יעל ברתנא “הקברנים”| Yael Bartana – The Undertakers

יעל ברתנא “הקברנים”.

“הקברנים”, תערוכתה של יעל ברתנא בגלריה זומר מרשימה.  שימת הלב לפרטים, לדיוק, חישוב מדוקדק של כל זווית התבוננות,  משותפת לכל חלקי התערוכה המורכבת מעבודת וידיאו , מיצב צילומים, פיסול ועבודת ניאון.  באיכות האמנותית מתגלעים הבדלים ניכרים.

Yael Bartana
The Undertakers Sommer Contemporary Art

עבודת הווידיאו “הקברנית” 2019 מאכזבת, במידה רבה בגלל הפער בין העשייה לפשטנות של התכנים. הווידיאו נוצר בעקבות המייצג “Bury Our Weapons, Not Our Bodies!” שערכה בפילדלפיה ב 2018 . ברתנא הסריטה מייצג תהלוכה העוברת ממרכז פילדלפיה  העיר בה נוסחה החוקה האמריקאית לבית הקברות Laurel Hill, אחד מבתי הקברות החשובים והוותיקים מארה”ב שבנוי כפארק והוכרז כאתר מורשת לאומית אמריקאית. הקריאה לקבור רובים ולא גופות מהדהדת כקריאת שלום אוניברסלית ומעוגנת בהווה  בוויכוח הפנים אמריקאי על הזכות לשאת נשק. המוטיב של תהלוכה מעלה גם הוא על הדעת את המצעדים האמריקאים הגדולים  כמו המצעד לוושינגטון של תנועת זכויות האזרח ב 1963 במלאת מאה להכרזה לאמנציפציה של השחורים בידי לינקולן. המצעד לעבודה וחופש The March on Washington for Jobs and Freedom , בו נשא  מרטין לותר קינג את נאום “יש לי חלום”  סיפק את התמונות שהיוו דימוי אידאלי של חברה רב תרבותית שוויונית עם מנהיגים לבנים ושחורים צועדים שלובי זרועות.
בראש התהלוכה של בר תנא אישה לבנה (בכל זאת שימור ההיררכיה) מבוגרת דקת גו ולבושה שחור אלגנטי עם שיער לבן ארוך, הכלאה של מריאן הצרפתית ומלאך מוות נוסח ברגנר. התהלוכה עצמה, על הדמויות האציליות  והשמלות הפשוטות אחידות, עם תמהיל בין גזעי מדויק נראית גם היא כהכלאת השפעות תוך עיבוד ראשוני למדי:  Wonder women   פוגשת את סיפורה של שפחה, “תנועה ציבורית” את להקת המחול Alvin Ailey .

Yael Bartana
The Undertakers Sommer Contemporary Art

בדף המידע מצוין  שבמיצג חלקים מכוראוגרפיה מ 1953 של  נועה אשכול ממציאת כתב  התנועה.  אשכול שקיבלה הכרה מוגבלת בחייה, מוערכת מאז ששרון לוקהרט האמריקאית הציגה מעבודותיה  ב 2011, ארבע שנים אחרי מותה. המפגש בין עתיד- הווה-עבר  בדמויות האנשים הלבושים בשמלות פשוטות והחיילים הלובשים מדי צבא אמריקאי של ימי מלחמת השחרור האמריקאית במאה ה 18 יוצר  בווידאו סימבוליקה מביכה, שמתחזקת כשרובים מתקופות שונות מוטלים בקול לקבר פתוח. היופי של העבודה, הצילומים מרחפן והצילומים המלטפים של הפיסול בגן לא מפצים על כך.
הקריאה לוויתור על אלימות, ה raison d’êtreשל העבודה לא יוצאת מחוזקת. המסר המרכזי שנוסח היטב לפני כ 2500 שנה “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” לא מקבל ממד נוסף. האבסורד האמריקאי -תפוצת נשק מסחררת בשם הזכות לחופש  הגובר על זילות חיי האדם – והאדרת הכוחנות הנובעת ממנה נותרת בלתי מטופלת.
התערוכה מחדדת את ההבחנה בין ישירות לפשטנות. בעוד עבודת הווידיאו עטורת קלישאות הרי עבודת הניאון “Patriarchy is History,” הצהרה חד משמעית, מצוינת. באור הניאון הכחול, עם האותיות הלא אחידות, והריחוק בין האמירה התיאורטית -ביקורתית לאופי הצעקני של החומר שהצבתו בחדר הפרויקטים אלגנטית. האור הכחול, קליני וגם זול מדבר על רעילות וריפוי. הדימוי מחזק ומשפיע על הטקסט, הופך אותו ליותר מההיגד הלשוני.

Yael_Bartana
Patriarchy Is History 2019

שלוש יציקות של רובים כמאובנים שכותרתם שם כלי הנשק והאותיות R.I.P  (ראשי התיבות של נוחו בשלום ( rest in peace, פשטניים לא פחות מעבודת הווידאו. הפיכת ההווה לעבר, בדומה לפעולה של דמיאן הרסט בתערוכה Treasures from the Wreck of the Unbelievable ב 2017,  נשארת במידה רבה חלולה – המהלך אינו מוסיף עומק לאמירה אלא הופך אותה למעין תרגיל מחשבתי עקר.

Yael_Bartana R.I.P_MR 711I, 2019

שלושה צילומים של קברנים/קברניות מצוינים ועומדים היטב בזכות עצמם. ברתנא צילמה דמויות בשמלות הבד הפשוטות אוחזות מסכות גדולות בשחור לבן המכסות את הפנים והצוואר. המסכות מעלות על הדעת את הסמל של קרינה ואנרגיה  גרעינית , מסכות של תרבויות קדומות ויוצרות אסוציאציה גם למסכות השחור לבן  של קבוצת אנונימוס. הגודל של הדמויות קרוב לגודל אדם והן נעדרות פאתוס ויוצרות תחושה טקסית, מאיימת, עם מידה של מודעות עצמית. הן מופקעות מספרת המציאות המיידית שלנו אך הצרוף של הדהוד אמנות של תרבויות ראשוניות, האקרים והאיום הגרעיני יחד עם האנושיות-תמימות הנוגעת ללב של ההחזקה הגלויה במסכה מעבירה היטב את מה שעבודת הוידאו באורך 13 דקות לא מצליחה להעביר אודות כוח, אלימות, וכאב.

גלריה זומר
ב’ עד ה’:10:00 עד 18:00, ו’: 10:00 עד 14:00, שבת: 11:00 עד 13:00
שדרות רוטשילד 13 תל אביב

תצלומי ההצבה: נועם פריסמן.

                         לקביעת סיורים פרטיים או הצטרפות לקבוצת סיורים 
                                    שילחו  Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם smadarsheffi

   

Yael Bartana
The Undertakers Sommer Contemporary Art

Yael Bartana – The Undertakers

Yael Bartana’s exhibit at the Sommer Gallery is impressive. She applied careful attention to details and precision calculations of every single viewing angle for all sections of the exhibition comprised of video, photographic installation, sculpture, and a neon work. All this does not compensate for the very disparate artistic qualities of these elements .

The video The Undertaker (2019) is disappointing, to a great extent due to the gap between how it is made and the simplicity of its content. It was made following “Bury Our Weapons, Not Our Bodies!” which Bartana led in Philadelphia in 2018. Bartana staged and filmed a parade from the center of Philadelphia, the city where the American Constitution was formulated, to the Laurel Hill Cemetery, one of the oldest and most important cemeteries in the USA. It was constructed as a park and declared a national heritage site. The call to bury weapons instead of bodies echoes universal calls for peace, anchored at present in the internal American debate on the right to bear arms. The motif of the parade also brings to mind the mass marches in the USA, such as the March on Washington for civil rights in 1963, marking a century since the emancipation of the slaves by Abraham Lincoln. The March on Washington for Jobs and Freedom, at which the Rev. Martin Luther King, Jr., made his famous speech, “I have a dream,” provided the pictures that became the ideal image of an egalitarian multicultural society with white and black leaders marching arm-in-arm.
In Bartana’s video, the procession is led by a slender, elderly white woman (well preserving the current hierarchy), dressed elegantly in black. She has long white hair, presenting a hybrid of Marianne (image of the French Revolution) and the Angel of Death according to Bergner. The parade itself, with its noble figures and uniformly simple dresses, with a precise racial mix, also looks like a hybrid of influences processed in too raw a manner: Wonder Woman meets the Handmaid, or “Public Movement” with Alvin Ailey’s Dance Theatre.

Yael Bartana
The Undertakers Sommer Contemporary

The information sheet mentions that parts of a 1953 choreography by Noa Eshkol, inventor of movement notation is incorporated in the video . Eshkol, who received only limited recognition during her lifetime, made a posthumous comeback since American artist Sharon Lockhart exhibited some of her works in 2011, four years after she passed away. The encounter between future-present-past in the figures dressed in simple dresses, and the soldiers in American Revolutionary War uniforms from the 18th century, creates embarrassing symbolism, intensifying when guns from various eras are thrown into an open grave. The esthetics of the work, with its drone footage and filming that seems to caress the sculpture in the garden, do not make up for it.
The work does not make the call for an end to violence, its raison d’être, any stronger than the message succinctly formulated about 2,500 years ago, “And the shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruninghooks; nation shall not lift up sword against nation, neither shall they learn war any more” (Isaiah 2:4). The absurdity of life in the USA with the dizzying proliferation of guns in the name of freedom making life cheap, and the glorification of aggression arising from bearing arms, is an unsolved issue.
The exhibition sharpens the distinction between the direct and the simplistic. While the video work abounds in clichés, the neon piece, with its clear statement Patriarchy is History, is excellent. Bathed in the blue neon light, with its uneven lettering, it creates distancing between its theoretical-critical statement and the vulgar nature of the material, installed in the elegant project room. The blue light, with its clinical and cheap nature, speaks about toxicity and healing. The image reinforces and impacts the text, transforming it to something more than a worded statement.

Three casts of guns looking like fossils, titled with the name of the gun followed by R.I.P. (rest in peace) are no less simplistic than the video. Turning the present into the past, similar to what Damien Hirst did in his exhibition Treasures from the Wreck of the Unbelievable (2017), they remain hollow, a sterile exercise in thought.

The three excellent photographs of undertakers stand alone perfectly. Bartana photographed figures in the simple fabric dresses holding large black and white masks hiding their face and neck. The graphics are reminiscent of radiation warning labels, or ancient cultures, and bring up associations with the masks worn by members of the Anonymous group. The photographs are almost life-size, with no pathos but with a feeling of ritual or menace, with some degree of self-awareness. They are extracted from our immediate reality, but the combination of resonating art of primordial cultures, hackers, and the danger of nuclear radiation along with heartrending humanistic innocence of the masks held so openly does convey what the 13-minute video did not express about power, violence, and pain.
Sommer Contemporary Art Gallery Tel Aviv, 13 Rothschild Blvd.
Mon.-Thurs., 10 a.m.-6 p.m.; Fri., 10 a.m.-2 p.m.; Sat. 11 a.m.-1 p.m.

Installation photographs by Noam Preisman

For private art tours  in Israel send a Whatsapp message to: 050-7431106 or write ssheffi@gmail.com 

Follow me on Instagram smadarsheffi  

Yael Bartana
The Undertakers Sommer Contemporary

Posted in Video, וידיאו, מייצג, פיסול ומיצב, צילום | Tagged , , , , , , , | Comments Off on יעל ברתנא “הקברנים”| Yael Bartana – The Undertakers

אנתולוגיה-עונג שבת I טלי נבון |Tali Navon | “Oneg Shabbat” Anthology

Tali Navon, “Oneg Shabbat” Anthology, installation, 2020

“עונג שבת” היה יוזמה של חיים נחמן ביאליק ליציקת תכנים רוחניים בשבת החילונית. במענה לחיפוש אחר אופי מתאים, פלורליסטי, נוסדו מפגשים ציבוריים עם אנשי רוח, שנערכו מדי שבת בתל אביב, ובהם הרצאות ודיונים בקשת רחבה של תחומי דעת, מתנ”ך, היסטוריה, ופילוסופיה ועד גאוגרפיה ובוטניקה. מפגשים  ראשונים נערכו ב 1927 והמשיכו להתקיים עשרות שנים לאחר מותו של ביאליק. תחילה היו ההתכנסויות בבתים פרטים ותוך שנתיים  הפכו כה פופולריים שעם חניכת אולם “אוהל שם”  ב 1929 הפך האולם, שבו 1,200 מושבים, למשכנו הקבוע של מפעל “עונג שבת”.
ביאליק, באמצעות מפגשי עונג שבת, תרם משמעותית ליצירת סטטוס קוו של קיום אירועי תרבות בשבת וחגים והפיכת התרבות למרכיב חשוב בדיוקן העיר, לא פחות מכלכלה ומסחר. למרות שביאליק לא שמר שבת, במובן האורתודוקסי,  חשש מכך שאין “שום מלט רוחני” המאחד את תל אביב ” לחטיבה שלמה בעלת תרבות אחת”. המפגשים ששילבו הרצאות, שירת מקהלה וקהל וטקס הבדלה, הציעו פורמט תרבותי חדש ומכיל לעיר הצעירה.

Tali Navon, Workspace 1, 2019
Graphite and paint on paper

לאור הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.
“עונג שבת” היה גם שם ארגון מחתרתי של היסטוריונים ואנשי רוח שהקים ד”ר עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה (והוא שנתן לו את שמו). האירגון שם לו למטרה לכתוב את היסטוריית הגטו, ויהדות פולין, מנוקדת הראות היהודית וכך לא להותיר את ההיסטוריה לנרטיב הגרמנים המרצחים בלבד. הארכיון שנכתב ונאסף תוך סיכון חיי כל המעורבים, הקיף מחקרים ועבודות על כל היבטי החיים בגטו והוטמן בקופסאות מתכת ובכדי חלב. יוזמיו ומשתתפיו של מפעל גבורת רוח זו נרצחו כמעט כולם.
בספרת התרבות היהודית-הישראלית הזיקה בין הדברים היא מעבר לזו האסוציאטיבית  שיוצר השם. פרויקט עונג שבת החברתי תרבותי של ביאליק החל תריסר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.  למרות ההבדל המהותי, הגבורה העילאית שנדרשה לאנשי אירגון “עונג שבת” בגטו ורשה, הרי שהמחויבות לחיי רוח, כערך מרכזי  מקשרת בין הדברים.  לכך יש להוסיף את המעמד המיוחד שהיה ליצירת ביאליק בחיים התרבותיים בגטאות – הכוונה לשירי הארץ אך גם לתיאוריו של אירועי זוועה ובמיוחד פרעות קישינב ב 1903.
המיצב של טלי נבון יוצר סביבה להרהור והתבוננות ביצירה ובריק, בתרבות הממשיכה להיווצר ובמה שנמחה. את החלל בקומה השנייה היא הופכת לחדר הסבה ליחיד/יחידה ובו כורסה ושולחן.
ספונים בחלל מבקרות/ים צופים, בעבודת הווידיאו “חלל  עבודה” . ציור חללי כתיבה, בהם ציור מהתבוננות בחדר עבודתו של ביאליק, לצד חללים מדומיינים, מתחלפים ונמסים זה לתוך זה. הכתיבה נתפסת כפעולה של הגדרה עצמית ורפלקציה רוחנית, לעיתים כאקט התנגדות. בתוך כל חלל מצויר הנראה בסרט, נפער פתח בו סרט שצולם  בתוך בית ביאליק, כמו שכבה נסתרת ופועמת כמו סוד, אולי מחוז חפץ ותקווה. הדימויים המוסרטים בבית יוצרים קישור, חיבור בין המדומיין והממשי, ובין זמנים, זמן הציור המופקע מהזמן הלינארי והזמן של הווה-עבר.
הצילום נאסר במפגשים כמחווה לשמירת שבת אורתודוקסית (בעוד כתיבה הייתה מותרת). בציור “הרגע שלא צולם”  נבון מנכיחה את אהל שם והקהל באולם כקולאז’ המבוסס על דימויים ממקורות שונים. היא מצרפת דוברים כמו יוסף אריכא, יעקב פיכמן, דויד שמעונוביץ (לימים דוד שמעוני), עם מקהלת אהל שם וקהל שצולם מחוץ לאולם.
בין הקרנת הווידיאו לקיר הניצב לו ,ועליו הציור “הרגע שלא צולם”, מתוחים חוטים–קורים כמו נימי דם בין הפרטי לציבורי, בין חדר עבודה, עריסה אידאלית ליצירה כתובה (“חדר משלך” של ורג’יניה וולף מהדהד)  לבין זירה פומבית לחשיבה ולימוד.
על קיר נוסף נבון יצרה מעין ספריה ובה צילומי מסמכים בהם  מכתבים, מאמרים, רשימות על  “עונג השבת” בתל אביב ועל ארכיון “עונג שבת” מגטו ורשה.
ליד הכורסה, על השולחן, מונחת מחברת ובה דיוקנאות מצוירים של  אנשים שהשתתפו במפגשים בתל אביב ושהיו חלק מחברי ארגון “עונג שבת” בגטו ורשה. בין האישים המוכרים טשרניחובסקי, אשר ברש, ויעקב פיכמן בתל אביב, ומגטו ורשה ד”ר עמנואל רינגלבלום וגלה (געלע) סקשטיין ציירת שהדיוקנאות שציירה בגטו ונמצאו בארכיון עונג שבת מהווים הנצחה צוואה חזותית. המחברת מאפשרת קשר אינטימי וקרוב בין המצוירים לבין המתבוננות/ים שחוצה מקומות וזמן.

נבון מתמקדת בעונג שביצירה והתנסות בתרבות, ובמעמד הכפול שלה כאלטרנטיבה וכמעצבת מציאות, גם בתנאים וזמנים אפלים.

                                                                                                          ד”ר סמדר שפי

אנתולוגיה-עונג שבת I טלי נבון
בית ביאליק.  הקומה השנייה.  בית מניה.
דר’ סמדר שפי – אוצרת התערוכה
איילת ביתן שלונסקי – אוצרת ראשית ומנהלת מתחם  ביאליק

*”עונג שבת”, תערוכתה של טלי נבון היא הרביעית הנערכת במסגרת – סדרת התערוכות המחקריות “אמנות בקומה השנייה. בית ביאליק”. במסגרת זו אמניות ואמנים מפתחים עבודות לתערוכה באצירתה של ד”ר סמדר שפי תוך עבודת חקר בארכיון בית ביאליק בהנחיה צמודה של מנהל הארכיון מר שמאול אבנרי ואשת הארכיון יהודית דנון. התערוכות מאירות זוויות ספציפיות במורשת ביאליק.

                                  לקביעת סיורים פרטיים אן הצטרפות לסיורים 
                                    שילחו  Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם smadarsheffi

Tali Navon ,Oneg Shabbat Documents

Tali Navon | “Oneg Shabbat” Anthology

 “Oneg Shabbat,” (lit., “joy of the Sabbath”) was a project initiated by Haim Nahman Bialik to add cultural substance to the Sabbath day. Searching for content that would be suitable for the diverse population of Tel Aviv, gatherings were established with leading intellectuals that took place every Saturday in Tel Aviv. The lectures and discussions ranged over diverse fields of knowledge, from the Bible, history, philosophy, and geography to botany. The first gatherings began in 1927 and the initiative continued for decades after Bialik’s passing. After a short period, the gatherings became so popular they were assembled in Ohel Shem, the largest hall in Tel Aviv at the time. It became the permanent venue in 1929.

Tali Navon, Workspace, 2019
Oil on paper

Bialik thus made a significant contribution to establishing a status quo by holding cultural events on the Sabbath and Jewish holidays, making culture a major component in the city’s profile, no less important than its commercial aspects. Despite Bialik not observing the Sabbath observance according to Orthodox tradition, he harbored a concerned that “there was no spiritual cement” that would turn Tel Aviv “into a whole unit with a single culture.” The sessions, which integrated lectures, choral and community singing and the Saturday evening Havdalah ceremony marking the end of the Sabbath, offered a new and inclusive format for the young city.
Following the success of the Tel Aviv Oneg Shabbat, similar programs were established throughout the country as well as well as in Jewish communities in the Diaspora.
Oneg Shabbat, in Yiddish Oyneg Shabbes (Polish: Ojneg-Szabes), was also the name of an underground group of historians and intellectuals founded by Dr. Emanuel Ringelblum in the Warsaw Ghetto. Their goal was to write the history of the ghetto and Polish Jewry during World War II from their viewpoint so as not to allow the German perpetrators to determine the narrative. The Archive they collected at the risk of their lives comprised research studies on all facets of ghetto life. These were concealed in metal boxes and milk cans, then buried. Nearly all of the Archive’s initiators and participants were murdered.
In the Jewish Israeli narrative, the link between the two enterprises goes far beyond their names. Bialik’s sociocultual Oneg Shabbat project began a dozen years prior to World War II. Despite the fundamental difference, the uncompromising courage demonstrated by the Oyneg Shabes members in the Warsaw Ghetto, the link between the two projects is the deep commitment to a spiritual life as a major value. Worth mentioning is the important, is the unique place of Bialik’s oeuvre in the ghettos – poems about Eretz Israel as well as his descriptions of historical horrific events, especially the Kishinev pogroms of 1903.

Tali Navon, “Oneg Shabbat” Anthology, installation, 2020

Tali Navon’s installation creates an ambience for contemplation and observation of creativity and the void, a gaze at culture in formation and erasure. The space on the second floor becomes a private chamber – a sitting room furnished with an armchair and table.
From inside the space, visitors can view the video Workspace (2019) which portrays paintings of writing spaces, including Bialik’s study, merging with imaginary spaces. Writing is perceived as an act of self-determination and spiritual reflection, sometimes as an act of resistance. Within each painted space in the film is an opening through which one can see a clip filmed from inside the Bialik House, acting as a hidden layer beating like a secret heart, perhaps a realm of desire and hope. These images filmed in the Bialik House create a link between the imagined and the concrete, connecting eras, extracting the images out of our timeline, in a transition from present to past.
Photography was forbidden at the Oneg Shabbat meetings, deferring to Orthodox observance (although writing was permitted). In the painting The moment not photographed (2019), Navon makes present the Ohel Shem auditorium and its audience as a collage based on figures from various sources. She combines images of writers such as Yosef Aricha, Yakov Fichman, and David Shimonovitch (Shimoni) with the Ohel Shem choir and the audience photographed outside of the hall.
Between the video screening and the painting, web-like strings stretch like a network of veins between private and public spheres, between the ideal cradle of poetic writings and the final output, between the intimate workplace (resonating with Virginia Woolf’s “room of her own”) and the public arena of thought and study.
On another wall Navon built a library comprised of photocopies of letters, articles on the Tel Aviv Oneg Shabbat afternoons and on the Oyneg Shabbes Archive of the Warsaw Ghetto.
Near the armchair, on the table lies a notebook containing portrait paintings of the participants in both projects in Tel Aviv and in Warsaw. Among the more familiar names are Tchernichowsky, Asher Barash and Yakov Fichman in Tel Aviv, and from the Warsaw Ghetto, Dr. Emanuel Ringelblum and the artist Gela Seksztajn (Gele Seckstein). The latter’s portrait paintings made in the ghetto were found in the Oneg Shabbat Archives located after the war, a visual commemoration and last testament. The notebook facilitates a close connection between the depicted and the visitors perusing the pages, transcending time and place.
Navon focuses on the power of the pleasure in creation and cultural experience and its dual status as a vehicle to establish an alternative reality, even under dire conditions in dark times.

Dr. Smadar Sheffi

Bialik House Museum. The Second Floor.  Beit Manya.
Dr. Smadar Sheffi – Exhibition Curator
Ayelet Bitan Shlonsky – Chief Curator and Director of the Bialik Complex

*Tali Navon’s exhibition marks the fourth in the research-based art exhibitions on the Second Floor of the Bialik House Museum. Artists develop works curated by Dr. Smadar Sheffi based on archival research in the Bialik House Archives guided by Archive Director Shmuel Avneri and Yehudit Danon to illuminate specific aspects of Bialik’s legacy.

      For information about boutique Art tours in Israel please write        ssheffi@gmail.com
or send a whats app message to +972-50- 7431106  

Tali Navon, Workspace, 2019
Oil on paper

Posted in Uncategorized | Comments Off on אנתולוגיה-עונג שבת I טלי נבון |Tali Navon | “Oneg Shabbat” Anthology

כנפי מלאך על המיטה. על העבודות של פסי גירש|Angel’s wings on a bed  Some thoughts on Pesi Girsch’s oeuvre

“כנפי מלאך על המיטה. על העבודות של פסי גירש”
רשימות אחדות מתוך ההרצאה של ד”ר סמדר שפי, ינואר 2019

ההתבוננות בעבודת אמן/ית לאורך שנים יוצרת הזדמנות מחקרית-פואטית יוצאת דופן. הצמיחה האורגנית של דבר מדבר, ההפתעות שיש מעבר לפינות והשהות במפרקים בין סדרה לסדרה, שונות מהיחס שיש בהתבוננות רטרוספקטיבית על גופי עבודה חתומים. בחלקי נפלה הפריבילגיה העצומה לעקוב אחר מספר גופי יצירה לאורך התהוות ולאורך שנים. הרצאה שנתתי על העבודה של פסי גירש הייתה הזדמנות לחלוק את ההתבוננות הזו ברגע בו מיצב של גירש, מיצב תלת ממדי ראשון בקרירה הנמשכת כמעט ארבעים שנה, מוצג כחלק מהתערוכה “סופה להתקיים – רגישויות משותפות” שאצרתי בירושלים.

Pesi Girsch, Untitled, 1988

המתחים ההופכים את העבודות של גירש לחרוטות בזיכרון מזכיר יחס בין סיפור לשיר, בין המשתנה והפלואידי, לקרוש, בין המוסיקלי לדומם, בין החי למת. הסדרות הגדולות נפרשות כמו נובלה, אבל יש והצילומים הם שירה.
בצילומים המתומצתים עד כאב של גירש, בשירה, פגשתי לראשונה בתערוכה קטנה במסדרונות הנמוכים במכון גתה בתל אביב, 1988.

Edgar Degas, The Little Fourteen-Year-Old Dancer c. 1880

צילום של ילדה במבט מלמעלה, (בתה של גירש, קאיפו כהן) היה כמו צריבה. גוף קטן, עדין, מתוח, ליד פדסטל האבן יצר חיכוך חזותי קשה, מטלטל. שרשרת האסוציאציות נעה מעקדת יצחק ל’הרקדנית הקטנה בת ה 14 ” של דגה מ 1880. ילדה שאם מתבוננים בה, מעבר לקריאה הפורמלית על הבד ויציקת הברונזה, מה שרואים הוא ילדה מתוחה, צייתנית, מכמירת לב, כתושה על ידי כוחות חזקים ממנה. בצילום של גירש, ליד הילדה והאבן, בתוך הרקע הרך, הציורי, נגלה הצל של האמנית.
אלימות מרוסנת בולטת גם ב”קאיפו טובעת בצל” מ 1988 ושוב האסוציאציות לאמנות קלאסית ורליגיוזית ברורה – מהקלוסוס של קונסטנטין, ועד צליבה של דירר.

Pesi Girsch Kaipo Drowning in the Shade, 1988

הקשרי השואה בעבודה של גירש לבלתי נמנעים. הקיטוע, הכאב העיסוק בקורבן ובמוות מתלכדים בביוגרפיה הפרטית של גירש, ילידת מינכן, בת לשורדי שואה ממזרח אירופה. צל השואה ביצירתה לעולם נוכח.
הזמן בעבודות הוא מפוצל: הזמן המסוים, של העבר המחריד, והווה שהופך, לא פעם, להווה מתמשך. ככל שנוקפות השנים והיא מתכתבת עם עבודתה שלה הזמן הולך ומסתבך .
מנעד מרתק מתקיים בין זיכרון השואה לקשר ראשוני -מקומי לנוף, לישראליות-עבריות, מתבקש לומר אפילו כנעניות, חזקה מאד. יחסי הזרות /קירבה האלו יוצרים אסוסאיציה ליצירתם של משוררים ילידי אירופה שזיככו -גיבשו עברית בהם אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) ויונתן רטוש (הלפרין).
ב” על חטא” רטוש (חופה שחורה) מחבר “ומנגינת לכה דודי” אם “את מפכה כנחל בשרב” והחבור של תרבות יהודית ומקומיות מובהקת מהדהד ברבות מהעבודות של גירש .
על חטא / יונתן רטוש (חופה שחורה, קטע )
והוא מכה על חטא
והוא מכה על תוהו
והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי
והוא דמום כהד
ומרצד כמוהו
הוא מצטמר למנגינת לכה-דודי
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תצעני לכל, לכל עובר ושב
את מתוקה כליל
את חמוקה כשחל
את מפכה כנחל בשרב.

Pesi Girsch, Kaipo in Brichat Hameshushim, 1988

בסדרה ה”דוסים” שגירש צילמה 1997- 2003 חי זיכרון העיירה המזרח אירופאית, אולי המדומיינת, שנעלמה בתימרות עשן בשואה, ועם בגדים תכריכים מרחפים, רוחות רפאים וצחיחות האבן המקומית.
הבגדים הלבנים על חבלי הכביסה נראים כתכריכים, כרוחות רפאים. השמלות מזכירות עבודות של בוורלי סיימס האמריקאית ואפשר גם להזכר בעבודה מוקדמת “קאיפו בבריכת המשושים” 1988 בה קאיפו במים כמו אופליה פרה רפאליטית בציור של John Everett Millais מ 1851.

John_Everett_Millais_Ophelia, 1851

ב Kinderstube, סידרה מ ,2008 מצויים מוטיבים רבים המופיעים ב”חלון וצל ספרים” המיצב מ 2019 המוצג כעת. המונח Kinderstube, שפירושו המילולי חדר הילדים והפך בקהילות של יוצאי גרמניה בארץ למונח שמתקשר למטען תרבותי (שמץ התנשאות?). גירש קראה כך לצילומים בהם בנתה מיצב רצפה מכרכי האינציקילופדיה העברית, וצילמה את נכדיה, בובות צעצוע ובעלי חיים מתים ואובייקטים ביתיים כמו מטאטא או כדור. המיזנסצנות, התיאטרליות, רוויות הקשרים לנושאים שהעסיקו את גירש לאורך כל דרכה כשהחלל הסגור, המובחן מחריף ומעצים את התחושה של חיפוש, כריה של משמעות. כאן הדמות האנושית, או הכמו אנושית מרכזית. דמות אחד מנכדיה הנושא על גבו ענף רב בליטות מתקשר לצלוב, (וגם לכתר הקוצים) רגליו המשוכלות מזכירות ייצוגים של ישו הצלוב או קדושים עם סטיגמוה וכתם אדום על הקיר מרמז לדם הצלוב.

Pesi Girsch, Kinderstube
, 2008

חיכוך של זמן ומרחב, אובייקטים וזיכרון מקבל צורה מוחשית במיצב של פסי גירש, ‘חלון וצל ספרים’. גירש יצרה לראשונה מיצב תלת ממדי ,שמרחיב ומעמיק את הפעולה האמנותית לשדה טקטילי, חושני ומורכב. במיצב מאות כרכי האנציקלופדיה העברית, לצד צילומים. הצילומים נעשו כולם במרתף שעמד לפני הריסה והם רגעים קפואים של יופי וכאב המופקעים ממהלך הזמן. אין בהם דמויות.

Pesi Girsch , Window and Shadow of Books, 2019

באנציקלופדיה מהדהד כישלון כפול: זו של עידן ההארה, של האמונה שניתן להקיף את הידע ושיסודותיו בלתי משתנים; וזו של ימי ראשית המדינה, בהם הוצאת האנציקלופדיה העברית הראשונה נתפס כמימוש הצרוף של אוצר התרבות הכללי והיהודי. הכרכים, המושלכים כעת ללא חפץ, הופכים בידי גירש לחומר טעון מפגש בין זיכרונות אישים, כמיהה לזמן ספציפי ועבר נוסטלגי, ומודרניזם מרוסק. מבנה המיצב מהדהד חלל כנסיה וחלל בית כנסת, אלתר ובימה, אפסיס וארון קודש.

Pesi Girsch, Angel 2015

בצילום “מלאך” נראית מיטה ועליה טליתות פרושות ככלי מיטה, עוטפות ומגינות כשטלית אחת מונחת,שמוטה כמו זוג כנפי מלאך שהושלו ברגע של מפגש קדושה ואנושיות, פגיעות תבוסה ואולי, אולי, שלווה.

מינכן –סיור מוזיאונים בהדרכת ד”ר סמדר שפי ואור-לי אלדובי
26-30/3/2020

בחמישה ימי סיור נתמקד בסצנת האמנות במינכן  לפני מלחמת העולם הראשונה, שנות הפרש הכחול והוצאת הספר “על הרוחני באמנות” שהפך לטקסט מרכזי באמנות המודרנית . לצד אלו נראה אמנות אירופאית בלתי נשכחת באלטה פינקוטק אמנות עכשווית מלהיבה במוזיאון לאמנות עכשווית שחוגג עשור.
הסיור מאורגן על ידי חברת טיולי הבוטיק EXTRA MILE .לפרטים התקשרו  03-5260084  ובקשו לדבר עם גל בין השעות 09:00 – 17:00 בימים א-ה gal@rimon-tours.co.il

 

Angel’s wings on a bed
Some thoughts on Pesi Girsch’s oeuvre

Observing an artist’s ongoing work over the years creates an extraordinary opportunity for poetic research. The organic growth from piece to piece, the surprises just around the corner, and the pauses between each “chapter” in a sequence are different from the observer’s point of view when looking at a retrospective of completed works.

Pesi Girsch, Untitled, 1988

I have been privileged to follow several series as they came into being. I shared some of these observations in a lecture on Pesi Girsch’s work, concurrent with her  first three-dimensional installation in a career spanning nearly four decades, in the exhibition “Human Nature – Shared Sensitivities” which I curated for the Jerusalem Biennale 2019.

The tensions that make Girsch’s works indelibly imprinted in memory echo the relations between narrative and poem, fluid and rigidified, flow and cessation, music and silence, or living and dead. Girsch’s large series may seem like a novella, but her photographs are pure poetry. My first encounter with Girsch’s poetic photographs, with their almost painful essence, was at a small exhibition at the Goethe Institute, Tel Aviv, in 1988, in low-ceilinged hallways with far from ideal lighting. Girsch carves out something elemental from her very being, something hers alone.

The photograph of a young girl taken from above (Girsch’s daughter, Kaifo Cohen), seemed to burn right through me. A small, tensed, delicate body near a stone pedestal created a visual dissonance that disturbed, generating an associative chain that ranged from the Sacrifice of Isaac to Degas’s Little Dancer, Fourteen Years Old (1880). If we look beyond the formal reading of the bronze statuette with tulle, we see a tense, obedient, pitiful young girl crushed by stronger forces. In Girsch’s photograph, the artist’s own shadow is revealed near the girl and the stone, within the soft painterly background.

Restrained violence is also evident in her photograph from 1988, Kaifo sinks into the shadow, once again with its associations to Classical and religious art, from the Colossus of Constantine to Dürer’s Crucifixion.

Pesi Girsch, Untitled, (Detail of “Window and Shadow of Books ) 2019

It is impossible to avoid thinking about the Holocaust when viewing Girsch’s oeuvre. The disruption and the pain, engagement in victims and death come together in the artist’s biography: born in Munich to Eastern European parents who survived the Holocaust, the shadow is a constant in her work. Time is therefore split: specific time of the horrific past, and the present, which very often becomes the present progressive. As the years go by, Girsch corresponds more and more with her own works, and Time becomes more complex.

An interesting range emerges between Holocaust memory and the very primary-local bond to the landscape, and the very strong sense of being Israeli-New Hebrew and perhaps even “Canaanite.” similar to the ambivalent attitude of foreignness/closeness between European-born poets and the Hebrew language, such as Avoth Yeshurun (Yehiel Perlmutter) and, of course, Yonatan Ratosh (Uriel Heilperin/Halperin/Shelach).

Similar to the way Ratosh combined imagery from Jewish and local culture, such as Lecha Dodi welcoming the Sabbath joined by wadis and hamsin, the same duality resonates through Gersch’s works. In the series “Dosim” [slang, “strictly religious”] (1997-2003), the memory of the Eastern European shtetl is alive and well, the imagined memory of the townlets that went up in smoke during the Holocaust. The photographs are replete with fluttering clothing/winding sheets, ghosts, and the whiteness of local stone. The laundry on the lines look like shrouds, with a ghostly presence. The dresses bring to mind American artist Beverley Semmes’s Dress Works. Girsch’s early photograph, Caifo in the Hexagons Pool (1988) is reminiscent of the pre-Raphaelite painting of Ophelia (1851) by John Everett Millais.

In the series Kinderstube (2008), numerous motifs appear that recur in her installation Window and the Shadow of Books. Although the literal meaning of the title is “nursery” it became the expression used by German immigrants to refer to their (superior) cultural upbringing. Girsch used the name for the photographs in which she constructed a floor installation from volumes of the Encyclopaedia Hebraica where she photographed her grandchildren, dolls, dead animals, and domestic objects such as a broom or ball. The theatrical mis-en-scènes are suffused with subjects that have engaged Girsch throughout her entire artistic pathway.

When the setting is a closed, defined space, this accelerates the feeling that the aritst is mining meaning. Here the human or quasi-human figure is central. One of her grandsons is holding a tree branch with numerous protrusions, leading to associations with Jesus on his way to be crucified and his crown of thorns. The crossed evoke representations of the Cross or saints’ stigmata, while the red stain on the wall hints at the blood of Jesus.

The friction between time and space, objects and memory, become concrete in Girsch’s installation Window and the Shadow of Books. In her first three-dimensional installation, Girsch brought into the physical space the installations that previously appeared only as documented in her two-dimensional photographs. She is expanding and deepening her artistic activity in this way. The installation is comprised of hundreds of volumes of the Encylopaedia Hebraica along with photographs all taken in the same space, including books and furniture designed as little theatres. These are frozen moments of beauty and pain extracted from linear time.

The Encyclopaedia resonates the failure of a double optimism: the hopes of the Enlightenment with its belief that all human knowledge and its foundations are unchanging; and second, the early days of the State of Israel, when people considered the publication of the first encyclopedia in Hebrew as the pure merging of world and Jewish cultures. The books are now found discarded on many corners of the city; Girsch collects them and transforms them into material signifying the interface between personal memory, a yearning for a specific era and a nostalgic past, and a shattered modernism. The photographs of the encyclopedia adjacent to the physical books themselves create a concrete meeting with the culture of writing and reading, attention and silence that have almost become extinct.

Pesi Girsch, Untitled, (Detail of “Window and Shadow of Books ) 2019

Posted in פיסול ומיצב, צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on כנפי מלאך על המיטה. על העבודות של פסי גירש|Angel’s wings on a bed  Some thoughts on Pesi Girsch’s oeuvre

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art