Hundreds of Times . מאות פעמים – האלה אבו קישק | נרדין סרוג’י | נעמה ערד | דיאנה קוגן

 קווי מתח שונים עוברים ב”מאות פעמים”, טורדים, אבסורדיים, עיקשים. ארבע אמניות, האלה אבו קישק, נרדין סרוג’י, נעמה ערד, ודיאנה קוגן מציגות עבודות שמגוללות קרעי סיפורים, רסיסי זיכרונות ושברי עלבונות. זהו הרהור מורכב, לעיתים הומוריסטי-אירוני אך לאו דווקא אופטימי, על נשיות בהקשריה החברתיים והפרטיים.

Nardin Saruji, Hummus Fool , 2018

השיח בעבודות מרובד ונע בין העכשווי והקונקרטי למיתי, בין התת מודע הקולקטיבי, לפואטי. שתיים מהעבודות, “179” של אבו קישק ו”דיאנה” של דיאנה קוגן, הן עבודות בשחור-לבן שממדיהן הגדולים כמו עוטפים את המתבוננות/ים. אבו קישק כתבה בערבית ועברית מילים מתמלילי שיחות עם נפגעות עבירות מין. שטף המילים מצטבר לזרם אלים, מבעית.
‘”מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו’ (דיאנה עם כלבי הציד)” היא כותרת הרישום הענק שמציגה דיאנה קוגן. פסל האלה דיאנה, מצויר בגן מרהיב המבוסס על זיכרון אך אינו מקום ספציפי. דמותה של האלה דיאנה מורכבת: אלת הציד ופטרונית חיות הבר, אלת פוריות מגינת היולדות ובתולה. ברישום דיאנה יפה, עירומה, רצה עם כלבי הציד,  פנטזיה על נשיות ואלימות. הבחירה של קוגן לעסוק באלה שעל שמה היא נקראת, הופך את הרישום למעין דיוקן עצמי.


עבודת הניאון “חומוס-פול” של נרדין סרוג’י היא התבוננות בנוכחות כתב ערבי במרחב הישראלי, ואולי המערבי. הוא מתקשר בדרך כלל לכיתוב פוליטי, אולי דתי, וכאן מנכיח את היומיומי שהפך לסמל. תילי מילים נכתבו על מקורות וניכוס המאכל הלאומי (של מי?) שמזוהה עם  גברים וגבריות למרות שרבות הנשים העובדות בהכנתו. לחשיבות המיוחסת למאכל היבט משעשע, אך היא מסמנת במידה רבה את האופן בו תרבות עשירה מרודדת למאפיינים חד ממדים.
העבודות של נעמה ערד יוצרות, בו זמנית, רתיעה ואמפתיה אינטנסיבית. בעבודה Legally Blonde  גוף מתומצת לקווים דקים, עשויים גרביונים מתוחים, נדמה כמתריס, אך מקובע לרצפה במנעולי מתכת. ההחפצה, הרמיזה/הפניה לעבדות לופת את הצופים, אינו מניח.
“מאות פעמים” מהרהרת על מבנים של הצגת נשיות, החל במיתולוגיה (ב”דיאנה” צפון גם המיתוס של הנסיכה דיאנה, “מלכת הלבבות” האיקונית) ועד בובות – מבובות חלון ראווה ועד בובות מין שצילן מהדהד ב-Legally Blonde.

Hala Abu Kishek ,179, 2020

                                                           ***

השאלה כיצד מצליח להתכונן סובייקט נשי בהצטלבות מאבקים פנימיים ומבטים חיצוניים, היא חוט שני העובר בעבודות. התערוכה נאצרה לפני התפרצות מגפת הקורונה. למרבה הצער, כחלק מתופעות הלוואי החברתיות היא הפכה את נושאי “מאות פעמים” לרלוונטיים מתמיד. העלייה בשכיחות האלימות במשפחה, במיוחד זו המופנית כלפי נשים, מבעיתה. הנתון הסטטיסטי לפיו אישה נרצחת בישראל כל שבעה עשר ימים, אינו נותן מנוח.
אורות הניאון “חומוס-פול” בוהקים כמו שלט פרסום, באור ניאון כשל מטבחים בהם נשים רבות מבשלות ללא הילת יצירתיות ששמורה בדרך כלל לשפים עטורי תהילה. גרביונים ומנעולים משרטטים גוף ואלת ציד מוצגת כעירומה יפיפייה. שרשרת מילים בשחור-לבן משרטטת מאבק שחוזר מאות, מאות, מאות פעמים.

   אוצרת ד”ר סמדר שפי

CACR  המרכז לאמנות עכשווית רמלה

 

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM

13 יולי , יום שני ב 19:30 

ביאנלות שהיוו סימן דרך  – הארמון האנציקלופדי 2013

הביאנלה של 2013 באצירתו של מסימילינו ג’וני הייתה תערוכה שהניחה אחריה הרבה יותר מרשמים. במקום קרקס מרהיב הביאנלה הפכה למעבדת חשיבה תוססת שהשפעתה ניכרת מאד. נתבונן בעבודות נהדרות של אמנים לא מוכרים ומכרים מאד – החל מ Marino Auriti (שעבודתו נתנה לתערוכה את שמה ) ועד אד אטקינס והילמה אף קלימט .

תשלום
אורך המפגש שעה ורבע. המחיר להרצאה  75 ₪
תשלום ב PAYPAL , BIT  או העברה בנקאית
להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל Whatsapp       0507431106

 

Diana Kogan, Someone, I say, will remember us (Diana with hunting dogs), 2020

Hundreds of Times

Hala Abu Kishek | Naama Arad | Diana Kogan | Nardin Saruji

Disturbing, absurd, and stubborn lines of tension transverse “Hundreds of Times” as the four participating artists present narrative fragments, shards of memory, and slivers of humiliations. This is a complex, often humorously ironic yet not necessarily optimistic contemplation of the feminine in its social and individual contexts.
The multilayered discourse in the works shifts between contemporary and concrete to the mythic, moving between the collective unconscious and the poetic. Two of the large-scale black and white works seem to envelope viewers. In 179, by Hala Abu Kishek, the flow of words in Arabic and in Hebrew taken from transcripts of conversations with sexually abused women becomes a violent, horrific stream.

Diana Kogan, 2020

In Diana Kogan’s huge drawing, Someone, I say, will remember us (Diana with hunting dogs), a statue of the goddess Diana is depicted in a breathtaking park based on memory, yet it is not a specific site. Diana is a multifaceted mythological figure, virgin goddess of the hunt, patroness of wild animals, and protector of women in childbirth. A beautiful nude Diana runs with hunting dogs in a fantasy of femininity and violence. Kogan’s choice to engage in the figure of her namesake transforms the drawing into a kind of self-portrait.

Hala Abu Kishek | Nardin Saruji

Nardin Saruji’s neon artwork Hummus Fool examines the presence of Arabic script in the Israeli public space, and perhaps the West. Arabic signs are usually associated with political posters or religious texts, but here Saruji deals with an item from daily life which has become a symbol. Much ink has been spilled about the appropriation of the dish as a “national dish” (but whose?), usually associated with men and masculinity despite the many women working to prepare the chickpeas and fava beans. There may be an amusing aspect to the food’s importance, but it oversimplifies a rich culture into shallow one-dimensionality.
Naama Arad’s works create simultaneous repulsion and intense empathy. In the installation Legally Blonde, the female body is minimized into thin lines of stretched pantyhose. They seem challenging but are padlocked to the floor. The objectivization of the body and references hinting at slavery persist and give no relief. The exhibition “Hundreds of Times” is a thoughtful look at structures of representation of the feminine, from mythology (including iconic “queen of hearts,” Princess Diana) through the world of dolls – from display mannequins to sex dolls, whose shadows resonate through Legally Blonde.

***

The issue of how to establish the feminine structure at the current juncture of internal struggles and external gazes is evident in all the works on view. Especially distressing is that one of the social byproducts of the Coronavirus, the horrific increase in domestic violence – especially against women – has made the themes of “Hundreds of Times” more relevant than ever. The Israeli femicide statistics (one fatality every 17 days) are cause for concern.
The neon light forming the words Hummus Fool glow like an advertising sign, lighting reminiscent of kitchens where women labor without any aura, usually reserved for lauded male chefs. Pantyhose and padlocks delineate a body, while the goddess of the hunt is represented as a beautiful nude. The chain of words in black and white chart a struggle repeated hundreds and hundreds – and hundreds – of times.

Curator: Dr. Smadar Sheffi
CACR –  Contemporary Art Centre Ramla

 

Posted in פיסול ומיצב, ציור | Tagged , , , , , , , , , , , | Comments Off on Hundreds of Times . מאות פעמים – האלה אבו קישק | נרדין סרוג’י | נעמה ערד | דיאנה קוגן

ברק רביץ AURA 3 Barak Ravitz

כסא מסאז’ כחול מוקף צינור נאון. העבודה של ברק רביץ AURA 3 מצליחה להיות כס מלכות וכסא חשמלי, מרכבה שמימית ואיזכור של שבריריות החיים. אם יתנתק החשמל, האור, האאורה המקיפה את הכסא, המגוננת, הזוהרת – תעלם באחת. הכסא יוותר אוביקט חסר חיים, גוף ללא הנשמה.

Barak Ravitz Aura 3 2018. portable massage chair,neon, unique

שם העבודה, AURA 3  מתיחסת לעולם הרוחניות שם המונח “אאורה”  שכיח – כהילה לקדושים בדתות שונות וכאור המקיף כל גוף, אך  אינו נראה בראיה רגילה בשורת אמונות אחרות. היא גם מתיחסת לטיפולים שונים נגד סרטן ותופעותיו.בהקשר של עולם האמנות עולה מיד גם השימוש וולטר בנימין במונח האאורה לתיאור יחודייות עבודת האמנות (בניוגד לעבודות עבודות משועתקות)  המקום של חיפוש – אחר משמעות רוחנית כמו בדת או פורמט אמוני שונה, או אחר דרך למזער מצב של כאוס במערכת הגופנית – מקבל ביטוי יוצא דופן בעבודה המצוינת ,המורכבת, של רביץ.

Barak Ravitz Aura 3 2018. portable massage chair,neon, unique . (detail)

מחלה וריפוי, או ספק ריפוי, עולים כנרטיב משובש מהאוביקט הסמי רפואי. הכסא מדמה גוף עם פרופורציות בלתי רגילות, רובוטיות.  נבחין מיד ברגליים ואגן, עמוד שדרה, בית חזה, זרועות וכמובן ראש. הגוף – כסא פונה לצופים פרונטלית, בחגיגיות של טקס (מהדהד את שם צבע הכסא Royal blue). בשימוש רפואי כיוון הישיבה בדרך כלל הפוך : הראש ישקע בכרית העגולה ,הכחולה שהנאון מטמיר לכדי הילת קדוש  צעקנית וזולה וגם קרה ומכנית.
כוחה של העבודה נעוץ  באנתרופורמיזם שלה, הדימיון לגוף אנושי, הנוגע ללב ומאיים כאחד, ההופך למעין זיכרון רחוק אך נוכח.  הכסא שיצר רביץ כמעט מגלם את המונח  umheimlich   כפי שפרויד השתמש בו לתאור המוזרות שיש  בבובות למשל : המזיגה של מוכר ומנוכר, של מה נתפס בחושים  ומה שמסרב להתרגם לאמירה אונתולוגית .  בהקשר זה אפשר לחשוב גם על הרחבת המושג umheimlich בידי לקאן  שדיבר על  מוזרות כמצב שיבוש ערכים ותחושות . כסא המסאז של רביץ יוצר משיכה דחיה: מכשיר לעינוג, לריפוי ושחרור שצפון בו פונציטל כאב ,וכניעות. בכסא המרופד, הרך יש תחושה חזקה של אלימות לטנטית, של כפיה.

                                                                      ***

  AURA3 מוצג בתערוכה       There is a Crack in Everything’: for Dafna    בגלריה דביר .

 

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
דמיאן הרסט
29   יוני 2020, יום שני – 19:00

ממובילי ה YBA נחשב לדמות מפתח בעולם האמנות הבינלאומי , לאחדהאמנים המשפיעים ביותר וכנראה גם העשירים ביותר. נדבר על גוף העבודות המגוון שהוא יצר ויוצר, ונתבונן בעבודות גם בראי מוסרי,כלכלי ותקשורתי.

תשלום
אורך המפגש כשעה ורבע . המחיר להרצאה 70 ₪
תשלום ב PAYPAL  BIT
להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל WhatsApp       0507431106
לינק למפגש ב  ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום, כארבע שעות לפני המפגש .

Barak Ravitz Aura 3 2018. portable massage chair,neon, unique . (detail)

Aura 3 by Barak Ravitz

Aura 3 by Barak Ravitz, a blue massage chair surrounded by neon tubing, succeeds in presenting itself as a throne as well as an electric chair, both mystical chariot and memento of life’s fragility. If the electricity fails, the light – the protective, glowing aura surrounding the chair –– would disappear immediately, leaving it lifeless, a body without a soul.

“Aura” is a word frequently heard in spiritual circles, meaning the halo around a saint’s head or the invisible bands of light surrounding the body. Light also refers to various types of cancer treatments, and appears to the seeker in quests for spiritual meaning, whether through religion, an alternative belief system, or a search for a way to minimize chaos in the body. In Art world idiosyncratic language, Walter Benjamin’s term of the aura of the art object as its singularity  comes to mind as well.  Ravitz’s unusual, excellent work reflects all of these aspects.

Illness and healing (or lack of healing) arise from this semi-medical object as a disrupted narrative. The massage chair is a representation of a body, but its proportions are outsized and robotic. Viewers can immediately see “legs,” “pelvis,” “spine,” “chest,” “arms,” and, of course, a “head.” The body/chair confronts viewers frontally, with a festive, regal air (resonating with its color of Royal Blue). On a massage chair, the patient usually faces backwards, with the head resting on the round, blue, cushion; here, the neon transforms it into a shocking, cheap, cold, and mechanical saint’s halo.

The work’s power lies in its anthropomorphism, the similarity to the human body, simultaneously touching and threatening, which becomes somewhat “uncanny” (Freud’s term “Umheimlich”) as a distant memory which is made present. Ravitz’s chair seems almost to embody the quality of strangeness found in mannequins: a blend of familiar and alienated, of what is perceived by the senses with what refuses to be translated into an ontological statement. In this context, we can think about Lacan’s expansion of Freud’s concept of the “Umheimlich,” describing strangeness as a state of disruption of values and sensations. Aura 3 generates a response of attraction/repulsion: it is a machine for pleasure, healing, and release with the potential for pain and surrender. The soft upholstered chair evokes an intense sensation of latent violence and coercion.

***

Aura 3 is on view at the Dvir Gallery as part of the exhibition “’There is a Crack in Everything’: For Dafna.”

Posted in פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , , , , , , , , | Comments Off on ברק רביץ AURA 3 Barak Ravitz

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 |The First Tel Aviv Crafts and Design Biennale, MUSA,

    כמעט לא ניתן לגשר בין ההאדרה העצמית, הסופרלטיבים ברשתות החברתיות ומסת העבודות הבינוניות, במקרה הטוב, שמהווה את הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 . מבין כמאתיים חמישים העבודות המוצגות (הנתון המספרי שמפרסם המוזיאון)  ישנן אחדות שהן טובות, ודגש על האחדות. חלק ניכר מהעבודות של אמנים טובים הן מהחלשות ביותר שהציגו, אחרות סובלות מהצבה פוגמת והרוב כאמור פשוט בינוני. לרגעים נדמה שחיפשו, וגם מצאו, הכלאה מושלמת של  יריד אמנות שאינו מחויב לקו אוצרותי ותערוכת בוגרי תואר ראשון של האקדמיות הגדולות בארץ (בשנה נעדרת כוכבים).

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 , ביתן רוטשילד

שורש הבעיה המתגלה בתערוכה, ובעיני היא מגלמת בעיות אחדות, נעוץ  בקונצפט שנדמה שנכתב בידי משרד יחסי ציבור.  צריך לקרוא שוב ושוב את השורה המופיעה בכל אחת מהחוברות המתווה מסלול למבקרים ובווריאציות שונות בטקסט הקיר וההודעה לעיתונות ” הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 מפגישה לראשונה את תחומי הקראפט והעיצוב השונים, כשהם שזורים זה בזה בחללים שונים ברחבי המוזיאון לרבות תצוגות הקבע ושטחי החוץ”. מפגישה לראשונה ??? בשנת 2020 ?? כבר מסוף המאה ה 19 תנועות ובהן הססציון הווינאי,  ה Arts and Crafts הבריטי- סקוטי ורבות נוספות חרטו על דיגלן את המפגש בין אומנויות והקרדו של מוסדות כמו הבאוהאוס הצהיר זאת שוב ושוב. מספר התערוכות בהם מוצגים יחד תחומי העיצוב השונים, ולעיתים קרובות מאד גם אם מה שמכונה אמנות יפה, רב כל כך שאין טעם להתחיל ולמנות אותן. על חידוש אין מה לדבר כלל וגם בקנה מידה מקומי (ומידה גדושה של סלחנות) קשה לראות איך ניתן לכתוב טקסט שכזה אחרי 1980 לכל המאוחר.
כתמיד חולשת הקונצפציה הייתה נדחקת לקרן זווית ומשתכחת לו העבודות, בכל דיסציפלינה שהיא, היו טובות וזה כאמור לא המקרה.
ההצבה במרכז רוטשילד, החלל בו מוצע לצופות ולצופים להתחיל, הוא קלישאת ה”אמנותי” בהתגלמותה: קירות בחום אדמדם (אכן צבע מיוחד)  ותאורה לא מספקת. העבודות מוצבות בצפיפות המעוררת את השאלה האם לכך הייתה הכוונה ב”שזורים זה בזה” שמופיע במשפט ה”מפגישה לראשונה”. לצד אופנוע מזכוכית צהובה, אובייקט שהפשטנות שלו מקוממת ממש (גבריות/שבירות/כוחנות/מיתוס) יש שלל עבודות מטקסטיל עם אמירות פוליטיות של אמצע הדרך, אין ספור עבודות קרמיקה הנסובות סביב התפרקות ומשחקי מילים מביכים כמו “שמש/אמש”. עצוב לראות אמנית כמו חנאן אבו חוסיין שמציגה עבודה של שכפול נעלים בקרמיקה. העבודה שמזכירה שלא בטובתה שלל עבודות מערמות הנעליים של יהושוע נוישטיין בשנות ה 70 ועד מצבת הנעלים  על גדות הדנובה בבודפשט  מבלי שתוסיף לשפת הסמל ולא כלום. הנעליים כך נכתב”מיצגות השקפה פטריארכלית של אלימות ותוקפנות כפי נשים”. הבעיה היא שאין די במטרה טובה להפוך עבודה לכזו.
המרחק בין הטקסט הפרשני ,לעבודות עצמן מעורר יותר מאי נוחות. כך, על פספס זכוכית חביב, שנעשה לפי צילומי טלוויזיה בזמן מבצע צבאי נכתב שהן “מבקשות מהצופה לפענח את הדנ”א של היצירה ובאמצעותה את הקיום הישראלי” לא פחות – היצירה והקיום הישראלי.
בצפיפות ובתאורה החלשה נבלעות עבודות מעניינות כמו שטיח האבן של מעין שחר מאבני טוף שנאספו באתרים ציבוריים , מיצב רישום וקרמיקה של מורן קליגר, “העוגה” מיצב של רונית ברנגה ,”שמיכה ליחיד” ממעטפות נייר של טובה לוטן שמשווע לתאורה הולמת, עבודות נייר ורקמה יפות של פריד אבו שקרה, וקרמיקה של פוגי נעים שהאבסורדיות שלה מעניינת.
אחרי מרכז רוטשילד ( כולל קומת הכניסה החלשה כל כך שלא אתייחס אליה) הביאנלה משתפרת. בביתנים שבהם תצוגות קבע העבודות העכשוויות משולבות בהן לעיתים באופן מוצלח ולרוב לא בצרימה. בביתן “אדם ועמלו” עבודות קרמיקה יפות של גילי אילן ונדב ראוכוורגר. “לשה” ,וידיאו של טל דיין ורחל מנשה דור, מקביל גוף ועבודה בקרמיקה, הקבלה שכיחה של גוף כחומר(או בניסוח אחר “אדם- אדמה”).  ולמרות שהוא יפה ,חסר בו ליטוש שהיה הופך אותו לטוב. חבל שרישומי תכשיט וצמחים  מצוינים של אסתר כהן נתלו כאנך כך שלא ניתן להבחין בכך שהיא מציירת רביד בחלקים.

Avner Sher , Sky Line , 2020

מבין עבודות החוץ בולט  “קן רקיע” , מיצב משרביות של אבנר שר. שר מדבר על פנים וחוץ, נראות וחשיפה ועל השינוי הסביביתי המתרחש למול עינינו. הוא משתמש בסימני הדתות האברהמיות לניסוח אמירה על הכוחות המפעפעים מתחת לשינוי, מתחת למעטה העכשוויות של קו הרקיע החדש.
בביתן הזכוכית ריכוז עבודות שמרכך בחלקו את תחושת הבליל המוחמץ שיש בחלקים אחרים. כאן מוצג קטע מפרויקט הגמר היפה של סיון פאיס “בשלות” שהוצג בתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ 2019 . (אף כי חבל שפאיס אינה מציגה עבודה חדשה) . ליאת סגל מציגה את העבודה “לא מוצק, לא נוזל” שהוצגה לאחרונה במשכן האמנים בהרצליה. זו עבודה מרתקת שבדומה לעבודה “לשה” חסר לה חידוד כידי להפוך אותה ליותר מיפה.  החלל המכונה גלריה המגדל מוצלח יחסית עם “בדותא” , מיצב וידיאו של תמר שפר שיוצרת עולמות זעירים בצינורות קרטון ומתייחסת למסורת ארוכה של מיניאטורות  כזירה ליצרת אלטרנטיבה ואידאליזציה של המציאות . מנורה של דניאל פלדהקר מנורות פלורסנט וחוטי חשמל היא בעלת כוח אך גם מעין ספק, מהלכת בין החלטי ומתבלט מה שהופך אותה לאחת העבודות הטובות, המפתיעות ,המעטות שנותרות בזיכרון.
שתי התערבויות בתוך תערוכת הקבע, של הילה עמרם ושל שחר קורנבליט הפוכות זו מזו ושתיהן מוצלחות . הילה עמרם, בעבודה שמעלה על הדעת עבודות של חיים סטינבק (ואולי גם מיכאל דרוקס)  מכניסה חומרי ניקוי וכדורים בוורוד בזוקה בין כלי זכוכית עתיקים בצבעים מרהיבים ומדגישה ניגודים תוך תהיה על שאלות של “טעם”. שחר קורנבליט בעבודות עדינות ויפות, בעיקר עבודות הנייר התפרות מדבר באופן פואטי על זמן ושבירות.

Shahar Kornblit ,Mist 2019

יפות במיוחד הן עבודות של דילן בראמס המתעד בצילום ניסיונות ליצור כד שמן ונציאני מסורתי. בראמס כמו לוכד את רוח הכד, או אולי הופך את המרדף אחר מסורת למרדף אחר רוח העבר שחמקמקה כמו עשן.

Dylan Brams

כאן גם מוצגות בקומה העליונה  תערוכה של סטודנטים לתואר שני בעיצוב תעשייתי שאצרו תומר ספיר ומאיה בן דוד אלגנטית יותר מחלקים רבים בתערוכה הכללית אך מה שניתן לומר הוא שכאן התחושה הסטודנטיאלית  הולמת  כמובן לציפיות (אף מעבר לשאלות תקציב ויח”צ, הלהיטות להציג סטודנטים לצד אמנים לא  ברורה).

Hila Amram , Sweet Rose 2019

הביאנלה לאמנות ועיצוב היא תערוכה בינונית עם כמה עבודות טובות שלא נטלה סיכונים ומצטיינת בשמרנות. כמות האמנים  והמיקום הנוח מבטיח לה  קהל גדול. למרות ההתהדרות בחדשנות הביאנלה ממשיכה במידה רבה מאד את הביאנלות לקרמיקה  שנערכו במוזיאון מאז תחילת שנות האלפיים בהיקף משתתפים קטן , ואולי נכון, יותר.מה שמת ואר כ”מחבר את כל התחומים, ופורץ את גבולות החומר” הוא חלק מהרב תחומיות שהפך כבר לפני שני עשורים ויותר לזרם המרכזי . אשר ל”פורץ את גבולות החומר” לא נותר אלא לתהות למה הכוונה . ואם כבר תהיות – בטקסטים הרבים והחוזרים נכתב “העבודות מנכיחות חומרי גלם פיזיים ורעיוניים הנקשרים למרחב התרבותי, המקומי והגלובלי”. למען האמת, טרם נתקלתי בעבודה שאינה מנכיחה חומרי גלם פיזיים ורעיוניים.

  סמנכ”לית ואוצרת ראשית מוז”א, ומייסדת הביאנלה: ד”ר דבי הרשמן
אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער
אוצרי משנה: מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוז”א – מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM

    8 יוני  2020 יום שני –  19:30
ביקורת הגזענות באמנות אמריקאית
האמנות האמריקאית עוסקת בביקורת הגזענות כנושא מרכזי. אמנים משובחים כמו קארה ווקר, קהינדה ווילי , גלן ליג’ון,  מארק ברדפורד ורבים נוספים יצרו סביב הנושא עבודות שהן מסע לתוך האופי האנושי וההיסטוריה ויוצרות רגעים מעוררי השראה כשם שהם מאתגרים אינטלקטואלית.

15 יוני 2020  יום שני – 19:30
 Yayoi Kusama
 אמנית מרתקת שמפתחת לאורך למעל מ70 השנים האחרונות שפה חזותית משל עצמה. המעברים שלה בין מזרח ומערב, בין מה שנחשב לשפוי למקוטלג כשיגעון מרהיבים. האמנות של קאוסמה מקסימה, טורדת, מערערת מציעה אלכימיה של המציאות לזהב האשליה. אחת ויחידה.

 תשלום
אורך המפגש כשעה ורבע . המחיר להרצאה 70 ₪
תשלום ב  BIT , PAY ,PAYPAL
להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל WhatsApp       0507431106

סיורי קיץ מיוחדים החל מ 7 יולי – לפרטים שלחו ל WhatsApp       0507431106

Danielle Feldhaker, WovenII, 2018-2019

The First Tel Aviv Crafts and Design Biennale, MUSA, the Eretz Israel Museum 

There is an unbridgeable  gulf between the self-glorification and social media’s superlatives with the mass of mediocre works (at best) constituting the First Tel Aviv Crafts and Design Biennale 2020. Out of the approximately 250 works on view there are a few that are good. Even works by good artist suffer from faulty display. It seems that the Biennale sought and found the perfect hybrid between  the Fresh Paint Contemporary Art Fair and the BFA graduate exhibitions in Israel’s leading art academies in a year without “stars.”

The root of the problem reveals itself in the exhibition, embodying several issues which seem to have originated in a concept written by a PR firm. The statement which appears in several booklets, wall texts, and PR handouts, claim that this innovative project “brings together, for the first time, different aspects of craft, craft-based art and design.” Since the end of the 19th century, movements such as the Vienna Secession, the British/Scots Arts and Crafts movement and many others have promoted the integration of the arts. The credo of institutions such as the Bauhaus constantly repeated this declaration. The list of exhibitions integrating works from various design fields with fine art is so long it is useless to mention them.  The weakness of the curatorial concept would have been if the works, no matter in which discipline, were good, but this is not the case.

Ronit Baranga , Cake, 2020
(photo Ronit Baranga )

The installation in the Rothschild Center, the space recommended for beginning the tour, is the embodiment of clichéd “artiness,” with reddish-brown walls and insufficient lighting. The hanging is dense, raising the question of whether this was the intention of the promised “integration” of the works.  Alongside a yellow glass motorcycle, an enraging, simplistic object (manhood/fragility/power/myth), are numerous textile works with mainstream political slogans, ceramic works too numerous to count about decay. I was sad to see that an interesting artist such as Hanan Abu Hussein is exhibiting a work with replicated ceramic shoes, as it reminds me of many other works with shoes, from Neustein’s heaps of shoes from the ‘70s, to the monument in Budapest on the banks of the Danube. The accompanying text states that they represent “a patriarchal viewpoint of violence and aggression towards women.” The problem is that good intentions do not suffice to make a work into a good one.

Make-Belief, Tamar Sheaffer,video installation

There is a huge gap between the artistic intention, as stated on labels, and the works themselves. The label of a nice glass mosaic inspired by television footage of a military campaign states that the work “invites the viewer to decode the artwork’s DNA and through it Israeli condition.” Interesting works are swallowed up by the crowded hanging and weak lighting, such as Maayan Shahar’s carpet of tufa rocks gathered from public sites, Moran Kliger’s drawing and ceramic installation, the installation The Cake by Ronit Baranga; Tova Lotan’s Single Blanket of paper envelopes, crying out for proper lighting; Farid Abu Shakra’s lovely embroidered paper works; and Fugi Naim’s ceramic pieces with their interesting absurdity.

After the display in the Rothschild Center, the Biennale improves. In the pavilions with the permanent collections, the contemporary works are often successfully integrated.  The Mand and His Work Center is the venue for lovely ceramic works by Gily Ilan and Nadav Rauchwerger;  Kneads, a video by Tal Dayan and Rachel Menashe Dor parallels the work in ceramics, but it lacks the polish that would improve it. It is a pity that Esther Cohen’s excellent drawings of a piece of jewelry and plants were hung vertically, so that it is hard to see that she was drawing a necklace in sections.

Avner Sher’s installation of mashrabiyas, Skyline, stands out among the outdoor works. Sher engages in exterior/interior, visibility/exposure, and the change taking place right before us. He uses the symbols of the three Abrahamic faiths to formulate a statement about the forces bubbling up underneath the change, underneath the contemporary shell of the new skyline.

The Glass Pavilion features a collection of works that are better: Sivan Pais’s lovely graduation project, Ripeness, exhibited at the Bezalel Graduates’ Exhibition in the summer of 2019. I thought it was a pity she didn’t exhibit a new work. Liat Segal’s piece Neither solid, nor liquid, recently exhibited at the Artists’ Residence Herzliya is a fascinating work which like Kneads, lacks the sharpness that would make it more than just beautiful. The Tower Gallery space is relatively successful with Make-Belief, Tamar Sheaffer’s video installation creating miniature worlds in cardboard tubes, referring to the long tradition of miniatures, as alternative and idealization of reality.

Avner Sher , Sky Line , 2020

The two interventions in the permanent exhibition, by Hila Amram and Shahar Kornblit, are both opposites and successful. Amram, in a work that brings to mind Haim Steinbach (and perhaps also Michael Druks), introduces cleaning materials and Bazooka-pink balls between ancient glass vessels in breathtaking colors, introducing contrasts while contemplating issues of “taste.” Shahar Kornblit, in delicate, lovely works, mainly sewn paper, speaks poetically about time and the ephemeral.. Especially beautiful are works by Dylan Brams, photographs documenting attempts to create a traditional Venetian oil jug. Brams seems to capture the jug’s spirit, or perhaps transforms the pursuit of tradition into a ghost hunt of a past as elusive as smoke.

The upper floor also holds works by Master’s Degree students in Industrial Design, curated by Tomer Sapir and Maya Ben Dor. It is more elegant than many sections of the general exhibition, but what I can say is that the “student” feeling is what is expected, although I find the passion to exhibit student works alongside of practicing designers is not clear to me.

The Biennale is a mediocre exhibition with some good works but it took no risks and its conservatism is evident. The number of artists and convenient location ensures a large audience. Yet despite its proclamations of innovation, the Biennale greatly continues the tradition of the Biennale of Israeli Ceramics held at the Museum since the early 2000s, with a smaller number of participants. Perhaps that is a more correct approach.

The Biennale describes itself as a “combined presentation of crafts and design” breaking down material boundaries, based on a multidisciplinary approach that has become the mainstream at least two decades ago. As for “breaking down material boundaries,” the meaning is unclear. The texts repeat the claim that the works make present physical and philosophical properties associated with the local and global cultural space. (I have yet to encounter an artwork that fails to make present material and philosophical properties).

MUSA-Eretz Israel Museum, Ramat Aviv

Dr. Debby Hershman, Deputy CEO and Chief Curator, MUSA-Eretz Israel Museum

Chief Curators of the Biennale: Henrietta EliezerBrunner and Yuval Saar, together with deputy curators Merav Rahat, Nir Harmat and Liora Rosin.

Posted in Evants, Video, פיסול ומיצב, ציור, צילום, קרמיקה | Tagged , , , , , , , , , , , , , | Comments Off on הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 |The First Tel Aviv Crafts and Design Biennale, MUSA,

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art