קריאה מחודשת ב”גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” רועי רוזן Revisiting  Roee Rosen’s Men in Israeli Culture (Bearded).20042004.

English follows Hebrew 

“גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” היא עבודה של רועי רוזן מ-2004. תחת מה שהוא כביכול הומור עצמי מושחז, זוהי תמונת מחזור קלאסית, אמנם חסרה, של המועדון הכוחני, לעיתים בריוני, שתופס עמדת כוח בתרבות ישראל. את עצמו הכניס רוזן דרך דיוקן עצמי, ספר שכתב ואובייקטים המונחים על השולחן בחזית הצילום. שביעות הרצון העצמית של המצולמים ניכרת למרחוק.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 Haifa Museum of Art collection
רועי רוזן , גברים בתרבות ישראל .(מזוקנים), 2004 .אוסף מוזיאון חיפה לאמנות

בשורה האחורית של ה-Ole’ boys club עומדים גברים בעלי מקדם מגניבות גבוה במיוחד: יהושע סימון וגיל שני וגם בועז ארד, ומימינו במרחק גבר אחד, רועי צ’יקי ארד. ב 2004 בועז ארד לימד בתלמה ילין. על פי הפרסומים אודות הניצול המיני שעשה בתלמידותיו, הרי בערך באותן שנים הוא היה בקשר עם התלמידה שהיחסים איתה הפכו לחוקיים כשמלאו לה 18. ל”מאקו” סיפרה הקורבן שהם היו יושבים עם חבריו, כולם מבוגרים ממנה בהרבה, כולם מודעים לכך שארד היה איתה מאז הייתה בת 16. אפשר רק לתהות למי הכוונה.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail). Haifa Museum of Art collection

רועי צ’יקי ארד, בן 28 בעת הצילום, ארבע שנים אחרי הופעתו באירוויזיון, כנראה בתקופה או בסמוך לתקופה בה נעשו המעשים המבחילים שלו שהתפרסמו בשבוע שעבר ב”מקום הכי חם בגיהינום”, עם קטינות על הטווח שמתחיל בגיל 14(!!!). במפגשים, כך צוטטו הקורבנות “היה מוקף בחבורה שלו כל השנים. הם התנהגו כאילו הם חבורת לול וצ’יקי הוא אורי זוהר. הם היו מעבירים בחורות מאחד לשני.”
שוב לא נותר אלא לתהות למי הכוונה ב”חבורה” ומה קבוצת החברים, הקולגות והשותפים למרכזי הכוח שמצולמת בעבודה של רוזן (האירונית, החתרנית, ההפוך על הפוך וכו’ וכו’ כתרים שנקשרו לעבודה של רוזן), ידעה והעלימה עין, או עודדה.
על הקשרים שהתקיימו בין סימון ורועי צ’יקי ארד לאלון קסטיאל, עבריין המין המורשע שאירח את מסיבות “מעין”, כתב העת שהשניים ערכו, כבר נכתב רבות, כמו גם על כך שרועי צ’יקי ארד הכיר לקסטיאל את שרי גולן שהייתה לאחת מקורבנותיו. כשהם עומדים בשורה עם בועז ארד שהתאבד לפני כשנתיים, מרחפת מעליה תחושה של עולם ערכים משותף, מסואב.
ובואו נתבונן בשורה של הגברים הישובים. מעל אחדים אפשר כמעט לראות את עננת עשן-השמועות שסביבם שטרם התבררה כאש, או שפשוט לא נמצאה האישה שהייתה מוכנה לשלם את מחיר החשיפה של מעשיהם.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail).
יהושוע סימון,גיל שני, רועי ציקי ארד .
יושבים חיים דעואל לוסקי , דורון רבינא

דורון רבינא היה ב 2004 אוצר גלריית המדרשה לאמנות בתל אביב, תפקיד בו החליף אותו בועז ארד. בפברואר 2019 העביר רבינא, כיום אוצר ראשי במוזיאון תל אביב, שיח בתערוכה לזכרו של ארד בגלריה רוזנפלד. ההחלטה של הגלריה לערוך תערוכת זיכרון ¬– הצדעה לאמן שהטענה שניצל את תלמידותיו הקטינות מינית לא הוזמה ¬– הוא עניינה של הגלריה, וכך גם החלטתה שלא להציע בדל סימפטיה לקורבנות. הדבר אינו נכון לגבי השתתפותו של האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, שמעצם תפקידו (שגם הוזכר בפרסום הגלריה) מבטא את עמדת המוסד.
“גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” הוצגה במוזיאון תל אביב ב 2016 בתערוכה “רועי רוזן: תערוכה קבוצתית – רטרוספקטיבת אמצע-קריירה” שאצרו גלעד מלצר ויהושע סימון. ההתייחסות בקטלוג מעניינת: אין פירוט של הדמויות המופיעות בעבודה (גם לא ציון שסימון, אחד משני אוצרי התערוכה מופיע בה) אך יש דיבור על האובייקטים על השולחן ועל “המרחב שבו פועל החזותי – התצלום, הדיוקן הקבוצתי, ההעמדה התיאטרלית – הוא מרחב הטקסטים. הרקע שנבחר להציב מאחורי נבחרת הגברים– שהדגשת גבריותם, באמצעות ”הלבשה“ תיאטרלית של זקנים, פארודית – הוא ספרייה”.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail).

“הגברים בתרבות הישראלית שבחר רוזן”, כותב גלעד מלצר, “הם כולם מתחום הכתיבה, הן התיאורטי והן הבדיוני, או מהתחום החזותי, קרי אמנים, מאיירים, אוצרים, אדריכל, ורבים מהם, כמו רוזן עצמו, עוסקים הן בחזותי והן בטקסטואלי”. מה שהקטלוג לא אומר הוא שרבים מהמצולמים, ודאי לא כולם, עסקו ועוסקים בשליטה, בדורסנות ובשימור כוח על אפיוניו השונים.
עוד חוטים רבים של קשרים ומארג צפוף של “שמור לי ואשמור לך” עוברים בין דמויות הגברים.
הרבה השתנה בשש עשרה השנים שחלפו מאז נוצרה העבודה. הרבה, מאוד, עדיין לא.

   Yayoi Kusama   
21 ספטמבר 2020 ב 20:00   
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM

מעניין כיצד היו תולדות האמנות האמריקאית נראים לולא נתקלה קוסאמה בגזענות ומיזוגניה.  אמנית מרתקת שהקדימה במספר נושאים אמנים כמו אנדי וורהול  ולקאס  סאמרס.  קוסאמה נעה בין מזרח ומערב, בין הנחשב שפוי למקוטלג כשיגעון. אחת ויחידה.  
לפרטים שלחו ל 0507431106 WhatsApp

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 Haifa Museum of Art collection
רועי רוזן , גברים בתרבות ישראל .(מזוקנים), 2004 .אוסף מוזיאון חיפה לאמנות

 

Revisting  Roee Rosen’s Men in Israeli Culture (Bearded).2004

Underneath what seems to be poking fun at himself, Roee Rosen’s 2004 photograph of Men in Israeli Culture looks like a classic graduation class photograph, although with some members missing from the aggressive, sometimes bullying “ole’ boys’ club” that has taken hold of the power position in Israeli culture. Rosen put himself in the picture through a self-portrait, a book he authored, and objects placed on the table in the foreground. The self-satisfaction of all of the subjects is visible from afar.
Standing in the back row are men with an exceptionally high coefficient of cool: Yehoshua Simon and Gil Shani as well as the late Boaz Arad, while to his right, one man over, is Roy “Chicky” Arad. In 2004, Boaz Arad was a teacher in the Thelma Yellin High School of the Arts. According to published stories on sexual contact with his students, around that time he was in a relationship with a student before and after she was of legal age. The student told Mako news that they used to sit with his friends, all of whom were much older than herself, and were all aware that Arad was in a sexual relationship with her since she was 16. One can only wonder to whom she was referring.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail).
יהושוע סימון,גיל שני, רועי ציקי ארד .
יושבים חיים דעואל לוסקי , דורון רבינא

Roy “Chicky” Arad, age 28 in the photograph, four years after his performance in the Eurovision, apparently during this period or soon after the time when his disgusting actions were published last week in the “Hottest place in Hell” describing his sexual contacts with adolescents as young as 14 (!!!). The victims were quoted as saying that in their encounters “he was surrounded by ‘his gang,’ the guys who were always with him throughout the years. They acted as if they were the gang from the film Lool: The Chicken Coop, and that ‘Chicky’ was Uri Zohar [its star and director]. They would pass girls around from one to another.”

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail).

Again, one can only wonder whom she meant by “the gang,” and which group of friends, colleagues, and partners in the power center photographed by Rosen (variously praised as ironic, subversive, turning itself on itself, and other descriptions) knew and turned a blind eye or gave encouragement.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail). Haifa Museum of Art collection

Much has been written about the connections between Simon and Roy “Chicky” Arad with Alon Castiel, the convicted sex offender who hosted the parties for the Maayan magazine which the two edited, as well as how Roy “Chicky” Arad introduced Sari Golan to Castiel, whom he raped. When they stand in a row with Boaz Arad (who committed suicide two years ago), the feeling of a shared system of despicable values hovers over them. As for the row of seated men: where there is smoke there is bound to be fire. There are unsubstantiated rumors floating about, but no woman has come forward prepared to pay the price for exposing their actions.

 

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail).
Standing: Joshua Simon, Gil Shani, Roy “Chicky” Arad. Seated: Haim Deuel Lusky, Doron Rabina

In 2004, Doron Rabina was the curator of the Midrasha Gallery of Art, Tel Aviv, later replaced by Boaz Arad. In 2019, Rabina, currently Chief Curator at the Tel Aviv Museum of Art, held a gallery talk in memory of Arad at the Rosenfeld Gallery. The gallery’s decision to hold such a talk, essentially a tribute to an artist accused of sexually exploiting his minor students, reflected a total lack of sympathy with the victims. The participation of the Tel Aviv Museum’s Chief Curator in the talk, his name and position mentioned as part of the publicity, can be read as reflecting the Tel Aviv Museum’s attitude.

Men in Israeli Culture (Beared) was exhibited at the Tel Aviv Museum of Art in 2016 in the exhibit “Roee Rosen: A group exhibition – a mid-career retrospective,” curated by Gilad Melzer and Joshua Simon. The reference in the catalog is interesting: no details are given about the people in the photograph (nor that Simon is in the work) but there is a discussion of the objects on the table and how “the space in which the visual operates – the photograph, the group portrait, with its theatrical placement of the figures – is the space of the texts. The background on which to place the selected group of men – with the parody of emphasizing their masculinity through theatrical “costumes” of beards – is a library.”

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 (detail).
יהושוע סימון,גיל שני, רועי ציקי ארד .
יושבים חיים דעואל לוסקי , דורון רבינא

Gilad Melzer wrote, “The men in Israeli culture selected by Rosen are all from the field of writing, both theoretical and fictional, or from the visual field, i.e., artists, illustrators, curators, an architect, with many of them, like Rosen himself, engaged both in the visual as well as the textual.” What the catalog does not state is that many of those photographed, certainly not all of them, engaged and are engaged in control, preying on people, and maintaining power in all its variations.

Many more ties and close-knit relationships of “You scratch my back and I’ll scratch yours” exist between the men. Much has changed in the past 16 years since the photograph was made. But a great deal has not yet changed.

 

Posted in Uncategorized, צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on קריאה מחודשת ב”גברים בתרבות ישראל (מזוקנים)” רועי רוזן Revisiting  Roee Rosen’s Men in Israeli Culture (Bearded).20042004.

בוגרי אמנות רב-תחומית בשנקר 2020 |2020 Graduates of the Department of Multidisciplinary Art, Shenkar College Ramat Gan

English follows Hebrew

דוק של עייפות משוך על תערוכת הגמר של בוגרי בית-הספר לאמנות רב-תחומית בשנקר. אפשר לזקוף זאת לשנה קשה– מבעיות פיזיות בבניין הפקולטה ועד ,כמובן, לקורונה, אך הדבר לא ישנה את העבודה שמדובר בתערוכה חלשה במיוחד.
ריבוי הציור הסתמי והרע בולט באופן שלא נותר אלא לתהות מה גורם לכזו כמות של עשיה מדשדשת. המחשבה שחוזרת ועולה היא שלו הייתה טובת הסטודנטים/ות השיקול היחיד של המחלקה (ולא תקציבה) יתכן והיה מוצע לחלקם לבחון מסלול קריירה שונה.

Nati Ariel and Tom Hockey , 2020

בין הפרויקטים המבטיחים, הספורים, אפשר למנות את פרויקט הצילום השאפתני, של תום אריאל ונתנאל הוקי. הם בו צילמו כלי רכב ומכונות נטושות בחשיפות ארוכות יחסית במצלמת סטילס בפורמט גדול ובתאורה דרמטית. התוצאות מרהיבות. אלו עבודות שגודלן מוצדק – הן מהוות שדה בו נודד מבט הצופים כשתחושת הזמן בהן מוכפלת ומשתקפת בתוך עצמה בין רגע גילוי וקריאה של הדימוי לזמן החשיפה צילומי הארוך , ואותות הזמן הניכרים היטב במושאי הצילום ממטוס ועד עגור וסירה. האובייקטים מונחים בקטיפה של לילה, מוארים באור יקרות ונשארים בכל זאת כלים שהשתבש תפקודם, ששעון פירוקם והתפוגגותם כבר רץ לאחור בסבך הזמנים שבצילום. החלל הופך למיצב, לאנסמבל חזותי, בו העבודות מחזקות זו את זו ,פרקים בדרמה שפרטיה התעמעמו אבל הגעש שלה נוכח . אפשר לחשוב על המכונות ,על חוסר שייכותן המוחלט לסביבתן כמו על אותה ספינת ענק שנגררה בג’ונגלים של האמזונס בסרטו של ורנר הרצוג פיצקרלדו (1982) . יהיה מעניין לעקוב אחר עשיה של אריאל והוקי בעתיד.

Bar Logasi and Almog Gavrieli, 2020

חלל המייצבים המורכב של בר לוגסי ואלמוג גבריאלי, עתיר פרטים שנגלים במבט מושהה. במבט ראשון בולט בו אפריז פלסטלינה וגרילים של תנורי חימום המקיף את רום הקירות. המייצב , על חלקיו השונים, הוא מופע מרשים של משחקיות, ביטחון וגם תהיה והבנה על חומריות, והנאה מחומריו, שאינן שכיחות . לצד מיצב דיקטים גבוה היוצר את האות אלף גפרורים שמרכיבים שביל אש פוטנציאלי, בצורת מדרגות, הסובבות עמוד אדריכלי מוצג חדר של סופר. החדר מכוסה בדשא סינטטי סגול עם שולחן ועליו מכונת כתיבה. מהמכונה משתלשל דף ארוך של טקסטים הנכתבים במקום ונמשכים על הרצפה. החלל מופקע מהסובב, מוזר ומזמין והאיכות התפאורתית שלו מגבירה את רקימת הסיפור בראשם של צופים/ות החשים כמי שפלשו לחלל פרטי.

Danielle Manobelle, 2020

הקולאז’ים הצילומיים של דניאל מנו-בלה מעניינים. היא חותכת צילומים לקולאז’ בצבעי שחור לבן כך שמתקבל מעין זרם תודעה חזותי, ( אולי מודחק בשל העדר הצבעוניות?). היא מציגה גם שמלה שעליה דימויים בשחור לבן של אנשים (בשיתוף טניה קליינרמן) השמלה יפה ודומה מאד לשמלה שיצר גיל יפמן לעבודת הווידאו המשותפת שלו עם דב אור-נר והמוצגת בימים אלו ממש בגלריה 8 P . עוד בולטות עבודות הפיסול והמיצב של רוני קים שיצרה חלל מעודן, בלמים ואיזונים בין משרביים מקלקר וחפצים ביתיים שמאזנים זה את זה ויוצרים יקום מוכר זר . עבודת הווידאו של ויקטור היימן שהיגר מאסטוניה בגיל צעיר מרשימה .הוא עוקב אחר סבתו שנותרה באסטוניה ויוצר , בעבודה בשני מסכים, הרהור על ריחוק וקירבה, בדידות וזקנה שהם פרטיקולריים ורוויים היבט פואטי אוניברסלי.

הרצאה שלישית בסדרה:
זהות, התחפשות וסטראוטיפים – חתך עבודות של אמנים ישראלים עכשוויים  בהם שוני ריבנאי, אריק אליהו בוקובזה, מאיה דיקשטיין, רועי רוזן ורבים נוספים.
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
  14  ספטמבר 2020 ,יום שני – 20:00

נתבונן אמנים ישראלים המאמצים זהויות, בוחנים סטראוטיפים ומאתגרים אקסיומות תרבותיות חברתיות, ומגדריות .
להרשמה שלחו אישור תשלום וכתובת אימייל  ל WhatsApp     0507431106
המחיר להרצאה 75 ₪ . אורך המפגש כשעה ורבע .
תשלום ב   PAY , PAYBOX , PAYPAL או בהעברה בנקאית.
לינק למפגש ב  ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום, כארבע שעות לפני המפגש .

Roni Kim , 2020

2020 Graduates of the Department of Multidisciplinary Art, Shenkar College Ramat Gan

A thin layer of fatigue lies over the graduates of Shenkar’s Multidisciplinary Art Department. Perhaps this is due to the very difficult year, from problems in the physical plant of the building to the Corona pandemic (of course). However, this does not change the fact that this exhibit is especially weak.

Most of the obvious “bad” paintings stand out in such a way that makes one wonder what caused such a large quantity of mediocre works. Perhaps if the teachers had the best interest of the students in mind (and not the school’s budget) they would refer some of the graduates to a different career path.

Tom Ariel and Nati Hockey, 2020

Among the few projects that show promise is the ambitious photography project by Tom Ariel and Nati Hockey. They photographed abandoned vehicles with relatively long exposures in a large-format still camera, with dramatic lighting. The results are breathtaking, and their size is justified. The large scale creates a field in which the viewer’s gaze wanders, with the sense of time doubled and self-reflexive, between the moment of revealing and reading the image and the long exposure time. The marks of time are evident in the subjects, among them an airplane, a crane, and a boat. The brightly illuminated objects appearing against a background of a velvety-black night sky, nevertheless remain tools whose functions were disrupted, their clocks running backwards through the thicket of times embodied in the photograph. The space has become an installation, a visual ensemble in which the works reinforce each other as chapters in a drama whose details became vague but whose fiery emotions are still present. The machines, so absolutely out of place in their surroundings, are similar to the huge riverboat hauled through the Amazon jungle in Werner Herzog’s film Fitzcarraldo (1982). It will be interesting to watch Ariel and Hockey’s future development.

Bar Logasi and Almog Gavrieli, 2020

The complex space with the installations by Bar Logasi and Almog Gavrielli is replete with details revealed in a delayed gaze. At first sight, what stands out is a plasticine frieze and grills from a heater surrounding the top of the walls. The multi-part installation is an impressive display of playfulness, self-confidence, and thinking about and understanding about materiality and enjoyment of the materials, qualities not often seen. Near an installation containing tall sheets of plywood forming the letter Alef and matches creating a potential fire path in the shape of stairs surrounding an architectural pillar is “the writer’s room.” The room, covered in purple artificial grass, has a table with a typewriter on it. A long sheet of people with texts written on site curling out of the typewriters falls onto the floor. The room is cut off from its surroundings; strange and inviting, its feeling of being a stage set intensifies the story building up in the minds of viewers who feel that they invaded a private space.

Danielle Mano-bella, 2020

Danielle Mano-bella’s photographic collages are interesting. She cut black-and-white photographs in a way that suggests a kind of visual stream of consciousness (or perhaps repressed consciousness because of the lack of color?). Also on view is a lovely dress printed with b&w photographs of people (in collaboration with Tanya Kleinerman), very similar to the dress made by Gil Yefman for his video in collaboration with Dov Or-Ner currently in P8 Glalery. Roni Kim’s sculptures and installation also stand out, creating a refined space with checks and balances between styrofoam mashrabiyyas and domestic objects. They generate equilibrium between them to create a familiar alien universe.
Victor Hyman’s video is impressive. Heyman, who immigrated from Estonia at a young age, follows his grandmother who remained behind. The two-channel video is a meditation on distance and closeness, loneliness and old age, which are both particular and suffused with a poetic universalism.

Roni Kim , 2020

Posted in Uncategorized | Comments Off on בוגרי אמנות רב-תחומית בשנקר 2020 |2020 Graduates of the Department of Multidisciplinary Art, Shenkar College Ramat Gan

משה רואס  34 | Moshe Roas “34”

English follows Hebrew 

ב 34 ,תערוכת היחיד החדשה של משה רואס, עבודות מצוינות שמפצות במידה רבה על חולשות בתערוכה כישות שלמה.

Moshe Roas , 34 . 2020

הפיסול הוא כעין מסע במודרניזם. השפעות פיסול של מקס ארנסט, אלכסנדר קלדר ודיוויד סמית ניכרות היטב לצד זיכרון  פיסול ישראלי, או ליתר דיוק אסתטיקה ישראלית של סוף שנות ה 60 וה 70.    רואס מתבונן בחיפושים, לכאורה  פורמליסטים אחר איזון ומזכך מהם צורות פואטיות, במיטבן עוצרות נשימה ממש. על השקט , הצליל הדק ומדויק  מעיק ריבוי העבודות  בחלל. המתח בין ההצטמצמות וההחלטיות בפיסול לבין ההרגשה שלא נעשה תהליך רדוקטיבי , שהאמירה של התערוכה לא לוטשה עד תום יוצרת תחושת החמצה. באולם הנמוך של סדנאות האמנים, ודווקא בשל האופי המעודן, המתכנס, של מרבית הפסלים, ההכברה פועלת לרעתם. ספסלים שהוצבו בשני קצוות החלל, כנקודות תצפית אידאליות, לא מקיימים את ההבטחה הגלומה בהם.

Moshe Roas , 34 . 2020

רואס משתמש ביתרונות של המתכת  המאסיבית שיכולה להיות גם דקה וחזקה מאד, ובתחושת המשקל שעולה ממנו. כאן הוא מעובד בצורות שונות, מחומצן לצבעי חלודה וירוקים וכחולים.  באחת העבודות משולבת עדשה שתלויה מול מה שניתן לתאר כדף ריקוע  מתכת מחורר ונוצר  שדה מגנטי, כמעט מוחשי, של משיכה והתנגדות בין החומרים . בעבודה אחרת המתכת היא ככפיסים דקים, מתנדנדים בין שמירה על איזון לגלישות – כניעות לכוח הכבידה.

Moshe Roas , 34 . 2020

שם התערוכה לקוח ממטריצה, ריבוע קסם מתמטי בו  חיבור המספרים בכל שורה, בכל עמודה ובשני האלכסונים יסתכם ב 34 . המטריצה דומה ביותר לאופן בו היא מופיעה בציור “מֵלַנְכּוֹלְיָה ” שצייר דירר ב 1514. חיפוש בוויקיפדיה מביא למידע . העומק של הדיבור על כך בתערוכה אינו הרבה יותר מאותו איזכור.   רואס חרט את המטריצה באבן אפורה, הניצבת כמו אבן דרך, או ספסל קטן למרגלות פסל תלוי. העיסוק במספרים , במיוחד במשפטים שיש  בהם ניחוח מיסטי היא דרך לחבור למחוזות אחרים אך כאן היא נותרת תלושה כחידת טריוויה.

Moshe Roas , 34 . 2020

השינוי ,בין עבודות קודמת של רואס , במיוחד ערסל  שהציג לפני כשנה ב”מקום לאמנות” בתל אביבי  ולאחר מכן בבית רמי ואורי נחושתן באשדות יעקב, לתערוכה הנוכחית, מרשים . הערסל, מחומרים אורגניים  ואובייקטים, מצוים היה  קונגלומרט של זיכרונות, כאב, אגדות, אמונות, תקוות וגעגוע שעלו על שרטון המציאות.  ב 34 רואס מרסן צורות, שולט בתנועה חושף את עמוד השידרה של יצירות , ובמידה רבה הופך אותו לדבר עצמו.

משכן האמנים בהרצליה.
אוצר: בר ירושלמי
עיצוב תאורה: יואב בראל

קלוד קהון,  יאסומאסה מורימורה, זנלה מוהולי
 הרצאה שניה בסדרה  זהות, התחפשות וסטראוטיפים
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
  7    ספטמבר 2020 ,יום שני – 20:00

נתבונן בעבודות שלושה אמנים המעצבים זהויות מגוונות לעצמם. הם  יוצרים דיוקן עצמי קליידסקופי ודרכו מתיחסים לסטראוטיפים, איסורים וכמיהות. מתוך מבטם אפשר נבחנות מחדש הנחות מוצא ואקסיומות על יצוג, מגדר וחברה.
להרשמה שלחו אישור תשלום וכתובת אימייל  ל WhatsApp     0507431106
המחיר להרצאה 75 ₪ . אורך המפגש כשעה ורבע .
תשלום ב   PAY , PAYBOX , PAYPAL או בהעברה בנקאית.
לינק למפגש ב  ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום, כארבע שעות לפני המפגש .

Moshe Roas / “34”

In his new exhibition “34,” Moshe Roas’s excellent works overcome quite a few of the problems in the exhibition as a whole. The artist journeys through Modernism, with evident sculptural influences from Max Ernst, Calder, and David Smith, along with the memory of Israeli sculpture, or to be more precise, Israeli aesthetics of the late ‘60s and ‘70s. Roas distills the influences into observation of formal searches, seemingly seeking balance. However, the multiplicity of pieces in the space is disturbing to the quiet and to the precise, thin sound emanating from the best of the works.

Moshe Roas , 34 . 2020

There is a tension between the reduction and decisiveness in Roas’s sculptures and between the feeling that the reduction process was not maximized, that his exhibition-as-statement was not polished to the fullest, a feeling of missed opportunity. Displaying most of the sculptures in the lower gallery space of the Herzliya Artists’ Residence, with its refined and introspective character, does not work in their favor. The benches placed on the two edges of the space, did not fulfill the implied promise of an ideal viewing point.

Roas does beautiful work with the metals, using the material advantages of thinness, strength, and the feeling of weight. The metals were processed in various ways, oxidized to result in rust, green, and blue tones. In one of the sculptures, a lens hangs opposite what can be described as a page of beaten metal with holes, creating what seems almost like a magnetic field of push/pull between the materials. In another piece, the thin metal “sticks” move between maintaining balance and gliding, obeying the laws of gravity.

Moshe Roas , 34 . 2020

The exhibition title “34” alludes to the “magic square” in which the sum of the numbers in each row, column, and diagonal is 34. The matrix is very similar to the way it appears in Dürer’s Melancholy (1514). Roas etched it here in grey stone standing upright like a milestone or a small bench at the foot of a hanging sculpture. The engagement in numbers, especially in sentences that touch upon the mystical, is a way for art to connect to higher realms.

The change from Roas’s previous works, especially the “hammock” he exhibited in Place for Art, Tel Aviv and in the Beit Uri and Rami Nechushtan Museum in Ashdot Yaacov , is impressive. The hammock was made from organic plant and animal materials together with objects, forming a conglomerate of memories, pain, legends, beliefs, hopes and longings dashed to bits by their encounter with reality. In “34” Roas restrains his forms, controlling the movement and exposing the backbone of each work, to a great extent transforming each into the thing itself.

The Artists’ Residence, Herzliya
Curator: Bar Yerushalmi
Lighting design: Yoav Barel

Moshe Roas , 34 . 2020

Posted in פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , , , | Comments Off on משה רואס  34 | Moshe Roas “34”

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art