כנפי מלאך על המיטה. על העבודות של פסי גירש|Angel’s wings on a bed  Some thoughts on Pesi Girsch’s oeuvre

“כנפי מלאך על המיטה. על העבודות של פסי גירש”
רשימות אחדות מתוך ההרצאה של ד”ר סמדר שפי, ינואר 2019

ההתבוננות בעבודת אמן/ית לאורך שנים יוצרת הזדמנות מחקרית-פואטית יוצאת דופן. הצמיחה האורגנית של דבר מדבר, ההפתעות שיש מעבר לפינות והשהות במפרקים בין סדרה לסדרה, שונות מהיחס שיש בהתבוננות רטרוספקטיבית על גופי עבודה חתומים. בחלקי נפלה הפריבילגיה העצומה לעקוב אחר מספר גופי יצירה לאורך התהוות ולאורך שנים. הרצאה שנתתי על העבודה של פסי גירש הייתה הזדמנות לחלוק את ההתבוננות הזו ברגע בו מיצב של גירש, מיצב תלת ממדי ראשון בקרירה הנמשכת כמעט ארבעים שנה, מוצג כחלק מהתערוכה “סופה להתקיים – רגישויות משותפות” שאצרתי בירושלים.

Pesi Girsch, Untitled, 1988

המתחים ההופכים את העבודות של גירש לחרוטות בזיכרון מזכיר יחס בין סיפור לשיר, בין המשתנה והפלואידי, לקרוש, בין המוסיקלי לדומם, בין החי למת. הסדרות הגדולות נפרשות כמו נובלה, אבל יש והצילומים הם שירה.
בצילומים המתומצתים עד כאב של גירש, בשירה, פגשתי לראשונה בתערוכה קטנה במסדרונות הנמוכים במכון גתה בתל אביב, 1988.

Edgar Degas, The Little Fourteen-Year-Old Dancer c. 1880

צילום של ילדה במבט מלמעלה, (בתה של גירש, קאיפו כהן) היה כמו צריבה. גוף קטן, עדין, מתוח, ליד פדסטל האבן יצר חיכוך חזותי קשה, מטלטל. שרשרת האסוציאציות נעה מעקדת יצחק ל’הרקדנית הקטנה בת ה 14 ” של דגה מ 1880. ילדה שאם מתבוננים בה, מעבר לקריאה הפורמלית על הבד ויציקת הברונזה, מה שרואים הוא ילדה מתוחה, צייתנית, מכמירת לב, כתושה על ידי כוחות חזקים ממנה. בצילום של גירש, ליד הילדה והאבן, בתוך הרקע הרך, הציורי, נגלה הצל של האמנית.
אלימות מרוסנת בולטת גם ב”קאיפו טובעת בצל” מ 1988 ושוב האסוציאציות לאמנות קלאסית ורליגיוזית ברורה – מהקלוסוס של קונסטנטין, ועד צליבה של דירר.

Pesi Girsch Kaipo Drowning in the Shade, 1988

הקשרי השואה בעבודה של גירש לבלתי נמנעים. הקיטוע, הכאב העיסוק בקורבן ובמוות מתלכדים בביוגרפיה הפרטית של גירש, ילידת מינכן, בת לשורדי שואה ממזרח אירופה. צל השואה ביצירתה לעולם נוכח.
הזמן בעבודות הוא מפוצל: הזמן המסוים, של העבר המחריד, והווה שהופך, לא פעם, להווה מתמשך. ככל שנוקפות השנים והיא מתכתבת עם עבודתה שלה הזמן הולך ומסתבך .
מנעד מרתק מתקיים בין זיכרון השואה לקשר ראשוני -מקומי לנוף, לישראליות-עבריות, מתבקש לומר אפילו כנעניות, חזקה מאד. יחסי הזרות /קירבה האלו יוצרים אסוסאיציה ליצירתם של משוררים ילידי אירופה שזיככו -גיבשו עברית בהם אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) ויונתן רטוש (הלפרין).
ב” על חטא” רטוש (חופה שחורה) מחבר “ומנגינת לכה דודי” אם “את מפכה כנחל בשרב” והחבור של תרבות יהודית ומקומיות מובהקת מהדהד ברבות מהעבודות של גירש .
על חטא / יונתן רטוש (חופה שחורה, קטע )
והוא מכה על חטא
והוא מכה על תוהו
והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי
והוא דמום כהד
ומרצד כמוהו
הוא מצטמר למנגינת לכה-דודי
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תצעני לכל, לכל עובר ושב
את מתוקה כליל
את חמוקה כשחל
את מפכה כנחל בשרב.

Pesi Girsch, Kaipo in Brichat Hameshushim, 1988

בסדרה ה”דוסים” שגירש צילמה 1997- 2003 חי זיכרון העיירה המזרח אירופאית, אולי המדומיינת, שנעלמה בתימרות עשן בשואה, ועם בגדים תכריכים מרחפים, רוחות רפאים וצחיחות האבן המקומית.
הבגדים הלבנים על חבלי הכביסה נראים כתכריכים, כרוחות רפאים. השמלות מזכירות עבודות של בוורלי סיימס האמריקאית ואפשר גם להזכר בעבודה מוקדמת “קאיפו בבריכת המשושים” 1988 בה קאיפו במים כמו אופליה פרה רפאליטית בציור של John Everett Millais מ 1851.

John_Everett_Millais_Ophelia, 1851

ב Kinderstube, סידרה מ ,2008 מצויים מוטיבים רבים המופיעים ב”חלון וצל ספרים” המיצב מ 2019 המוצג כעת. המונח Kinderstube, שפירושו המילולי חדר הילדים והפך בקהילות של יוצאי גרמניה בארץ למונח שמתקשר למטען תרבותי (שמץ התנשאות?). גירש קראה כך לצילומים בהם בנתה מיצב רצפה מכרכי האינציקילופדיה העברית, וצילמה את נכדיה, בובות צעצוע ובעלי חיים מתים ואובייקטים ביתיים כמו מטאטא או כדור. המיזנסצנות, התיאטרליות, רוויות הקשרים לנושאים שהעסיקו את גירש לאורך כל דרכה כשהחלל הסגור, המובחן מחריף ומעצים את התחושה של חיפוש, כריה של משמעות. כאן הדמות האנושית, או הכמו אנושית מרכזית. דמות אחד מנכדיה הנושא על גבו ענף רב בליטות מתקשר לצלוב, (וגם לכתר הקוצים) רגליו המשוכלות מזכירות ייצוגים של ישו הצלוב או קדושים עם סטיגמוה וכתם אדום על הקיר מרמז לדם הצלוב.

Pesi Girsch, Kinderstube
, 2008

חיכוך של זמן ומרחב, אובייקטים וזיכרון מקבל צורה מוחשית במיצב של פסי גירש, ‘חלון וצל ספרים’. גירש יצרה לראשונה מיצב תלת ממדי ,שמרחיב ומעמיק את הפעולה האמנותית לשדה טקטילי, חושני ומורכב. במיצב מאות כרכי האנציקלופדיה העברית, לצד צילומים. הצילומים נעשו כולם במרתף שעמד לפני הריסה והם רגעים קפואים של יופי וכאב המופקעים ממהלך הזמן. אין בהם דמויות.

Pesi Girsch , Window and Shadow of Books, 2019

באנציקלופדיה מהדהד כישלון כפול: זו של עידן ההארה, של האמונה שניתן להקיף את הידע ושיסודותיו בלתי משתנים; וזו של ימי ראשית המדינה, בהם הוצאת האנציקלופדיה העברית הראשונה נתפס כמימוש הצרוף של אוצר התרבות הכללי והיהודי. הכרכים, המושלכים כעת ללא חפץ, הופכים בידי גירש לחומר טעון מפגש בין זיכרונות אישים, כמיהה לזמן ספציפי ועבר נוסטלגי, ומודרניזם מרוסק. מבנה המיצב מהדהד חלל כנסיה וחלל בית כנסת, אלתר ובימה, אפסיס וארון קודש.

Pesi Girsch, Angel 2015

בצילום “מלאך” נראית מיטה ועליה טליתות פרושות ככלי מיטה, עוטפות ומגינות כשטלית אחת מונחת,שמוטה כמו זוג כנפי מלאך שהושלו ברגע של מפגש קדושה ואנושיות, פגיעות תבוסה ואולי, אולי, שלווה.

מינכן –סיור מוזיאונים בהדרכת ד”ר סמדר שפי ואור-לי אלדובי
26-30/3/2020

בחמישה ימי סיור נתמקד בסצנת האמנות במינכן  לפני מלחמת העולם הראשונה, שנות הפרש הכחול והוצאת הספר “על הרוחני באמנות” שהפך לטקסט מרכזי באמנות המודרנית . לצד אלו נראה אמנות אירופאית בלתי נשכחת באלטה פינקוטק אמנות עכשווית מלהיבה במוזיאון לאמנות עכשווית שחוגג עשור.
הסיור מאורגן על ידי חברת טיולי הבוטיק EXTRA MILE .לפרטים התקשרו  03-5260084  ובקשו לדבר עם גל בין השעות 09:00 – 17:00 בימים א-ה gal@rimon-tours.co.il

 

Angel’s wings on a bed
Some thoughts on Pesi Girsch’s oeuvre

Observing an artist’s ongoing work over the years creates an extraordinary opportunity for poetic research. The organic growth from piece to piece, the surprises just around the corner, and the pauses between each “chapter” in a sequence are different from the observer’s point of view when looking at a retrospective of completed works.

Pesi Girsch, Untitled, 1988

I have been privileged to follow several series as they came into being. I shared some of these observations in a lecture on Pesi Girsch’s work, concurrent with her  first three-dimensional installation in a career spanning nearly four decades, in the exhibition “Human Nature – Shared Sensitivities” which I curated for the Jerusalem Biennale 2019.

The tensions that make Girsch’s works indelibly imprinted in memory echo the relations between narrative and poem, fluid and rigidified, flow and cessation, music and silence, or living and dead. Girsch’s large series may seem like a novella, but her photographs are pure poetry. My first encounter with Girsch’s poetic photographs, with their almost painful essence, was at a small exhibition at the Goethe Institute, Tel Aviv, in 1988, in low-ceilinged hallways with far from ideal lighting. Girsch carves out something elemental from her very being, something hers alone.

The photograph of a young girl taken from above (Girsch’s daughter, Kaifo Cohen), seemed to burn right through me. A small, tensed, delicate body near a stone pedestal created a visual dissonance that disturbed, generating an associative chain that ranged from the Sacrifice of Isaac to Degas’s Little Dancer, Fourteen Years Old (1880). If we look beyond the formal reading of the bronze statuette with tulle, we see a tense, obedient, pitiful young girl crushed by stronger forces. In Girsch’s photograph, the artist’s own shadow is revealed near the girl and the stone, within the soft painterly background.

Restrained violence is also evident in her photograph from 1988, Kaifo sinks into the shadow, once again with its associations to Classical and religious art, from the Colossus of Constantine to Dürer’s Crucifixion.

Pesi Girsch, Untitled, (Detail of “Window and Shadow of Books ) 2019

It is impossible to avoid thinking about the Holocaust when viewing Girsch’s oeuvre. The disruption and the pain, engagement in victims and death come together in the artist’s biography: born in Munich to Eastern European parents who survived the Holocaust, the shadow is a constant in her work. Time is therefore split: specific time of the horrific past, and the present, which very often becomes the present progressive. As the years go by, Girsch corresponds more and more with her own works, and Time becomes more complex.

An interesting range emerges between Holocaust memory and the very primary-local bond to the landscape, and the very strong sense of being Israeli-New Hebrew and perhaps even “Canaanite.” similar to the ambivalent attitude of foreignness/closeness between European-born poets and the Hebrew language, such as Avoth Yeshurun (Yehiel Perlmutter) and, of course, Yonatan Ratosh (Uriel Heilperin/Halperin/Shelach).

Similar to the way Ratosh combined imagery from Jewish and local culture, such as Lecha Dodi welcoming the Sabbath joined by wadis and hamsin, the same duality resonates through Gersch’s works. In the series “Dosim” [slang, “strictly religious”] (1997-2003), the memory of the Eastern European shtetl is alive and well, the imagined memory of the townlets that went up in smoke during the Holocaust. The photographs are replete with fluttering clothing/winding sheets, ghosts, and the whiteness of local stone. The laundry on the lines look like shrouds, with a ghostly presence. The dresses bring to mind American artist Beverley Semmes’s Dress Works. Girsch’s early photograph, Caifo in the Hexagons Pool (1988) is reminiscent of the pre-Raphaelite painting of Ophelia (1851) by John Everett Millais.

In the series Kinderstube (2008), numerous motifs appear that recur in her installation Window and the Shadow of Books. Although the literal meaning of the title is “nursery” it became the expression used by German immigrants to refer to their (superior) cultural upbringing. Girsch used the name for the photographs in which she constructed a floor installation from volumes of the Encyclopaedia Hebraica where she photographed her grandchildren, dolls, dead animals, and domestic objects such as a broom or ball. The theatrical mis-en-scènes are suffused with subjects that have engaged Girsch throughout her entire artistic pathway.

When the setting is a closed, defined space, this accelerates the feeling that the aritst is mining meaning. Here the human or quasi-human figure is central. One of her grandsons is holding a tree branch with numerous protrusions, leading to associations with Jesus on his way to be crucified and his crown of thorns. The crossed evoke representations of the Cross or saints’ stigmata, while the red stain on the wall hints at the blood of Jesus.

The friction between time and space, objects and memory, become concrete in Girsch’s installation Window and the Shadow of Books. In her first three-dimensional installation, Girsch brought into the physical space the installations that previously appeared only as documented in her two-dimensional photographs. She is expanding and deepening her artistic activity in this way. The installation is comprised of hundreds of volumes of the Encylopaedia Hebraica along with photographs all taken in the same space, including books and furniture designed as little theatres. These are frozen moments of beauty and pain extracted from linear time.

The Encyclopaedia resonates the failure of a double optimism: the hopes of the Enlightenment with its belief that all human knowledge and its foundations are unchanging; and second, the early days of the State of Israel, when people considered the publication of the first encyclopedia in Hebrew as the pure merging of world and Jewish cultures. The books are now found discarded on many corners of the city; Girsch collects them and transforms them into material signifying the interface between personal memory, a yearning for a specific era and a nostalgic past, and a shattered modernism. The photographs of the encyclopedia adjacent to the physical books themselves create a concrete meeting with the culture of writing and reading, attention and silence that have almost become extinct.

Pesi Girsch, Untitled, (Detail of “Window and Shadow of Books ) 2019

Posted in פיסול ומיצב, צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on כנפי מלאך על המיטה. על העבודות של פסי גירש|Angel’s wings on a bed  Some thoughts on Pesi Girsch’s oeuvre

חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה | Beloved Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

המרחב שבין זיכרון לסטראוטיפ, בין תפיסות מובנות לערעורן הוא האזור בו מתרחשת התערוכה הזוגית חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו.
שם התערוכה לקוח מהבית השלישי בשיר  “תִּקְוָתֵנוּ” שחיבר נפתלי הרץ אימבר ב 1878. גרסה של שני בתיו הראשונים של השיר, במקור עם תשעה, הפך להמנונה הרשמי של התנועה הציונית  ב1933 ומאוחר יותר להמנון מדינת ישראל. ב”חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו” הכוונה לירושלים, מושא געגוע פיזי ומטאפיזי של  יהודי הגולה.

Gallery view of “Beloved
Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Bokobza’ space ) 2019

חמדה וגעגוע הם אלמנטים משותפים בעבודות של מאיה סמירה ואריק אליהו בוקובזה. בשניהם נבחנת תפיסת “המזרח” שהשתרשה במערב, ובהגמוניה הישראלית נתפסה כ”ערביות”. מדובר בדיון על ההגדרה של תרבות במראה הישראלית והמערבית בכללה. החשיבה על הגוף, במיוחד, אך לא רק, הגוף הנשי, מרכזית בעבודות שניהם.
במיצב  וובידיאו באלדה מאיה סמירה יוצרת חלל מתעתע, בו מוקרן דימוי של בטן נשית, מעוטרת פירסינג, בתנועות חוזרות של ריקוד מזרחי, גוף כלוא בגבולות מבט צר. “באלדה” מילה שסמירה יצרה, היא  הלחמה של “באלדי” (بلدي), “מולדתי” בערבית,  ושם התצורה השירית “בלדה”, שיר המספר סיפור.
הריקוד המכונה ריקוד בטן או ריקוד מזרחי היה  במקורו ריקוד פולחני של נשים וגברים, אמצעי ליצירת חוויה רוחנית. בעקבות הפנמת סטראוטיפים אוריינטליסטים, בעיקר במצרים, הפך לאורך המאה העשרים  למזוהה עם ריקוד פתייני-ארוטי, והקשריו הרוחניים, איכויות התנועות המעגליות שבו כמעצימות, נדחקו לקרן זווית. בעשורים האחרונים, בהיפוך משמעות מרתק, אומץ במערב כביטוי של פמיניזם ועוצמה נשית ועובר רנסנס.

Gallery view of “Beloved
Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Smira’S installation Balada ) 2019

מיצב הוידיאו באלדה הוא חלל שכמו מתפרק ומתלכד: על ווילונות שקופים מוקרנת בטן רוקדת, טורסו מנותק. הווילונות יוצרים מסדרונות וניתן להתקרב – לגעת בדימוי. ההתקרבות לא תגלה יותר מהדמות. היא נותרת קרובה ומרוחקת ומידי פעם ימצאו עצמם הצופים המשתקפים במראה חולקים איתה את המקום הלא מוגדר בו היא נעה. היחס בין הגוף החלקי, הפנטום הנע, לבין גוף הצופים מחדד את המודעות לשאלת הממשי וההשלכה, למרחק בין נראה למדומיין. בין ההקשרים המעניינים עבודה של האמנית הטורקייה ניל יאלטר שיצרה ב 1974 את האישה ללא ראש או רקדנית הבטן. יאלטר צילמה עצמה כותבת על בטנה טקסט צרפתי העוסק במילת נשים וזזה למוסיקת ריקוד,  וכך דנה בחופש נשי וסטראוטיפים דכאניים. קרבה מסוימת יש לBarbed Hula (2000), של סיגלית לנדאו בו היא מסובבת סביב מותניה העירומות חישוק תיל הפוצע את הבשר החשוף. בעבודה של סמירה הבטן הנשית, כלואה בגבולות הכפויים של הדימוי וסובבת סביב צירה. לנדאו ערכה את הפעולה שלה בחוף הים, הגבול הטבעי של ישראל, והתייחסה כך לגבולות פגיעות ומעגלי זמן.
סמירה מנסה לפייס הפכים: תנועות הבטן הרכות נשארות במרחק בלתי ניתן לגישור. כותרת של העבודה של יאלטר האישה ללא ראש או רקדנית הבטן יכלה להלום גם את באלדה, על הקטיעה האלימה של הגוף אך זו מתרככת בתנועות שאין סוף להן, ויכולות להיות מסע פנימי ושרטוט של התכנסות וריכוז.

רקדנית בטן מופיעה בעבודת הווידאו אנימציה תקווה של אריק אליהו בוקובזה, תחילה כצללית, ולבסוף כדמות צבעונית מצוירת. פס הקול בעבודה היא הקלטה משנת 1932 לשיר “תִּקְוָתֵנוּ”. ההקלטה המוקדמת שנעשתה בטוניס מערערת תפיסות רווחות לפיהן הציונות בצפון אפריקה התבססה רק סמוך לקום המדינה. בוקובזה יצר אנימציה של מופע שלם, וכתמיד בעבודתו הדמויות מצוירות בתבנית פניו של האלטר-אגו גדול-העיניים של האמן.
בוקובזה קושר בין המוסיקה, ביטוי אמנותי אבסטרקטי, לבין הגוף ובאופן נדיר למדי באמנות ישראלית, מדבר על שמחה. השיר מבוצע בידי מר כהן ותזמורת. את המוסיקה משלימה–מהדהדת תנועת הרקדנית שחוגגת חופש ותקווה ומשלימה את המסרים המילוליים. בסוף “תקוותינו” הרקדנית מצויירת בין פסי הדגל הלאומי, כאילו הפכה למגן דוד, גוף מופקע לטובת סמל, באופן המזכיר כוראוגרפיות דרמטיות כמו זה של הזמרת ריטה ששרה את ההמנון בחגיגות היובל למדינה.
המחקר החזותי של אריק אליהו בוקובזה בהיבטי זהות החל בשנת 2000  בתערוכת היחיד הראשונה שלו  פלזיר אורינטל. הקשרים של תנועה, מוסיקה ונוכחות של גוף, כמעט בימתית, חוזרים בעבודתו לאורך השנים והובילו לאחרונה להרחבת אמצעיו האמנותיים גם לאנימציה, כמו תִּקְוָה המוצגת כאן.
אום טוסקה, העבודה המוקדמת בתערוכה, דיוקן זמרת במחווה דרמטית, מחבר דמויות שלוש נשים: הזמרת טוסקה, דמות פיקטיבית, גיבורת האופרה של פוצ’יני, אום כולתום, איקונת תרבות מזרחית שזוכה להכרה אוניברסלית, ואמו, זמרת אופרה במקצועה, ששרה לו את האריות של טוסקה ושירי אום כולתום כאחד. מנעד זה מסמן את רוחב היריעה התרבותי שצפון בתערוכה.
רפלקציה על יחסי האבסטרקטי והקונקרטי, המזרח והמערב ניכר בפלורה גדולה מ 2009, דמות רקדנית הבטן השרועה כמו אודליסק במיטב המסורת האוריינטליסטית (מתקשרת לציור האודליסק הגדולה של אנגר מ 1814) מוקפת דגמים, חלקם אבסטרקטים, במקום לא מקום. התנועה, הריקוד שמסמן את מהותה של פלורה, נעלמה.
מניפה מ 2019 (כמו הווידיאו אנימציה תִּקְוָה), היא חפץ שאיבד את  התנועה, כלומר יכולתו הפונקציונלית. מניפה ממצה את סטראוטיפ ה”אורינט” כמקיף כל שאינו אירופאי  מצפון אפריקה ועד סין , וכמרחב קפוא בזמן, מופקע מהקשר.
העיניים-פרחים על המניפה, פרגמנטציה של הגוף,  מתקשרים לבלאקמור (2006),  הגברים המשמשים כמחזיקי מנורות, ביקורת על מסורת השימוש הגזעני בדמויות שחורים בעיצוב ואמנות אירופאית.  הכלאה של דיוקן, וטפרים של חיה, בדומה להכלאת עיניים ופרחים, מתייחס לגישה הפטרנליסטית אודות קרבת המזרח לטבע, לחייתי. בוקובזה מחדד שאלות אודות מה מקובל ומה נלעג, ובעיקר מדוע.
***
החיבור בין לאומיות, למוסיקה, לגוף, מה שנחשב בעבר לנמוך, תורגם לשפה של אמנות עכשווית. שני האמנים, מציעים בחינה מחודשת של זהויות וסולמות ערכים שהתאזרחו בתודעה הישראלית.                                                                                                                                                                               ד”ר סמדר שפי
                                                                                                            אוצרת התערוכה

                                                                                                         המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR                   

Beloved

Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

The duo exhibition Beloved occupies the space between memory and stereotype, challenging preconceptions.

The title is taken from the third stanza of Naftali Herz Imber’s Tikvatenu [Our Hope] composed in 1878. The first two stanzas out of the original nine became the official anthem of the Zionist Movement in 1933, and later the national anthem of Israel. “Our beloved Wall” refers to Jerusalem, object of Diaspora Jewry’s physical and metaphysical longing.

Love and longing are elements in both Maya Smira’s and Eric Eliahu Bokobza’s works. Both examine the perception of the “East” that took root in the West, perceived by the Israeli hegemony as “Arab-ness.” This discourse examines the definition of culture as reflected in Israel and in the West. Thoughts about the body, especially (but not only) the female body, are central in both oeuvres.

In the video installation Balada, Smira creates an illusionistic space in which the image of a woman’s belly with a piercing performs a belly dance, a body encapsulated within the constraints of a narrow gaze. Smira formed the title, Balada, by combining the word baladi (بلدي), Arabic for ”my homeland,” and “ballad,” the poetic form of verses telling a story.

The origins of the belly dance, or “Oriental dance,” lie in ritual performed by men and women to create a spiritual experience. Due to the internalizing of Orientalistic stereotypes, especially in Egypt, over the course of the 20th century, the belly dance became identified with the seductive and erotic, while its spiritual associations were ignored. In recent decades, the belly dance was adopted by the West, underwent a revival, and became an expression of feminism and women’s empowerment.

A belly dancer appears in Bokobza’s video animation Tikva, first as a silhouette and finally as a colorful painted figure. The soundtrack is a 1932 recording of Imber’s Tikvateinu performed by Mr. Cohen and orchestra. (We have no further information on their identity). This early recording made in Tunis undermines the commonly-held belief that Zionism became firmly entrenched in North Africa only around the time of Israel’s independence. Bokobza created an animation of the entire performance, and, as always in his works, the figures are styled like the artist’s wide-eyed alter ego.

Bokobza links music – an abstract expressive art – with the body. The evident joyfulness is rare in Israel art. The belly dancer’s movement resonates the music celebrating freedom and hope, complementing the verbal messages. At the end of Tikva, the dancer becomes trapped between the stripes of the national flag as if transformed into the Star of David in its center, her body replaced by the symbol, evoking choreography similar to Rita’s when singing the national anthem at Israel’s Jubilee celebration in 1998.

This connection between nationalism, music, and the body, was considered “low” in the past but is now the language of contemporary art. Both artists propose a re-examination of identities and hierarchies of values that have become part of “Israeli-ness.”

                                                                                                                                                                                                       Dr. Smadar Sheffi

 

CACR Contemporary Art Center Ramla
The Ramla Museum Complex, 112 Herzl Street, Ramla

 

Posted in Uncategorized | Comments Off on חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה | Beloved Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

הביאנלה הארצית לרישום רשמים VII | 7th Biennale for Drawing in Israel – Action Line

תנועת מטוטלת. התערוכה המרכזית בביאנלה  השביעית לרישום “קו פעולה” ,באצירת הדס מאור  חוזרת במידה רבה לתפיסה שאפיינה את הביאנלה שנערכה ב 2013  באצירת טל יחס. הכוונה ליישום אוצרותי של קריאה מרחיבה מאד של מונח ה”רישום”.  כמו במהדורה החמישית של הביאנלה גם השביעית מדגישה את הקו כמחולל פעולה במרחב התלת ממדי. ההרחבה הזו מותירה את  הביאנלה ללא גלעין מהות . זוהי תערוכה קבוצתית גדולה , נוספת ומקבילה לתערוכות/פסטיבלים/ביאנלות שהוצגו ומוצגות בירושלים בחודשיים האחרונים – הביאנלה של ירושלים ומנופים.
התערוכה בבית האמנים מוצבת היטב, מרבית העבודות טובות ובכל זאת אינה הופכת לזירה שהיא מעבר לכך, למקום של שינוי זווית התבוננות או חוויה.

Avner Pinchover, Cement (detail), 2019

בין העבודות המעניינות העבודה “צמנט” של אבנר פינצ׳ובר, אמן שהתבלט בעבודת הווידיא”כיסאות” אותה הציג בתערוכת מסיימי תואר שני של המדרשה לאמנות בקיץ 2018 . בכסאות הוא הטיח כסאות בקיר /מחיצה אותו חוררו וחלקם נתפסו בו מה שנראה כמתקפת זעם מתפרצת. כאן העבודה צמנט , שנעשתה על ידי הטחת החומר בקיר (ללא קהל) יוצרת דימוי טורד ויפה שמנהל דיאלוג עם המבנה היפה , ההרמוני כל כך של בית האמנים. ההתפוררות ההדרגתית של העבודה לאורך התערוכה הופכת אותה למורכבת עוד יותר.
וידיאו של פינצובר העוקב אחר התנפצות קיר זכוכיות לאחר הטחות חוזרות ונשנות של אבנים מוצג לרוחב כל קיר הכניסה לקומה העליונה והמרכזית של התערוכה. האמירה החשופה, כל שרשרת האסוציאציות מליל הבדולח ועד לזריקת אבנים כנשק של כל הצדדים בשטחים הכבושים, משטיחים את העבודה ונוצר ווליום קריאה שאינו תורם לקומה כולה.
“פאזל” מערכת קירות עץ קטנים הנעים על מסילות מתכת מאפשרות לצופים להגדיר חלל להסתגר ולהתבודד. למרות תחושה מסוימת של המחשה כמעט דידקטית של יחסי יחיד -חברה העבודה יוצרת – יחסים עם צופים ובין צופים.

Anat Keinan , Puzzle , 2017-2019

החומריות של העבודה הזו, והצבעוניות  המצומצמת , לעיתים קרובות כמעט מונוכרומטית של מרבית העבודות יכולה לשמש נקודת מוצא לדיון במגמות שנמשכות  באמנות ישראלית לאורך עשרות שנים, כמעט ללא הפרעה. המחשבה על שאלת משמעות העכשוויות של העבודות עולה שוב ושוב ולאו דווקא בגלל שמאור מציגה עבודות של נחום טבת ומיכה אולמן  שניים מוותיקי האמנות הישראלית ונותני הטון בה. (  אולמן מציג בימים אלו גם בתערוכה “סופה להתקיים – רגישויות משותפות שאצרתי בירושלים). גם עבודות של מיכל הלפמן או תכלת רם שהוצגו במהלך השנה החולפת נדמות כאן קונסרבטיביות יותר, מנומסות.
ליהי ניידיץ מציגה את Enola Gay , עבודה המורכבת מכבלים חשמל שיוצרים רישום שחור בחלל שיש בו תנועה ותנופה .מידה של רעילות , של אירוניה, נטענת בו בשל שמו – השם הוא כשם המטוס שהטיל את פצצת האטום על הירושימה . המטוס נקרא על שם אמו של אחד הטייסים, מתיקות מחרידה, אירונית מרושעת( שם הפצצה היה LITTLE BOY  החמוד לא פחות).
ב”ברבור” בתערוכה שאצר אברהם קריצמן מוצג מקבץ עבודות מרתק ומגובש – בפוסט הבא .

אוצרת ראשית: הדס מאור

 סיור עומק עם ד”ר סמדר שפי   

הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה    ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106 

Lihi Niditz, Enola Gay, 2019

Art seems to move like a pendulum: To a great extent, the main exhibition in the 7th Biennale for Drawing in Israel – Traces VII – Action Line curated by Hadas Maor, reprises the attitude that characterized the 2013 Biennale for Drawing curated by Tal Yahas. Applying a very broad reading of the term “drawing,” similar to the fifth Biennale, the current Biennale of Drawing emphasizes line as action in three-dimensional space. However, expanding the concept leaves it without an essential core as one more large group show like other biennales/exhibitions/festivals held in Jerusalem over the past two months – the Jerusalem Biennale and the Manofim Contemporary Art Festival, Jerusalem.

The exhibition in the Jerusalem Artists’ House is beautifully installed, most of the works are good, and yet it does not go beyond to become an arena for a change of viewpoint or a new experience.

Among the more interesting works is Cement by Avner Pinchover, an artist whose video Chairs stood out in the Midrasha MA exhibition in the summer of 2018. The video depicts Pinchover hurling chairs against a plaster partition or wall, punching holes in the surface. Some perceived it as an outburst of uncontrollable rage. In Cement, he threw cement on a wall (without an audience) resulting in a troubling yet lovely image conducting a dialogue with the Artists’ House harmonious building. The gradual crumbling of the work during the months of the exhibition makes it even more complex.

Pinchover’s video showing the shattering of a glass wall by stones takes up the entire entry wall to the upper storey leading to the main hall of the exhibition. The exposed statement, with its chain of associations from Kristallnacht through the stone-throwing in the occupied territories by all sides flattens the work to create a volume of reading that does not contribute to the entire floor.

Puzzle, a system of small wooden walls moving on metal rails, enables viewers to define a space, enclose and isolate oneself. Despite a certain feeling that this is almost a didactic illustration of the relationship between the individual and society, the work does create encounters with among viewers. The materiality of this work with its limited, almost monochromatic coloring of most of the works, can become the starting point for a discussion of continuing trends in Israeli art, almost uninterrupted over the past few decades. Thoughts on the issue of the current meaning of the works arises time and again, not necessarily because Maor also incorporated works by veteran artists Nachum Tevet and Micha Ullman, who are among those who gave Israeli art its tone. (Ullman’s Sand Table is currently on view in Jerusalem in the exhibition “Human Nature; Shared Sensitivities,” curated by this writer). Works by Michal Helfman, as well, or by Tchelet Ram, exhibited over the past year, seem more conservative and polite than in their former settings.

Enola Gay by Lihi Nidiz is comprised of electric cables forming a black line drawing in the space with movement and momentum. It carries a certain toxicity and irony due to its name – the American bomber that dropped the atom bomb (named “Little Boy”) on Hiroshima. The title was the name of the mother of one of the pilots, with horrifying sweetness.

Meanwhile, at the Barbur Gallery, the exhibition curated by Avraham Kritzman forms a coherent group – review to come in the next post.

Tchelet Ram, Overtime, 2018, Wood, hinges, wire, stones, Dimension variable, photo Liat Elbling

Posted in Evants, Video, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , | Comments Off on הביאנלה הארצית לרישום רשמים VII | 7th Biennale for Drawing in Israel – Action Line

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art