a pointed roof and straight walls. The image is somewhat absurd: the image of the house within the box-table whose contents, sand, threaten to spill out. Yet, in an almost heroic fashion the sand remains stable and its outline remains unblemished.  The table contains the meaning of everyday activities like eating and conversation; in a Jewish context it holds metaphysical meaning as the substitute for an altar; finally, in the military context, it recalls the sand tables used to determine military operations. This complex skein of meaning darkens the optimistic, one-dimensional understanding of the table as a setting for the peaceful settlement of disputes.

Rubber bands are the raw material in Fall, the installation by Vardi Bobrow. The trivial object connects with paperwork and bureaucracy and exudes a degree of pettiness and parsimony. Bobrow sees the elasticity of the rubber bands as a personality trait. She explores the limits of flexibility and at what point the submissive rubber becomes a whip. In The Fall (1956) by Albert Camus, constant tension exists between the yearning to live according to high ideals and the need to compromise. The color of the rubber bands, reminiscent of human skin, reinforces the connotations and transforms them into a sign of compromise, or maybe moral defeat, in homage to bureaucracy and order.

Friction between time and space, and objects and memory, becomes tangible in the installation by Pesi Girsch, Window and the Shadow of Books. Girsch created a three-dimensional installation consisting of volumes of the Encyclopedia Hebraica and photographs. The photographs were all shot in the same space and show books and furniture designed as a mise-en-scène, like frozen moments of beauty and pain seized from the passage of time. The encyclopedia echoes the failure of twofold optimism: the belief from the Age of Enlightenment that knowledge can be encompassed and that its foundations are unchanging; and the early days of the State of Israel, when the first Encyclopedia Hebraica was published and signified the culmination of general and Jewish culture.  The now discarded volumes are transformed by Girsch into a material that signifies a meeting of personal memories, the longing for a specific time and a nostalgic past, and a crushed Modernism. The photographs of the encyclopedia alongside the volumes themselves create a physical encounter with written culture and books, an attentiveness and silence that have almost disappeared.

David Benarroch defines a space, frames it in metal and creates a spectacular dialogue between material and form. He approaches art as an essence with an internally directed vector, with and against which the artistic act evolves, but where randomness also plays a role. Benarroch uses salt, a material that disinfectants, heal, preserves and even kills, wood, and wax, along with synthetic materials like silicone and nylon. He creates dialectical dialogues between the materials that processing methods, such as heat, change in unexpected ways.

A degree of uncertainty is contained, even celebrated within the delineated space: a dispute in which one can spend time. Negative Capability, the title of the work, was a term coined by the Romantic poet John Keats to describe the ability to remain uncertain and doubtful, and to value artistic beauty over understanding.

Stones marked with text create an image that weld together culture and violence. In the mixed-media installation, Like the First, Avner Sher refers to the dramatic moment when Moses smashes the Tablets of the Covenant after descending Mount Sinai and discovering that the Israelites are worshipping the Golden Calf. When forced to choose between the spiritual and the corporeal, the people turned to the corporeal, the base and the instantaneous. Sher repeatedly replicates the verses describing how God reports to Moses that the people have returned to idolatry. In contemporary imagery, stones symbolize violence, especially political violence, as well as execution by stoning and the Jewish custom of placing a stone on a grave to mark one’s visit.

In the melancholy space between memory and rebuilding of a past, and between the ability to first find a discussion in disagreement and to recognize the beauty of ambiguity – this is where we find shared sensitivities. These are what will endure

Posted in פיסול ומיצב, צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on סופה להתקיים – רגישויות משותפות|Human Nature: Shared Sensitivities

היבשת השביעית – הביאנלה ה 16 באיסטנבול

הביאנלה ה 16 באיסטנבול היא תערוכה מהודקת, ברורה ומרתקת . כותרתה, “היבשת השביעית” הכינוי שניתן לשבעה מיליון טון הפלסטיק המשיטים באוקיאנוסים ממקמת אתה בדיון אקולוגיה – חברה – פוליטיקה שהופך, ככל ששינויי האקלים ניכרים יותר, למגדיר המרכזי של קוי החלוקה בין אוכלוסיות חזקות לחלשות במלחמת הישרדות בלתי מוכרת. במקביל, בהקשר המידי והממשי של טורקיה 2019 מדובר בהצהרה פוליטית. עצם קיומו של ארוע סובלני, חילוני, חוקר ושואל ועותר כנגד עוולות היא אמירה. לכך נוספה מחאה ספציפית כשלארוע הפתיחה החגיגי הגיעו רבים בחולצה לבנה עליה הודפס דיוקנו של ,Osman Kavala איש עסקים ותומך אמנות מרכזי שעצור מאז 2017 ללא משפט.

Pakui Hardware, Neringa Černiauskaitė and Ugnius Gelguda ,Extrakorporal 2019

לצד מספר גבוה יחסית של אמנים טורקיים ניכר בביאנלה העדר כמעט מוחלט של אמנים ממדינות שכנות לטורקיה כמו סוריה, עירק, ארמניה, גאורגיה או אזרביג’אן. ההעדר, שמהדהד את המצב הפוליטי, בולט משום שבעבר היתה הביאנלה באיסטנבול במה החשובה ביותר להכרת עולם האמנות העכשווי בחלק זה של העולם. גם כך “היבשת השביעית” מרתקת בשורת האמנים הפחות מוכרים המוצגים בה ומתייחדת בכך שאינה עוד תחנה בינלאומית במה שנדמה לעיתים כמסע הופעות של להקת כוכבי אמנות בינלאומית קבועה למדי.

Protest at the opening of the 16th Istanbul Biennial

אוצר הביאנלה ניקולא בוריו Nicolas Bourriaud , ממייסדי Palais de Tokyo בפריס ומי שיעמוד בראש המרכז החדש לאמנות במונטפלייה הצליח להפוך אותה לרגע של רפלקציה. הוא מתווה לצופים מסע לתוך ההווה המוגדר,יותר ויותר כעידן הAnthropocene ,העידן שבו,לראשונה, האנושות היא גורם מכריע בשאלות סביבה. הגירה ואקלים, פרימת רקמות חברתית בשל זיהום והכחדה של שרשראות מזון ושינוי מהותי של מה שנתפס בעבר כ”טבע” מהוות את הציר הקונצפטואלי המרכזי בביאנלה. Extrakorporal (2019), אחת העבודות הבולטות הנוגעות בכך היא של צמד האמנים Pakui Hardware (Neringa Cerniauskaite and Ugnius Gelguda) הפועלים בווילנה וברלין . הם ייצרו חלקי גוף ,בשר,בטכנולוגיות רפואיות המשמשות ליצירת “חלפים” לחלקי גוף ומגדירות ומאתגרות את ההפרדה בין טיבעי למלאכותי.
בוריו משתתף בשיח הפנימי בין ביאנלות שאני מבחינה בו שוב ושוב בשני העשורים האחרונים כגורם מעצב של שיח האמנות. כמו בביאנלות של ג’וני Massimiliano Gioni ושל Okwui Enwezor 2015 , בוונציה שתי ביאנלות שיצרו אדוות רעיוניות משמעותיות (בניגוד לזו ב 2017) יש ב”יבשת השביעית” אמנים מהעבר ואמנות המרחיבה את תפיסת המציאות לתפיסות לא רציונליסטיות – מדעיות כשהיסטוריה אלטרנטיבית, ממוצאת, הלחמה של מיתוסים מהווה, אם נרצה כלי לבירור הווה ואקסטרפולציה לעתיד. לצד אלו הוא יוצר מקום לאמנים המשתמשים בכלים מחקריים מדעיים לשרטט את התמונה הרחבה של התרחשויות אקולוגיות בעשור האחרון. Armin Linke, אמן העוסק בעיקר בקולנוע וצילום מציג מיצב גדול, למעשה תערוכת יחיד לכל דבר, בה הוא מתבונן בפקעת האינטרסים הכלכלים,המיתוסים, ההיקסמות הנצלנות, האדנות והרוע המרכיבים את יחס העולם לאוקינוסים. הוא מראיין מומחים שחלקם מציירים תמונות אפוקליפטיות, משווה מידע, פועל ספק כמדען ,ספק כמרגל, ויוצר תמונה מרהיבה ומפחידה של השפעות עידן ה Anthropocene .
הקבץ העבודות של Glenn Ligon,מוצגות ב Mizzi Mansion, בית מידות ישן ורעוע בחלקו בביוקדה, הגדול שבאיי הנסיכים. כמו Armin Linke , זו למעשה תערוכת יחיד. Ligon אמן אמריקאי מצוין עוסק לאורך שנים בפוליטיקת הזהויות האמריקאית, בגזענות, באפליה ובכאב.

Glenn Ligon,
AMERICA 2019

כאן הוא ממשיך סידרת שלטי ניאון של המילה AMRICA אך הפעם בשרשרת אורות המשמשת במיסגדים באיסטנבול. הוא מדבר על הגירה יוצאת דופן ומקרין סרט אודות חייו של גיימס בולדווין , הסופר, המחזאי והאקטיביסט האפרו אמריקאי ההומוסקסואל שחי באיסטנבול לאורך שנות ה 60 ותחילת ה 70. הסרט, של Sedat Pakay , מראה את בולדווין באתרים היסטוריים באיסטנבול, בביתו, ואגב כך טורף את הרעיונות שלנו על מגדלורים של חופש מול משטרים אפלים , מערער סטריאוטיפים המוטבעים בנו עמוק לגבי סובלנות ומונח ה”בית”. בשני פסלי ניאון Ligon מבקר את ההווה הטורקי באחד כתוב 29 אוקטובר , , 202המועד העתידי לחגיגות ה 100 למדינה הטורקית שיסד אתא טורק , ובשני 31 מרץ 2019 ,מועד הבחירות המקומיות האחרונות בהן מפלגתו של ארדואן איבדה את כוחה באיסטנבול. העבודות מוצבות בחללי הבית היפיפה באופן שיוצר נרטיב סובטילי. במרכז הבית גרם מדרגות מואר, וריק ואצילי, כמו שרטוט חלל הכאב ששום מחאה, או קבלה מאוחרת לא תוכל לרפא.

Glenn Ligon ,
Pakay, From Another Place(1973),2019

על תפיסות עולם מקובעות, הטעיה וצרכנות, על הצרוף של שמרנות וכוחנות והעוצמה של מנגנוני שיווק קפיטליסטים בשימור הקיים מדבר Simon Fujiwara (המציג לעיתים קרובות בארץ) במיצב It’s a Small World. השיר המתקתק, המוכר מדיסני וורלד, ומהלל את עולמנו הקטן והחביב הוא מוסיקת רקע לגן מיניאטורות מאיימות וסרקטיות בהם גם מיני יריד אמנות.
הביאנלה של ניקולא בוריו ביקרותית, מענינת ופוליטית, ובהקשר בו היא מוצגת, בהחלט נועזת.

הדרכה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים לביאנלה באיסטנבול. 

 לפרטים מחיר ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת WhatsApp ל 0507431106

ההרשמה לקבוצת סיורי הבוטיק בארץ נמשכת (מחיר מוזל להרשמה מוקדמת עד 1 באוקטובר)

The Seventh Continent – the 16th Istanbul Biennial

 

The 16th Istanbul Biennial is a coherent, clear, and fascinating exhibition. Its title “The Seventh Continent,” refers to the 7 million tons of plastic floating in the world’s oceans, locating the Biennial in the contemporary eco-socio-political discourse. As climate change is becoming more visible, the discourse is becoming the major factor defining the developed from developing countries in the global war of survival. At the same time, in the immediate, concrete context of 2019 Turkey, this is a political statement. The very existence of a tolerant, secular event that digs deep to inquire and protest against injustice is a declaration. A specific demonstration did take place when numerous protesters showed up at the festive opening event, all wearing white t-shirts emblazoned with the portrait of arts supporter businessman Osman Kavala, detained without trial since 2017.

Along with a considerably high proportion of Turkish artists, there is an almost total absence of artists from neighboring countries, such as Syria, Iraq, Armenia, Georgia or Azerbaijan. Their absence is glaring, since in the past the Istanbul Biennial was the most important platform for becoming acquainted with contemporary art in this part of the world. “The Seventh Continent” is still fascinating, showing less well-known artists; its uniqueness lies in being not just one more spot along what sometimes seems like a world tour of almost the same “art superstars.”

Curator Nicolas Bourriaud, one of the founders of Palais de Tokyo in Paris, who will soon be heading the new art center in Montpelier, has succeeded in turning the Biennial into a moment for reflection. He designed a pathway for viewers into the present era increasingly defined as the Anthropocene in which humankind is, for the first time, the decisive factor impacting the environment. Immigration and climate, unraveling social fabric because of pollution and the extinction of food chains, the fundamental change in what was perceived in the past as “nature” is also the conceptual axis of the Biennale. One of the most outstanding works on this subject is by the artist duo of Neringa Cerniauskaite and Ugnius Gelguda, exhibiting under the name Pakui Hardware, active in Vilnius and Berlin. They created a piece with medical technological body “replacement parts” challenging the separation between natural and artificial.

Bourriaud is participating in an internal dialog with previous biennials, which I have noticed have been shaping the art conversation the past two decades. Similar to Massimiliano Gioni’s and Okwui Enwezor’s curatorial projects in Venice, which created significant ripples (in contrast to the 2017 Venice Bienniale). “The Seventh Continent” includes artists from the past and art that expands the perception of reality into the irrational or scientific. Instead, artists present an alternative, invented mythical history as a tool to clarify the present and extrapolate into the future. The curator has also created a opportunity for artists using scientific methodology to depict an expansion of ecological events of the past decade.

Filmmaker and photographer Armin Linke’s large-scale installation – practically a solo show – explores the tight web of economic interests and the world’s evil sense of ownership of the oceans. He interviews experts, some of whom predict an apocalypse, cross-matches data like a scientist or a spy to create a breathtaking, frightening picture of the impact of the Anthropocene.

American artist Glenn Ligon’s works are installed in the Mizzi Palace, a 19th century mansion on Büyükada Island in what is essentially a one-person exhibition. An excellent artist, Ligon has been engaged for years in the politics of American identity, racism, discrimination, and pain.

Here he continues his series of works with the word “America” in neon, but this time with a string of lights used in Istanbul mosques. He addresses immigration from an unusual point of view, screening a film on author James Baldwin (1924-1987), African American and homosexual, who lived in Istanbul during the 1960s to about ’71. The film by Sedat Pakay shows Baldwin in historic sites in Istanbul, at home (which, by the way, destroys any ideas one may have had about refuges of freedom in dark regimes, and shakes up deep-seated stereotypes about tolerance and the concept of ‘home’). In two neon sculptures, Ligon criticizes current times in Turkey with one sculpture inscribed “29 October 2020,” which will mark the centennial of the republic founded b Atatürk, and the second, “31 March 2019,” the date of the local elections when Erdogan’s party lost power in Istanbul. The works are installed in the lovely mansion to create a subtle narrative. At the center of the building is an illuminated stairwell, empty and noble, seeming to delineate a space of pain that no protest or late acceptance can heal.

In his installation It’s a Small World, Simon Fujiwara (who often exhibits in Israel), touches upon fixed worldviews, deceit and consumerism and the combination of conservatism with aggressive and powerful capitalistic marketing means to maintain the status quo. The saccharine song from Disney World praising our small, cute world is the background music to a threatening and sarcastic garden of miniatures comprising a mini art fair.

Nicolas Bourriaud’s Biennale is critical, interesting, and political, and, in the context in which is it presented, is definitely daring.

Simon Fujiwara, It’s a Small World,2019

Posted in Uncategorized | Comments Off on היבשת השביעית – הביאנלה ה 16 באיסטנבול

“דברים שאנחנו זוכרים” ב CACR המרכז לאמנות עכשווית ,רמלה

דברים שאנחנו זוכרים  דגנית בן אדמון | מתי אלמליח
תערוכת הפתיחה של CACR, המרכז החדש לאמנות עכשווית, רמלה.

דגנית בן אדמון ומתי אלמליח עוסקים באופן בו העבר ארוג בהווה, בהצטלבויות של תחושות והתרחשויות של עבר והווה. שניהם מתבוננים באדוות של הגירת הוריהם בתוך חייהם שלהם, נוגעים בחללים בהם הדחקה, כאב וספק.
פנינסולה (חצי אי) המיצב של דגנית בן אדמון, נסוב סביב רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב-29 בפברואר 1960, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. שליש מאוכלוסיית העיר נספתה, ועמם נמנו רבים מבני הקהילה היהודית ובהם כל קרובי משפחתה של בן – אדמון שנותרו במרוקו אחרי עליית סבתה. מהעיר, כפי שהייתה קיימת עד 1960, נותרו שרידים מעטים. העיר אגאדיר של ימינו נבנתה במרחק כקילומטר וחצי מהעיר העתיקה.

Dganit Ben Admon, Peninsula, 2019

ההיסטוריה הזו מהדהדת באופן מעניין את ההיסטוריה של רמלה. רמלה, העיר הראשונה שהקימו המוסלמים בארץ, נהרסה ברעידת אדמה ב 1068. ארבע שנים אחר כך הוקמה רמלה מחדש, במרחק קילומטר אחד מזרחה ובאזור זה מצוי מתחם המוזיאון בו ממוקם המרכז לאמנות עכשווית.
ערמות ערמות של כריות דקות מרכיבות ניצבות בלב המיצב פנינסולה . ספק הכנה למאהל לילי המוני, ספק מיבנים המדמים עיר רכה. על הערמות הללו מוקרן Once … Agadir, סרטו של זאק בנסימון (Jacques Bensimon), מ 1971. הסרט (27 דקות) מבוסס על חומר דוקומנטרי מדיווחים אחרי רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב 1960, לצד דימויים פנטסטים. רק לאחר שהשתמשה בו נודע לבן אדמון שהיוצר , שעזב את מרוקו לקנדה מיד לאחר רעידת האדמה, היה קרוב רחוק שלה.
סבתה של בן אדמון עלתה לארץ ב 1958 מאגאדיר ומשפחתה המורחבת נותרה שם, מתוך כוונה להגר לישראל בשנים שלאחר מכן. איש מהם לא ניצל ברעידת האדמה.
בן אדמון החלה לחקור את ההיסטוריה של רעידת האדמה במקביל להעלמות הזיכרון של סבתה, מי שנשאה את הזיכרון המשפחתי. למרות מימדי האסון, שנגע לרבים בארץ הוא נדחק מהתודעה הישראלית הדחקה שמתקשרת להדחקה העמוקה שישראל בהיותה על השבר הסורי אפריקאי עלולה לסבול רעידות.
רגעי שינוי קיצוני מכונים לעיתים קרובות “רעידת אדמה”. לבן אדמון, הסובלת ממחלה שכרוכה בכאבים פיזים עזים, התחוור רק בשנים האחרונות קנה המידה של האובדן וההדחקה בה חיו סבתה והוריה. חרדות שלה שנדמו תלושות קיבלו הסבר ויחד עם הצורך לשכך את כאביה הפיזיים, נוצרה כמיהה למקום עתיר רכות, לעיר הכריות. בפנינסולה, בן אדמון יצרה מעין מחסן חרום של כריות, ספק מקום החלמה, ספק ניסיון לסכור כאב. על אף זאת, חוזר ומוקרן בו שוב ושוב, הסרט כטראומה שמסרבת להעלם.

Dganit Ben Admon, Windsock,2019

“שרוול רוח”  2019 הוא פסל המורכב משרוול רוח , אזיקונים ועמוד מתכת המזכיר עמוד לתליית אינפוזיות ותרופות בבתי חולים . שרוולי משמשים בשדות תעופה לאיתור כיוון הרוח, סמני זרמים . כאן השרוול מוקשה , קפוא  כמו כנף פצועה של ציפור או מלאך. אסוסיאציה  נוספת היא לפרגמנטים של פיסול קליסי המוצגים מבודדים , מיותמים ונערצים במוזיאוניםברחבי העולם . יחד עם האזיקונים , והעמוד  בן אדמון יוצרת את המתח בין הוד לשבירות , בין נוסטלגיה  לקלאסיקה, לבחינה של תרבות שפשתה בה חולשה.

וְהַצְּלִילִים (נִשְׁמְעוּ) רְחוֹקִים רְחוֹקִים, תערוכת הצילומים של מתי אלמליח, נוגעת במחקר החזותי שלו בשיכפול ומחיקה. מתי אלמליח משתמש בדמויים שאמנם נשמרו על ידי הוריו וקרוביו אך נגזר עליהם להיות נשכחים. הוא הופך אותם לחומר בתיאטרון של זהויות: דמויות שמסתירות פרטי זהות או מגדר ונדמה שהן חסרות נגיעה ישירה בהווה, אילו מפרידה אותם חציצה נסתרת.

Mati Elmaliach, And the sounds (sounded) far, far away ,2019

ללא כותרות (ים וסולם), העבודה הגדולה בתערוכה, מתעדת גישור ולו זמני, על מרחק בין האמן ואביו. אביו, שהגיע לארץ ממרוקו בגיל 14, ענה על השאלה מה זכר מילדותו, שזכרונו היחיד הוא הים. בפעולה אלגנטית בפשטותה הציב אלמליח בחוף ימה של עכו מסגרת עץ ובה צילום מחופה של העיר סאפי, בה נולד אביו. ההסתתרות והטשטוש מקבלים מימדים דרמטיים בשל ההתרחשות בים שנחשב אינסופי ועטור מיתוסים של אובדן ושיבה, ולידה.
עבודה בה נראית חתונת סבתו וסבו תלויה בפינת חדר ובתוכה מראה שחותכת את הדימוי אך גם מכפילה את הזוגיות, ואת השיטה הפטריארכלית. מעבר לפורמט הבלתי רגיל של העבודה שגורם לדימוי נוכחות עזה, סמכותית ברוח הסדר ההיררכי מסתמן בו, הרי המראה הופכת אותו למקום בו ניתן להטמע, להביט מבעדו, וכך לסדוק דווקא בדימוי השמרני כל כך, את היררכית ההתבוננות בצילום. סימבולית נפתחה אפשרות להשתעשע עם לינאריות הזמן ועם ההקפאה, המוות שאורב בצילום.

Mati Elmaliach .
2018 Untitled (Sea and ladder) Photograph. Inkjet print on archival paper 140 x 200 cm

שם התערוכה לקוח משיר של עדי קיסר. בשיר “שחור על גבי שחור” (כשם ספרה הראשון של המשוררת שראה אור ב 2014) היא מספרת על מחסום השפה והרגש, בינה לבין סבתה שדיברה תימנית בלבד. אלמליח הוסיף את הסוגריים, ממסגר את המילה “נשמעו”, חוסם צליל, מכפיל, סימבולית-חזותית, את הריחוק של צליל עליו מדובר בשפה מילולית.

***

המילה “אנחנו” אינה מילה שגורה בדיבור על אמנות. אמנות מטבעה עוסקת בהשקפה וחוויה של אינדיבידואלים. ההחלטה להשתמש בה בכותרת התערוכה היא בבחינת פניה ישירה לקהל, בגוף ראשון רבים, להתבונן במה שנזכר ומה שנשכח, במה שהודחק.

                                                                                                                         אוצרת ד”ר סמדר שפי  

CACR המרכז לאמנות עכשווית רמלה
א-ה 11:00 – 15:30 , יום ו בתיאום מראש

 קבוצת בוטיק לסיורי אמנות עם דר’ סמדר שפי
עונת 2019- 2020  סיורי בוקר

8 מפגשים בין סוף אוקטובר 2019 לסוף מאי  2020 .
המפגשים יערכו בימי שלישי בבוקר 11:00 – 13:00 באזור גוש דן. לפרטים שילחו הודעת Whatsapp עם כתובת האימייל שלכם לקבלת כל הפרטים .

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Things We Remember

 Dganit Ben Admon | Mati Elmaliach

Curator: Dr. Smadar Sheffi

The word “we” is rarely used in the discourse on art, since art, by its very nature, relates to the worldview and experience of individuals. Using the word “we” as part of the exhibition title is a direct appeal to the audience to observe what is remembered, what is forgotten, and what is repressed.

Both artists in the CACR’s inaugural exhibition address the manner in which the past is interwoven in the present. Dganit Ben Admon’s installation Peninsula centers around the earthquake which shook Agadir on February 29, 1960 – the most severe earthquake in the history of Morocco. One third of the city’s residents perished, including many Jewish residents, among them all of the Ben Admon relatives who remained in Morocco after the artist’s grandmother emigrated to Israel. Few remnants survived from Agadir as it used to be; the present city was built at a distance of about 1.5km from the old town.

Dganit Ben Admon, Peninsula, 2019

This history resonates in an interesting way with the history of Ramla, the first city established by Muslims in Palestine-Eretz Israel. Ramla was destroyed by an earthquake in 1068, and was rebuilt four years later, one kilometer eastward of the original location. It is in this area that the Ramla Museum complex is located, within which is the new CACR-Contemporary Art Center Ramla.

The photographs in Mati Elmaliach’s exhibition, And the sounds (sounded) far, far away continue his visual research on replication and erasure. The large work in the exhibition, Untitled (Sea and ladder), documents an art action in which Elmaliach and his father placed a wooden frame on the Acre beach, imprinted with the image of the Safi beach in Morocco where the elder Elmaliach grew up. The image of the sea is doubled, and part of the actual sand is hidden; memory is present and fragile, held on thin wooden poles in an infinite present.

Mati Elmaliach Untitled
Photograph and carpet
97 x 70 cm
2019

Posted in Uncategorized, Video, וידיאו, פיסול ומיצב, צילום | Comments Off on “דברים שאנחנו זוכרים” ב CACR המרכז לאמנות עכשווית ,רמלה

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art