Linda Nochlin -1931–2017 – לינדה נוכלין

לינדה נוכלין הלכה לעולמה . את המאמר פורץ הדרך שלה מ 1971 “Why Have There Been No Great Women Artists?” אי אפשר להגדיר אלא כקו פרשת מים : התבוננות מחודשת בשאלה מה יוצר אמנות גדולה, מה התנאים האמיתים שנדרשים ומדוע אפליה בגישה לחינוך, לאמצעים, כלפי נשים, וכנגזרת גם כל קהילה אחרת, מובילים להישגים פחותים. מידת ההשפעה הישירה והעקיפה  של נוכלין  על כל מי שנמצאת בתחום האמנות כיוצרת, אוצרת, חוקרת או מבקרת, מאז שנות ה 70 ועד היום, היא עצומה. האימוץ הציני שעשתה חברת דיור לאחרונה כששמה את המשפט ? Why Have There Been No Great Women Artists על חולצות הטריקו היקרות להחריד שלה מראה עד כמה הצליח המאמר לחרוג מהגבולות הצרים של עולם התרבות ולהשפיע במעגלים רחבים.

Christian Dior : Womens wear Spring/Summer 2018

Christian Dior : Womens wear Spring/Summer 2018

נוכלין היתה חוקרת דגולה של המאה ה  19 והתמחתה באמנות של קורבה שאת עבודתו הציגה ברטרוספקטיבה במוזיאון ברוקלין ב 1988 הנחשבת עד היום לתערוכה דפניטיבית של האמן . היא אצרה גם שורת תערוכות אמנות עכשווית חשובות ובין היתר היתה מהאוצרות של  Global Feminisms: New Directions in Contemporary Art, ב 2007  ובאותה שנה גם כתבה מאמר מצוין על לואיז בורז’ואה .  פגשתי בנוכלין וראיניתי אותה בעת ביקורה בארץ כשקיבלה דוקוטורט כבוד באוניברסיטה העברית. בפגישה אישית, היא היתה מצחיקה וחמה וחפה מגינונים , גאה במורשת המשפחתית היהודית שלה מבלי להפוך זאת לדגל.

ב 1971 “Why Have There Been No Great Women Artists?” היא כתבה ללא כחל ושרק על האפליה המובנית נגד נשים אך מעבר לכך גם ניתחה ללא רומנטיזציה  את מהותה של אמנות בכלל, עובדה שלעיתים משתכחת וחבל :images

The problem lies not so much with the feminists’ concept of what femininity is, but rather with their misconception—shared with the public at large—of what art is: with the naïve idea that art is the direct, personal expression of individual emotional experience, a translation of personal life into visual terms. Art is almost never that, great art never is. The making of art involves a self-consistent language of form, more or less dependent upon, or free from, given temporally-defined conventions, schemata or systems of notation, which have to be learned or worked out, either through teaching, apprenticeship or a long period of individual experimentation. The language of art is, more materially, embodied in paint and line on canvas or paper, in stone or clay or plastic or metal—it is neither a sob-story nor a confidential whisper.

“The fact, dear sisters, is that there are no women equivalents for Michelangelo or Rembrandt, Delacroix or Cézanne, Picasso or Matisse, or even, in very recent times, for de Kooning or Warhol   any more than there are Black American equivalents for the same..  The fault, dear brothers, lies not in our stars, our hormones, our menstrual cycles or our empty internal spaces, but in our institutions and our education . . . everything that happens to us from the moment we enter this world of meaningful symbols, signs and signals. The miracle is, in fact, that given the overwhelming odds against women, or blacks, that so many of both have managed to achieve so much sheer excellence, in those bailiwicks of white masculine prerogative like science, politics or the arts.”

Posted in Uncategorized | Comments Off

Istanbul Biennial 2017 – works not to be missed |ארבע עבודות מצוינות בביאנלה באיסטנבול

Afro Kismet הוא שם מיצב מצוין שיצר פרד וילסון במוזיאון PERA בשכונת  Beyoğlu . זהו מוזיאון פרטי שנפתח ב 2005  ובעת הביאנלה שתי הקומות הראשונות מוקדשות לאוספים היסטוריים , בעיקר של ציור אורינטליסטי וקרמיקה עותמאנית, ושלושת הקומות העליונות  הן אתר של הביאנלה. אמנם איאפשר לדבר על תערוכה מהודקת בשלוש הקומות, נושא הביאנלה “שכן טוב” נשאר פרום ביותר,  אבל האיכות של מרבית העבודות מפצה על כך.

Fred Wilson 'Afro Kismet' installation at the Pera Museum

Fred Wilson ‘Afro Kismet’ installation at the Pera Museum

וילסון עוסק ביצוג שחורים באמנות העותמנאית, במקום אותו תפסו במה שהיתה, במידה רבה, חברה רב תרבותית. הוא ממשיך בכך את אופן הפעולה בו החל בשנות ה 90 בארה”ב , כאשר הוא מאיר מתוך אוספי מוזיאון שאלות חברתיות בקריאה לא קובנציונלית, מפקפק בסיפור שהמוזיאון מספר למבקריו ונחשב כאמת. באיסטנבול הוא חוזר לביתן האמריקאי שהציג בוונציה ב 2003 , מבחינת עיסוק סדימויי של שחורים מחוץלארה”ב. שם האיר את יצוג השחורים באמנות ונציאנית נושא שכמעט לא זכה התיחסות לפניו . פעולת ההטעיה שהוא יוצר היא שכאשר נכנסים לאולם נדמה לרגע שנכנסנו לאולם היסטורי ורק במבט שני מתגלה המארג המורכב של עבודות היסטוריות, עבודות שעברו התערבות ויצירות  חדשות .images
החלל הגדול , כחצי קומה במוזיאון מתוחם לשלושה חלקים על ידי קירות יפיפים מצופים אריחי קרמיקה שעליהם  הקירות  כתוב בגדול “אמא אפריקה” ו “שחור הוא יפה”. המשפטים-סיסמאות הללו כתובים בכתב עותמאני שהוחלף לאירופאי בימי אתאטורק והיום אינו קריא לרוב הטורקים,כלומר הם נותרים חתומים.
וילסון לקח ציורים מאוסף המוזיאון ולצידם הוא מגדיל מתוכם דמויות של שחורים : נגניות, פרשים וגם משרתים. בכך הוא מאיר את עצם היצוג ומבקר את האופן בו התרגלנו להתעלם ממנו . שתי מנורות זכוכית מורנו שחורות ענקיות שתלויות בחלל  הפכו מאז המיצב של ולסון בונציה למוטיב חוזר בעבודותו : דיבור סוגסטיבי על ההיקסמות המערבית מהשחור, הבוהק, החזק היפה והזר יחד עם האכזריות – חלקיה מנורה ניראים כזרועות קטועות והאסוסיאציות לדימויי לינץ’  מזדחלים לתודעה.IMG_6950
במיצב מבודד מעט ,שנגלה צופים בכניסה לאולם כחלון בלבד וילסון מציב פסל של אשה שחורה בכלוב , אחרת כלואה בין רגלי כסא שבור.  וילסון גם אסף צילומים מוקדמים בהם הדגיש את השחורים ועירפל את שאר המצולמים . אוביקטים ארכאוליגיים כמו ראש שחור מהתקופה הפניקית וגלובוס שכולו צבוע שחור משלימים את האמירה הביקרותית החד משמעית של וילסון.

Fred Wilson 'Afro Kismet' installation at the Pera Museum

Fred Wilson ‘Afro Kismet’ installation at the Pera Museum

תבוננות במוזיאון כמנגנון וכסמכות חוזרת בעבודות נוספות בביאנלה בהן עבודה מענינת מאד של Dayanita Singh המוצבת בקומות תערוכת הקבע של מוזיאון Pera . סינג בנתה את ה Museum of Shedding 2016 כקבוצת רהיטים בקוים מודרנים הניצבים במרכז אולם מוזאלי : שולחן לאוצר,שולחן למנהל וארון ובו צילומים :של בתים, נופים , אוביקטים כולם ללא דמויות אנושיות.

Dayanita Singh Museum of Shedding ,  Pera Museum

Dayanita Singh Museum of Shedding , Pera Museum

את סדר הצילומים משנה מידי יום עובדת במוזיאון והיא גם מסירה מידי יום צילום לארון מגירות , כך שבסוף ימי הביאנלה ארון הצילומים ישאר ריק . סינג מנסחת הרהור על אצירה, על מה שמוצג לצופה כאמירה ועל השאלה מה מוסתר ומה גלוי .
בבניין בית הספר היווני  בגאלטה,בניין המשמר זיכרון קהילה שגורשה מאיסטנבול מציג  מארק דיון מה שנראה כשני ארונות מוזאלים ובהם רישומים ,במיטב המסורת של רישום בוטני ושל בעלי חיים . רישומי הצמחים הם של מיני צמחי בר שממשיכים להתקיים באיסטנבול חרף הפיתוח המואץ והדגה היא זו שעדיין שורדת בבוספורס . דיון מתיחס למהירות בה הווה הופך למוזאלי, למשומר, למנותק וגם למוגן ,לפחות כזיכרון.

Mark Dion ,İstanbul’s Persistent Weeds (2017) and The Resilient Marine Life

Mark Dion ,İstanbul’s Persistent Weeds (2017) and The Resilient Marine Life

בבית הספר היווני מוצגת גם העבודה  “Wonderland” של  האמן הטורקי Erkan Özgen .ילד סורי , חרש אילם , מספר בו ברהיטות מצמררת על חוויותיו בעת מצור של דעא”ש על העיר קובני בסוריה ב 2015 . זו עבודה קורעת לב שעוצמתה בחוסר אמצעיות המוחלט של הסיפור .

 

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
 thewindowartsite@gmail.com

 

 

Posted in Uncategorized, וידיאו, פיסול ומיצב | Comments Off

הביאנלה ה 15 באיסטנבול – a good neighbor – The 15th Istanbul Biennial

 הביאנלה ה 15 באיסטנבול נאצרה בידי Elmgreen & Dragset צמד האמנים  הסקנדינביים היוצרים בברלין שב  2016 הציגו תערוכה בינונית למדי בתל- אביב. במידה רבה זוהי הרחבה, מתבקשת, של עבודתם בשני העשורים האחרונים. הכוונה במיוחד למיצב  The Collectors ,בביאנלה ה 53 בוונציה  2009 שהיה ביתן מאוחד באופן חד פעמי של המדינות הסקנדינביות  בו יצרו “בית” של אספנים. במיצב המבריק והשנון הציגו עבודות של אמנים  שונים, ביניהם מאורציו קאטלן, ג’ונתן מונק, וולפגנג טילמנס.

Mahmoud Khaled House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled House Museum of an Unknown Crying Man

שם הביאנלה, השכן הטוב, יוצר מסגרת רופפת למדי בה יצקו האוצרים שלל שאלות על אחר ואחרות, הגירה וסובלנות. הביאנלה  השנה מתאפיינת בפרופיל נמוך יחסית לביאנלות קודמות באיסטנבול, אך למרות זאת אינני שותפה לביקורת החד משמעית שהושמעה נגדה כביאנלה מהוססת שאינה פוליטית דיה. אמנם אין התיחסויות ישירה להסלמה בטורקיה אבל יש אמירה על כוח ודיכוי שאין צורך ברגישות גבוהה במיוחד כידי להבין את זיקתה למקום ולזמן.   הנושאים הבולטים נטועים בעבודות קודמות של האוצרים: שאלות של יחסי אמת ובידיון שצובורות חשיבות מיוחדת בעידן בו fake news הפך למושג שכיח , אמנות ועיצוב ו(כמובן) מיגדר וגזענות. מתוך ששה החללים בהם נערכת הביאנלה שניים הם חללים ביתים שמוצג בהם זכר חיים בדיוניים, בדומה לעבודתם  בונציה ב 2009 , או בית אדריכל היקטיבי שיצרו בתערוכה ‘Tomorrow’ ב  V&A בלונדון ב 2013. גם הדיון בזכויות הומוסקסואלים מודגש, ושוב מדובר באמנים שיצרו בברלין את האנדרטה המרכזית לקורבנות ההומוסקסואלים של הנאצים.
הפריסה המצומצמת יחסית של הביאנלה במרחב העירוני  של איסטנבול היא במידה רבה החמצה: חמישה מהאתרים קרובים זה לזה מרחק הליכה . בעיר העצומה ובעלת אינספור הפנים  מסעות הגילוי של האתרים הוסיפו רבדים לניתוח ולחווית האמנות.  איכות האמנות רחוקה מלהיות אחידה-לצד  עבודות מעולות יש לא מעט מאכזבות ואחדות מביכות ממש. באיסטנבול מודרן התערוכה חלשה ביותר וכך גם המיצב של קואפוטיב האמנים Yoğunluk   שעיצבו בדירה בשכונות Beyoğlu כבית בו שוכנת מעין רוח רפאים.

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

שתים מהעבודות המעולות בביאנלה הן  “מוזיאון הבית של האיש הבוכה”House Museum of an Unknown Crying Man מיצב  של Mahmoud Khaled, ו Belt Out, פסל מעולה של Monica Bonvicini הניצב, לצד עוד עבודות טובות שלה ושל אמן נוסף ב Küçük Mustafa Paşa Hammam.
חאלד, אמן מצרי,פועל בנורבגיה.  בבנין אפור לבן בסגנון הבינלאומי, בשכונת Beyoğlu, מיקם את מעונו  הפיקטיבי של מצרי שעזב את מצרים בשל רדיפתו כהומוסקסואל. הסיפור מגולל במדריך קולי שמשרטט את הרגלי הדמות המומצאת, הומוסקסואל, בעיקר דרך עיניהם של “שכניו”. הסיפור פשטני למדי: איש מופיע בשכונה באיסטנבול ,מסתגר בביתו, מנגן בפסנתר

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

קטעים קלאסיים, מאזין  לNe me quitte pas  בביצוע של זאק ברל, מצייר טבע דומם  וכפי שהופיע כך גם נעלם. ה”שכנים” מכירים אותו בעיקר מכך שפעמיים ביום רחץ במקלחת שתקרתה זכוכית ואז גם צפה בסרט קצר, וחוזר, בטלויזיה היחידה בבית. הסרט הוא סיפור על ניסיון מהוסס ליצור הכרות עם גבר אחר באתר הכרויות, ניסיון המסתיים במעצר בידי המשטרה. העבודה מתקשרת לתקדימים  של מוזאונים וסיפוריים בידיוניים שיצרו האוצרים של הביאנלה, ואחרים כמו חליל רבאח שיצר  בביאנלה באיסטנבול ב 2005 את ה The Palestinian Museum of Natural History and Humankind וכן ל”מוזיאון התמימות” של אורחאן פאמוק (הסופר הטורקי זוכה הנובל שספריו מתרחשים בעיקר באיסטנבול). אם נרצה אפשר לחשוב על בניית התעתוע גם בהקשר “Treasures from the Wreck of the Unbelievable” תערוכתו של דמיאן הירסט המוצגת בונציה עד דצמבר.

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

כוחו של “מוזיאון הבית של האיש הבוכה” צפון באופן בו נארגים דימויים למסע בו הצופה עובר בתחנות טעם שונות: בקונבנציות מוכרות של טעם גבוה ונמוך,מזרחי ומערבי  והדרך בה אלו עוטפות ומרככות את ההיבט הווויריסטי, המציצני שיש להשתתפות הצופים.
“האיש הבוכה” דימוי של גבר שידיו מליטות את פניו, המופיע על שלט שער הבית מתברר, תוך סיור, כרישום של פסל שחור הניצב בכניסה לדירת המגורים. בבית חוזר שוב ושוב דימוי ה”ילד הבוכה”, ציור של  Giovanni Bragolin האיטלקי שמאז שנות ה 50 היה לדימוי פופולרי ששוכפל והועתק ברחבי העולם לרבות באזור המזה”ת. הוא הפך סמל לתרבות נמוכה, לקיטש, לטעם רע, היפוך מושלם לתרבות גבוהה מודרניסטית שנתפסה כאידאל .  דיוקן הילד הבוכה מקשט צלחות בחדר האוכל, ודיוקנו השלם מוצג לצד רישומי קיטעי פניו על הפסנתר, מיקום מקובל לצילומי משפחה, כאילו השאיפה להבין אותו, לנתח את מבטו, היתה אובססיה של הדמות. הילד, התגלמות התמימות מוצג כאלתר אגו לגבר שחייו השתבשו ללא הכר.IKSV_15B_Sahirugureren_574

התיחסות לתרבות  גבוהה עולה מתחביביו של “האיש הבוכה” – ציור, נגינה וקריאה.  תלויה מעל למיטה בחדר השינה יצירה של הדייר הבית משני מגשים זהים, מחווה, כך  מסביר המדריך הקולי,   ל (Untitled (Perfect Lovers עבודתו של Felix Gonzalez-Torres מ 1990 ובה שני שעונים מסונכרנים. האיש  תלה מגש בזהב לצד מגש בצבעי קשת, כדגל הגאווה. הטיפול הביקורתי במפגיע כלפי היחס להומוסקסואלים אמיץ במדינה מבחינה חוקית מעמדם של להט”בים סביר אך בפועל הם סובלים אפליה מתמשכת. הבית יוצר חוויה שמצליחה להיות אינטימית, מענינת ואמפאטית. חאלד מאתגר מוסכמות טעם, מטעין איקונוגרפיה בחפצי יום יום וממסך את העבר הקרוב במסך מיתוס.

Felix Gonzalez-Torres, Untitled (Perfect Lovers)  1990

Felix Gonzalez-Torres, Untitled (Perfect Lovers) 1990

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

בחנות המזכרות של הבית (שדבר אינו נמכר בה) תלויות חולצות T לבנות, איזכור ללבוש האחיד בו הובלו, בפומבי גברים לבתי משפט במצרים על חטא ההומוסקסואליות ועליהן הכיתוב : I want you to know that I am hiding something from you  . חיפוש מתמיד אחרי הזדמנות להפסיק להתהלך בצללים.

מוניקה בונוויצ’יני,אמנית איטלקיה שמקבלת הכרה בינלאומית הולכת וגוברת, יוצרת פעולה כמעט הפוכה – במקום שימוש בנרטיב ושימוש זהיר מורכב בדימויים, היא  יוצרת פֶטיש – מוחצן, אלים, אפקטיבי וישיר מבחינה רעיונית.

Monica Bonvicini, Belt Out

Monica Bonvicini, Belt Out

במרכז חלל בחמאם עתיק (מ 1447)  הציבה קוביה גדולה עטופה כולה בחגורות גברים שחורות,זהות, מתוחות. בעבר השתמשה בחגורות זהות לכיסוי ספה ומיזרון ועסקה,כמו במקרה זה במפגש של כוח, מין ואדריכלות. הקוביה השחורה מעלה על הדעת מייד את הכעבה, המבנה השחור במכה,קודש הקודשים האיסלמי. החץ המופנה נגד פונדמנטליזם איסלמי אינו מהוסס ומעיד על חשש עמוק.

בונוויצ’יני מציבה את כעבה- חגורות המאיימת, הדומיננטית, במקום שהיה מיועד לתרבות תענוגות הגוף באימפריה  העותמאנית המתונה יחסית, מקום שכבר אינו פעיל. כניגוד מושלם לקוביה השחורה הושבו חלק מקישוטי האדריכליות בלבן גבס שהוא רוח רפאים רכה של צורה שנעלמה. החגורות שאבזמיהן  בקו אלכסוני זה מתחת לזה יוצרות יחד צורת גלים –ברקים. העור השחור הבוהק ממחוזות האסטטיקה של סאדו מזוכיזם, של נאציזם וקבוצות פשיסטיות, לוקח את הצופים להירהור על רוע ממוסד ופרטי, שהרי חגורות הן נשק בהתעללות ביתית, בעיקר של גברים בנשותיהם או ילדיהם.

(על עבודות ואתרים נוספים בביאנלה ה 15 באיסטנבול בפוסט הבא ב”החלון “)

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
 thewindowartsite@gmail.com

Monica Bonvicini, Belt Out

Monica Bonvicini, Belt Out

The 15th Istanbul Biennial, curated by the Berlin-based Scandinavian artist duo Elmgreen & Dragset, is, to a large extent, an expansion of their artworks made over the past two decades, especially The Collectors shown at the 53rd Venice Biennale (2009) in which they created a collectors’ “home.”

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

The title of the Biennial, “The Good Neighbour,” creates a shaky frame into which the curators have cast numerous questions about ‘the other’ and ‘otherness,’ emigration and tolerance. Although there are no direct references to the political and social escalation in Turkey, the Biennial does make a statement about power and repression that does not require great sensitivity to understand its link to time and place. The quality of the exhibitions is far from consistent: along with first-rate works are quite a few disappointments and a few embarrassing pieces.
Two of the outstanding artworks are by Mahmoud Khaled, the installation House Museum of an Unknown Crying Man, and the superb sculpture by Monica Bonvicini, Belt Out, at the Küçük Mustafa Paşa Hammam.

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man

Mahmoud Khaled, House Museum of an Unknown Crying Man


Khaled situated his fictional museum in the Beyoğlu neighborhood, as the home of an Egyptian man who left Egypt where he was persecuted for his homosexuality. The story is told through earphones describing the daily life of the invented figure, mainly as seen by his “neighbors.” In the house, the image of the “Crying Boy” is repeated throughout. Since the 1950s, the painting by Giovanni Bragolin became a popular image reproduced and copied throughout the world, including the Middle East, to become a symbol of “lowbrow” culture. The portrait decorates the plates in the house, while a large one is exhibited alongside partial drawings of the face and set on the piano, the accepted place for family photographs, as if the “crying man” were obsessed with striving to understand the figure.
Italian artist Monica Bonvicini has operated almost entirely in the opposite direction: instead of using a narrative and cautious use of complex imagery, she has created a fetish which is very extroverted, effective, and philosophically direct.

 Monica Bonvicini, Belt Out

Monica Bonvicini, Belt Out

At the center of the ancient hammam (built in 1447), Bonvicini installed a large cube entirely covered with identical men’s black belts stretched over the cube. The sculpture immediately brings to mind the black, square-shaped shrine of the Ka’aba in Mecca, Islam’s “holy of holies.” The inference as to the negative implications of Islamic fundamentalism is in no way hesitant but shows deep fear.

(More about the Biennial in my next post).

Posted in Evants, פיסול ומיצב | Comments Off

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art