הערה על ציור פיגורטיבי כקולב | Figurative painting as a hanger

+2

English follows Hebrew

לתערוכה “ישראל דרור חמד: צייר־לקט” זוכה פרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת  2020 במוזיאון תל אביב הצטרפו עבודה של רוני טהרלב בתערוכה “פקעת”, גם היא במוזיאון, ושתי עבודות של  גיא לוי בבית ראובן, לכדי יצירת מסה של ציור מאכזב שמעוררת מחשבות נוגות.

Yisrael Dror Hemed: Painter-Gatherer.

העבודות של שלושת האמנים הן כאלו שקל להכביר עליהן במילים מהמילון שבעבר שימש לשיח רדיקלי על מגדר וזהות. היום דומה שלעיתים קרובות מדי הן התנאוּת במקרה הטוב וזאב אולטרה שמרני בעור של כבש במקרה הפחות טוב. העיסוק בהומו ארוטיות או בנזילות מגדרית, או ציטוט ברוח הפוסט מודרניזם של שנות ה-80 יכול להיות מעניין ומוצדק אם הוא נעשה בציור טוב, אך בשלושת המקרים הבעיה היא שהדבר רחוק מהאמת. ציור הסעודה האחרונה של חמד, התלוי במסדרון האגף החדש מזכיר אינספור בדיחות חזותיות שחוקות על הנושא או כרזות מהסוג שנמכרות בחנויות עייפות לתיירים ומתנות.

Yisrael Dror Hemed: Painter-Gatherer ץ The Supper (detail), 2021
Oil on canvas, 150×494

ציור של גבר בתנוחה של  פסל קלאסי (מוציא הקוץ Spinario) גם הוא בדיחה חזותית עילגת באותה רמה. בעבודות אלו ובשאר העבודות בתערוכה חסרה ציוריות טובה – האיכות הזו שהגדרתה חמקמקה בהרבה מדיבור על עכשוויות או מהרשימה הארוכה של אמנים שמוזכרים בטקסט הקיר בתערוכה, מקרוואג’ו וסזאן עד מאנה והוקני. הציורים בתערוכה שטוחים וריקים – סט תפאורה שמדמה ציורים.

Roni Taharlev , Boy in a Yellow Dress, 2021

העבודה “נער בשמלה צהובה” של רוני טהרלב ב”פקעת”, תערוכת הרכישות של המוזיאון, סובלת מתסמונת הסוג ב’ שמאפיינת את מרבית התערוכה המורכבת מעבודות חלשות במיוחד של אמנים טובים. טהרלב שבשנים האחרונות הציגה כמה וכמה עבודות מצוינות, מיוצגת כאן בעבודה שכולה אומרת התנצלות – הנה ציור מסתופף תחת מטריית הרכישות העכשוויות של המוזיאון כשבידו כרטיס הכניסה של עיסוק במגדר.
בדומה לחמד, שתי העבודות המוצגות של גיא לוי מזכירות את הצדדים הפחות טובים של פוסט מודרניזם. ציטוט דיוקן אדל בלוך-באואר של קלימט מ-1907 (כולל תכשיט הקולר המפורסם), ציור אישה על רקע יפו, לצד חמור נוסח ראובן רובין או שימוש בלוגו לואי ויטון על סרטים שמקשטים שלוש גרציות לצד ציורי חמסות הם אמירה שטוחה, שחוקה וסטראוטיפית על מזרח ומערב. ציור טוב, ציור שמהותו אינה ההעתקה או מידת הדיוק בה הוא בוחר להעתיק את העולם, אלא האופן בו הוא יוצר עולם, גואל לעיתים, גם חשיבה ורעיונות בנאליים. די לחשוב על ההבדלים בין אינספור “סעודות אחרונות”  וגרסאותיה לבין המעטות יחסית הנחרטות כהתרחשות מסעירה בזיכרון. בתערוכות האלו גאולה כזו אינה מתרחשת ונותרים בד וצבע כקולב לרעיונות לא מאד מעניינים.

ישראל דרור חמד: צייר־לקט.  מוזיאון תל אביב
אוצרוּת רותי דירקטור
פקעת: רכישות חדשות לאוסף האמנות הישראלית ע”ש ברוך ורות רפפורט. מוזיאון תל אביב
אוצרוּת דלית מתתיהו
גיא לוי במסגרת התצוגה “זית אצל זית” של סיגלית לנדאו בבית ראובן.

האקדמיה של החלון – ד”ר סמדר שפי.
סדרת הרצאות זום חדשה
חלב חלומות – לקראת הביאנלה בוונציה 2022

 סדרת ההרצאות החדשה תיפתח  ב 1 בנובמבר בהרצאה לקראת הביאנלה הקרובה בוונציה  באפריל 2022.
לינק להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ “האקדמיה של החלון 2022” בה ישלח לינק לרישום ופרטים  https://chat.whatsapp.com/IAIEfMkovLA9mRzia2oZiu
הקבוצה היא להודעות בלבד וסגורה להתכתבויות .

Guy Levy , Wild Flower, 2021

Figurative painting as a hanger

“Painter-Gatherer,” the exhibition by Yisrael Dror Hemed, winner of the Haim Shiff Prize for Figurative and Realistic Art for the Year 2020 at the Tel Aviv Museum of Art, together with Roni Taharlev’s painting from the exhibition “Skein,” also in the Museum, and two paintings by Guy Levy at the Rubin Museum, form a mass of disappointing paintings generating melancholy thoughts about the state of the medium.

Yisrael Dror Hemed: Painter-Gatherer

It is easy to write about these works using the lexicon which in the past formed the radical discourse of gender and identity. At present, it seems they form a pre-condition these are the buzzwords, and many times an ultra-conservative wolf in sheep’s clothing. The engagement with homoeroticism, gender liquidity, or a quote in the spirit of 1980s postmodernism, can be interesting and justified if accomplished through good painting. The problem is that it is far from the truth regarding the three cases. Hemed’s painting Supper, hanging in the hallway of the museum’s new wing, is reminiscent of an infinite number of worn out visual jokes about the Last Supper, such as seen in posters in tourist souvenir shops.

Hemed’s painting of a man in the pose of a classical statue (Spinario, man extracting a thorn), is also a lame visual joke on the same level. These and other paintings lack good “painterliness” – a quality whose definition is much more elusive than contemporaneity or the long list of artists mentioned in the wall text, from Caravaggio and Cezanne through Manet and Hockney. The paintings on exhibit are flat and empty, like a stage set simulating an exhibition.

Roni Taharlev’s Boy in a Yellow Dress, on view in “Skein,” the Tel Aviv Museum’s exhibition of New Acquisitions for the Bruce and Ruth Rappaport Israeli Art Collection, suffers from the “second-rate syndrome” characterizing most of the exhibition, which is comprised of especially weak works by good artists. Taharlev, who exhibited many excellent works over recent years, is here represented by an apologetic work, a painting whose entry ticket to the exhibition is its engagement with gender.

Guy Levy , The Dancers in the Kerem. 2021

Similar to Hemed, Guy Levy’s Wild Flower is a reminder of lesser aspects of postmodernism. His quotation of Klimt’s Portrait of Adele Bloch-Bauer (1907) including the famous jewelled collar, in the painting Wild Flower of a woman against the backdrop of Old Jaffa with a Reuven Rubinesque donkey at her side, or the use of Louis Vuitton logo on the ribbon decorating three Graces alongside paintings of Hamsa good luck symbols, are superficial, stereotypical statements about East and West. Good painting, painting whose essence does not lie in the degree of precision with which the painter chooses to “copy” the world but the way in which the painter creates a world, often redeems banal thoughts and ideas. It only takes a thought about the differences between innumerable paintings of the Last Supper and the memorable, exciting ones. These exhibitions lack such “redemption,” leaving canvas and paint to remain as hangers  for ideas that are no more than the new conformism.

Yisrael Dror Hemed, “Painter-Gatherer,” Tel Aviv Museum of Art.  Curator: Ruti Direktor

“Skein,” New Acquisitions for the Bruce and Ruth Rappaport Israeli Art Collection, Tel Aviv Museum of Art, Curator: Dalit Matityahu

Guy Levy, guest artist at the Rubin Museum, Tel Aviv, during the exhibit Sigalit Landau, “Olive to Olive” 

+2
Posted in ציור | Tagged , , , | Comments Off on הערה על ציור פיגורטיבי כקולב | Figurative painting as a hanger

אינסיידרים. כוריאוגרפיה: תמר כץ

+2

English follows Hebrew

הקסם ב”אינסיידרים” עובד. הפרפורמנס המתרחש ברחבת הכניסה הפנימית של מוזיאון תל אביב לאמנות מסקרן, ברגעים מסוימים מרהיב, והמתח שנוצר בו בין סיפור לאניגמה הופך אותו ליצירה שההדהוד שלה נשאר גם לאחר סיומה. (חבל ששם העבודה אינו הולם את איכותה).

Insiders. Tamar Katz, 2021

שלושה מייצגנים (קובי סוויסה, תמר רוזנצוויג, אמיתי שולמן) הופכים את חלל הריבועי המוגדר למופע לארמון גותי, לפיאצה מסוגפת כבציורי דה קיריקו, ליריד ניו אייג, למועדון מטאל. תמר כץ הכוראוגרפית הצליחה לזקק מופע שהשורשים שלו הם עמוק בגנאלוגיה של אסתטיקת התנועה ותפיסת המרחב הפיסולית הישראלית. אפשר לחשוב על התנועה כאין גלגול של השפעות הכרואגרפיה של אוהד נהרין בבת שבע שהן בתורן גלגול בעיקר של השפעות מחול גרמני ואמריקאי מודרני, על ההשפעה היפנית שהוטמעה בהן.  מעניין לראות את הקווים מהטאנצתיאטר של פינה באוש (שניזון מהמורשת של מחול אקספרסיוניסטי גרמני של שנות ה 20  בעיקר מרי ויגמן ) והמחול האמריקאי, במיוחד של מרתה גראהם.

Insiders. Tamar Katz, 2021

ה:מייצגנים מנהלים סדרת פעולות הכוללת משחק, רגעים של התכנסות פרטית ומפגשים שיש להם ממד ארוטי, מיסטי או רליגיוזי. את לב הפעולות מהווה שולחן משחק שמוצב ומתפרק ומשתנה. עליו מוצבים חרוטים דומים לאלו המשמשים להצגת תכשיטים ומזכירים צריחי ארמונות או קברים (יד אבשלום). המרחב בו הם פועלים,  ריבוע רצפה ששטחו 8.40 על 8.40 מטרים והוגדר כזירה לאירועי מיצג ומחול (אוצרת רותי דירקטור בסדרת אירועי הריבוע החי)מתפקד כחלל דיפוזי: צופים הרוצים בכך נכנסים לזירה ועומדים או יושבים מול ה:מייצגנים, כלומר הופכים גם הם למשתתפים.  בשעות בהן צפיתי בעבודה היו אנשים אחדים שישבו מול ללוח המשחק מביטים במייצגן שהזיז את הכלים כאילו היו משחקים אותו שח.

כוחן של הפעולות במייצג, כמו בקרקס במיטבו הוא באותה ספרה בו נדמה שאחיזת העיניים נוגעת למציאות נוספת מחוץ לזו המוכרת. אולם הכניסה הופך, לרגעים דקים וחומקים, לקתדרלה. הריבוע, הזירה שדירקטור בחרה עמוסה באסוציאציות – מהריבוע המסתורי המופיע בתחריט “מלנכוליה של דירר מ 1514, דרך המודרני, השחור של מלבייץ, וכמובן, הסרט השבדי מ 2017.

בקיץ 2020 הציגה  כץ בתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל  טריפטיך וידיאו עשוי היטב שחסר בו מה שיהפוך אותו ליותר מאריזה למסרים. ב   http://www.smadarsheffi.com/?p=12986       כתבתי המיומנות של כץ  מרשימה ויהיה מסקרן לראות כיצד תתפתח. כאן המיומנות מקבלת את העומק שהופך יצירה ליותר ממרשימה. כץ עושה מהלך כוריאוגרפי נועז ומעניין.  העבודה מהלכת במחוזות שיכלו בקלות רבה להפוך לקיטש או נגזרת של תרבות הפנטזיה (“משחקי הכס”, “האביר הירוק”) אך היא, בעזרת המייצגנים המצוינים, הופכת אותם להרהור בסיבתיות, בגורל, וביחס השברירי בין הכוח שאנחנו מייחסים לחפצים והאמונה שלנו שאנחנו שולטים בעולם.

 מוזיאון תל אביב  שלישי 5.10 (12-16) || רביעי 6.10  (12-16) ||
חמישי 7.10 (17-21).

כוריאוגרפיה: תמר כץ :מייצגנים: קובי סוויסה, תמר רוזנצוויג, אמיתי שולמן אוצרת: רותי דירקטור

Insiders/Tamar Katz

Insiders is magical. The performance taking place in the interior entrance square of the Tel Aviv Museum of Art is intriguing, and at certain moments, breathtaking. The tension created between narrative and enigma turns it into a work of art whose echoes remain even after its conclusion. (A more appropriate name would reflect its quality).

Three performers (Kobi Suissa, Tamar Rosenzweig, and Amitay Shulman) transform the defined square space into a performance in a Gothic palace, an austere piazza as in a de Chirico painting, a New Age fair, or a heavy metal club. Choreographer Tamar Katz succeeded in refining a performance deeply rooted in  genealogy of the aesthetics of movement and Israeli sculptural perception of space. The choreographic   language can be thought as a kind of transformation of the impact of Ohad Naharin’s choreography on the Bat Sheva Dance Company, which in  turn is mainly a transformation of influences of German and American modern dance, with its embodied Japanese influences. It is interesting to see its association to the lines of Pina Bausch’s Tanztheater (nourished by the tradition of German Expressionist dance from the 1920s, mainly Mary Wigman), and American dance, especially Martha Graham.

The performers go through a series of actions comprising acting, moments of private introspection, and encounters that have an erotic, mystical, or religious aspect. At the center of the actions is the game table, which is dismantled and changed.  Cylinders, similar to those used in jewelry displays, are installed on the table, reminiscent of palace towers or graves (Yad Avshalom). Their arena is defined as a space on the floor measuring 8.40m X 8.40m, as set by Curator Ruti Direktor in the series of special events, The Live Square. It functions as a diffuse space: viewers who want to enter the arena and stand or sit facing the performers, which makes them into participants. During the hours I watched the work, some people who sat near the game board looked at the performer who moved the pieces as if they were playing chess with him.

Insiders. Tamar Katz, 2021

The power of the actions in the performance piece as in the best sort of circus, is in the same sphere in which it seems that the illusion touches upon a reality different from the familiar. However, the entrance becomes a cathedral for a few elusive moments.  The square, which Direktor selected is loaded with associations, from the mysterious square in Dürer’s engraving, Melancholy, 1514 through Modernism and Malevich’s Black Square, and, of course, the Swedish film The Square, 2017.

In the summer of 202, Katz exhibited a video triptych at the Bezalel MFA graduates’ show, which was very well made, but lacked what would turn it into something more than a package for messages. On my blog http://www.smadarsheffi.com/?p=12986) I wrote that Katz has impressive skills, and I was curious to see how she would develop.

In this piece, her skills take on a depth that makes Insiders more than impressive. She has taken a bold and interesting step in her choreography. The work strolls through realms that could quite easily become kitsch or the result of fantasy culture (e.g., “Game of Thrones,” “The Green Knight”), but with the help of the excellent performers, turns them into a contemplation of causality, fate, and the fragile relationship between the power we attribute to objects and our belief that we are the ones in control in life.

Tel Aviv Museum of Art, Tues., Wed, Oct. 5 and 6, 12 noon-4 p.m. || Thurs. Oct. 7, 5-9 p.m.

Choreography: Tamar Katz. Performers: Kobi Suissa, Tamar Rosenzweig, Amitay Shulman. Curator: Ruti Direktor

 

Insiders. Tamar Katz, 2021

 

+2
Posted in Evants, מייצג | Tagged , , | Comments Off on אינסיידרים. כוריאוגרפיה: תמר כץ

אסוציאציה: מירוסלב בלקה | נעמה צבר Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

0

English follows Hebrew

על הרצפה האדמדמה של הכניסה לגלריה דביר ניצבה אנכית אבן רחוב משתלבת, אבן משושה יצוקה בטון. מעליה, הפוכה מה שנראה כיציקת פנים כל כוס חד פעמית .כענבל שלעולם לא יצלצל היא משופדת על מוט ברזל לתוך האבן המשתלבת.  פסל קטן, עירום, עצוב, ובאופן כלשהו גם מגוחך של מירוסלב בלקה, (2014) . האבן והכוס ההפוכה, יצוקה כמו עבודות של רייצל וויטרד שמנכיחות את החלל הריק, נראים כמו רמיזה לגוף שאינו יכול לנוע או אנדרטה פרטית.  אבן רחוב וכוס הקפה ששתה מישהו , או מישהי, כשעמד  או ישב על מדרכה . פנים כוס הקפה מולאה בבטון והעתיד, שהיה אולי רשום על דפנותיה, נעלם.  בלקה שעוסק בזיכרון, פרטי והיסטורי של פולין הולדתו שם יציקה של כוס על מרצפת תעשייתית ויוצר טוטם קטן. הזמן מאובן והתנועה איננה ומשהו ביצור, שגובהו פחות מחצי מטר, נשרט בלב.

Miroslaw Balka, 2014

Naama Tsabar , ” 1 September 2018 – 15 January 2021 “

קומה למטה, בחלל Dreams Are Like Water תערוכת יחיד של נעמה צבר שנסגרה לפני שבועות אחדים, עמד  זוג נעלי ספורט, על הרצפה באותו הצבע האדמדם. מנח הנעליים נראה כעמידת צ’ארלי צ’פלין  או עמידת מוצא לתנועה בבלט שהשתבשה: נעל אחת מופנית הצידה והשנייה פונה קדימה ושתיהן מונחות כך שהסוליות גלויות ומחובר להן  מטרונום, תנועתו סופרת  את הזמן הנוקף בו הן קפואות.
“1 בספטמבר 2018 –  15 ינואר  2021” קוראים לפסל , פרק הזמן בו נעלה  האמנית את זוג הנעליים, זמן החיים שלהן. המתח בין עצירה ותנועה, שכמו כל תנועה ידוע מראש שתעצור, הופך הפסל הקינטי שיש בו זיכרון גוף, לעצב במיוחד.

המחשבה להציב את הפסלים הקטנים -מונומנטליים האלו , שניהם בלי פדסטל, אחד ליד השני  הייתה מתבקשת. הם מדברים זיכרון וכאב- אבן מדרכת עקורה ,הנעליים ריקות. הקשרים קודרים: אנדרטאות נעלים למעשי טבח (בהקשר היהודי פסל הנעלים בבודפשט עולה על הדעת ) ותמונות מדרכות מנופצות. ושניהם  בכל זאת יצורים קטנים, מלאי חיות מתעלים ומתעלמים מהברור, מתעקשים על שימור הוויה.

אוהבים אמנות. כותבים אמנות.
ד״ר סמדר שפי                       
סדנת כתיבה על אמנות בבית אריאלה .  מפגש ראשון ב 6 אוקטובר 2021.
הכתיבה על אמנות  דורשת משנה זהירות. באמצעות שפה אחת, המילים, אנו מתייחסים לשפה אחרת, השפה החזותית. בסדנה נתנסה בסוגי כתיבה שונים – טקסט קיר, כתיבת ביקורת, ומאמר לקטלוג. נעמוד על האתגרים והפחים שכתיבה כזו טומנת, לצד היצירתיות, הסיפוק ותחושת השליחות שמתלווה לה.
לפרטים והרשמה : סדנת כתיבה על אמנות עם ד”ר סמדר שפי בבית אריאלה

 

Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

On the reddish floor of the Dvir Gallery entrance, a hexagonal cast concrete paving stone stands upright. Above it, upside down, is what looks like a cast of the inside of a disposable cup. Like a bell clapper that will never ring, it is pierced by an iron rod set into the paving stone. The small, naked, melancholy statue by Mirosław Balka from 2014 seems in some way to be slightly ridiculous. The stone and upturned cup, cast like works by Rachel Whiteread which make present the void, seem to hint at an immobile body or a private memorial, a paving stone and a used coffee cup from someone who stood or sat on the sidewalk. The cup’s interior was filled with concrete, and the future, that was perhaps written on its sides, disappeared. Balka, who engages in personal and collective memory of his homeland Poland, created a small totem.Time is petrified, movement is absent; something in the “creature” of less than 50cm high, is touching.

Naama Tsabar , ” 1 September 2018 – 15 January 2021 “

One floor below, in Naama Tsabar’s solo exhibition, “Dreams are like Water” (closed a few weeks ago), a pair of sneakers stood on the same reddish colored floor. Their stance looked like a Charlie Chaplin pose or the starting position for a ballet move gone wrong: one shoe faced sideways while the other one faced forward, both placed with the soles visible. A metronome was attached to the shoes, its movements counting the passage of time in which the shoes are immobilized.

The title is “1 September 2018 – 15 January 2021,” marks the period of time during which the artist wore the pair of shoes, their lifetime. The tension between stop and movement, which like all movement will come to a halt, makes the kinetic sculpture that bears body memory into an especially sad object.

One would think that these two small monuments, belong together. Both without a pedestal, they speak of memory and pain – an uprooted paving stone in one, empty shoes in another. The associations are dark: memorials with shoes as commemorating mass graves (the shoe sculpture in Budapest is an immediate association), and photographs of bombed sidewalks come to mind. Nevertheless, both sculptures are tiny creations full of vitality, rising above it and ignoring the obvious, insisting on preserving the present.

Miroslaw Balka, 2014

0
Posted in Uncategorized, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , | Comments Off on אסוציאציה: מירוסלב בלקה | נעמה צבר Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art