זהרורי יופי . סמדר שפי על העבודות של רותי הלביץ כהן

בעדינות רבה יש לגשת לעבודות של רותי הלביץ כהן. בזהירות לקרוא את הקווים, להתבונן היכן נוזלי הצבע ניקוים לאגמים שהם עיניים, או לבבות, דמעות, טיפות דם או עננים שחורים כענני ערפיח. לפרום שכבה אחר שכבה של נייר דקיק או מגזרת, להיזהר להפר את האיזון שבין מחריד למושך, בין זיכרון להזיה, בין אירוני לכואב.
עבודות, מנגד, מתחפרות בעיקשות בצרוף בלתי אפשרי של טווסות וביישנות. הן  מפזרות זהרורי יופי, אותות חיבה וחסד בשדות הדפים והבדים הקטנים בהם סיוטים רודפים חלומות, ארוס נאחז בטנטלוס והסף, הסף שבין חיים למוות, פתוח לרווחה כלוע, תהום שצעד פזיז יביא לנפילה לתוכו.
ציפורי גן עדן חוזרים במספר עבודות חדשות. הפרחים ההדורים בכתום, כחול וארגמן  רוקדים במחוות גדולות על משטחים קטנים, מוקפים דמויות, איברים קטועים, כתמים מתאבכים כמו עשן. הם נראים כראשי חיה לא מוכרת, אצילית געגוע לסדר אחר. ב”גן עדן”  הפרופורציות המוכרות לנו נטרפו לטובת משחק קנה מידה אבסורדי, סוראליסטי. אישה צהובה -שקופה בחזית הציור שעונה על זרועותיה מרימה רגלים כמו בתנוחת התעמלות .כפות רגליה נוגעות בציפור גן עדן ענקית כמגששות אחר תמיכה. ספק נחש ספק חבל טבור מרחפים בחלל בין הגוף (גופה?) לצמח כמו זיכרון הנחש מגן העדן או אולי דווקא לידה, הגרוש מגן העדן שהוא רחם האם, בו החיים מתנהלים לפי “עקרון העונג”, מערכת הסיפוק המלא של כל הצרכים כפי שניסח זאת פרויד. הלב של האישה הכמעט שקופה פועם מחוץ לחזה בכתם אדום ארגמן. הגוף השקוף לא יכול להכיל את מרכז הכובד של צער ושמחה שהדים נוספים שלהם, נקודות אודם דם זוהרים בציור. הלביץ כהן  לוקחת את הצופה, בלי לחוס, לאזורים הלימינאליים  בהם חרצובות התודעה משתחררות. מאחורי תפרחת פרח העדן הבשרני, מה שנראה כעלה גדול בו בולטים העורקים כאילו או גב כפוף שצולם בצילום רנטגן. הגוף/עלה מסתיים בנקודה אדומה הנראה כמו העין בראש זנב טווס – חגיגי, מהפנט ומרמז, בשל העולם הסימבולי הקשור בטווסים בדתות שונות, על פאר וחיי העולם הבא.
בציור נוסף, “ללא כותרת” פרח גן העדן, עובר מטמורפוזה והופך דומה לברבור שנמלט מאש. הלביץ כהן  נוגעת בקו הלעיתים דק מידי שבין היפה לנורא. בכתום וארגמן וקו רוטט, בצבעי אפור וצורות שנדמו כאילו נצרבו על הנייר כפיקטוגרמות של סבך נוצר רגע אפוקליפטי שלא מניח להסב ממנו מבט.
שיער בחום כתום מעטר ראש מצויר כמו טיירה או נזר קוצים שתפח והשתנה. עם טקסטורה חולית מגורענת ששורטת את קצות האצבעות, גם בלי געת בה, היא מקיפה פנים שנחבטו בסלעי החיים, ונחרצו ונפגעו ועדיין בעין אחת, בהירת צורה מביטות נכוחה בעוד העין השנייה,  עכורה מתכנסת עגולה.  הזיקה בין האמנות של  הלביץ- כהן לזו  של אגון שילה  בולטת וצוינה בעבר (בין היתר על ידי כותבת זו). שילה שפעל בווינה של תחילת המאה הקודמת יצר דימויים אינטנסיביים של יחידים וחברה בחיפוש וקריסה וניסיון, כמעט נואש, להרגיש. בעיר בה פרויד עסק בחשיפת התת מודע, שילה צלל למעמקי הנפש והתגרה בסכנות. בדיוקנאות של הלביץ- כהן החיפוש, הדחיפה, כנגד קיר מסך שקוף שסוגר על כל דמות ודמות היא ממשות. כמעט נדמה שכתמי הצבע הנמרחים- נמסים , נפרדים ושבים ומתגבשים לפני הדמויות, נמחצים כנגד אותו קיר דמיוני. בדיוקנאות שתי נשים, לאה גולדברג שאת שירתה הלביץ כהן  אוהבת, וד”ר נטע סובול, מורתה לקבלה, הדיוקן הוא שדה לחיפוש, לברור ולדמיון. לאה גולדברג מרימה יד עם אצבע אמצעית מדממת ובמרכז פניה של סובול כדור אדום כאף ליצן. בשני הדיוקנאות עיניים גדולות ומנותקות (ושוב אותו קיר, מסך זכוכית ששומר וגם מוחץ) וסימנים של מין ואלימות. שפתיה של  גולדברג מוכפלות, כמו מדממות, ובפניה של סובול חתך. ביד צרה, עצבנית,  היא ממששת אותו כמו תומס המפקפק הנוגע בבשר ישוע שקם לתחייה, מבקש לחוות את הבשר, את הוכחת הקיום.
המפגש של יצריות גועשת ודבקות רוחנית, כמיהה להשלמה בין רוח וחומר, דחף ההתפלשות בחיים ואימת הקץ, עולים מכל תו בעבודה האופקית המורכבת שני דפים תלושים מספר סקיצות.
החיבור בין שני הדפים מרתק. דף אחד צבוע בכתום צהוב והשני לבן אפרפר, צבע הנייר. תחת  ריבועי הפרפורציה (חירור) התלושים נראה הדף הלבן המודבק תחתיהם. כך המפגש בין הדפים, הגבול, נדמה כדיפוזי, לא סגור, לא שלם.  הגבול הלא שלם מהדהד טקסט, כמעט נסתר של שלוש אותיות – NDE- הכתובות זו מעל זו באופן אנכי (ומזכיר חתימות אמנים כשילה, וקלימט שחתמו באופן אנכי אף שבדרך כלל מילים שלמות). האותיות הן ראשי תיבות של Near Death Experience, חוויה של אינדיבידואלים שחוו טראומה פיזית בזמנים ומקומות שונים שהיבטיה המשותפים נחקרים. ההקשרים המיסטיים דתיים של החוויה, ההימצאות, גם אם כאשליה, בממד  בין הקיום המוכר ללא מוכר, מצטרף לבחינה של קצוות רגש וצורה ביצירה של הלביץ כהן .
היחס בין ארבעת הדמויות בציור חידתי. דמות אישה ערופת ראש נשענת על מרפקים וארבע שושנים שחורות צומחות מגופה, אחת מערוותה. ליד הגוף – שדה הקרב של אלימות ויופי דמות אנדרוגינית  שראשה שחור וגופה לבן וביד עם קווי מתאר צהובים היא אוחזת שושן צחור. גבעול הפרח, מגזרת נייר נמשך החוצה מהדף, כמו קו חיים עדין ושברירי, מאיים להיקרע, להתנתק וגם כאילו מחזיק על חודו את המערך הכבד, העמוס לעייפה בסמלים, בדמויות וחרדות ממנו הוא יוצא. במרכז פרופיל אישה קוקטי מצויר בשחור עם שני שושנים צחורים  ומקצה הדף פרופיל של גבר עם מקטרת  מתבונן בה בערגה.  סחרחורת המשמעויות מכה בצופה: הלביץ- כהן מצרפת מטמורפוזות כשל אובידיוס עם זוועת גופות קטועים כשל גויה או גרוס, דמות שנראית כלקוחה מציור יוגנדשטייל (האישה הקוקטית) עם התייחסויות אידאוסינקרטיות למקטרת של מגריט ובוגדנות עולם הדימויים  וסיטואציה  של חיים הנדברים עם המוות המזכירה ציורים של בוש או  את משחק השח ב”חותם השביעי ” של ברגמן.

                                                           סיוטים וסודות ועדינות אין קץ.

הטקסו פורסם לראשונה באתר גלריה גורדון .

Posted in Uncategorized | Comments Off on זהרורי יופי . סמדר שפי על העבודות של רותי הלביץ כהן

ציבי גבע: ארץ לשניים | Tsibi Geva / Land of Two

English follows Hebrew

העבודות של ציבי גבע  מתאפיינות כנרטיביות, לעיתים קרובות פיגורטיביות לצד השמירה העקבית של התהלכות על התפר של אבסטרקט (במידה רבה המשך האנומליה ישראלית של “אבסטרקט לירי”). עבודות של גבע, נוחות למלל לקטלג, ולהסביר.


Tsibi Geva, Land of Two #5 , 2020

התערוכה ‘ארץ לשניים’  ממשיכה את הדיבור על הפוליטי, על הדיכוטומי והאמביוולנטי עם ההפניה הישירה של הצופים לכותרת הלקוחה מספרו של מרטין בובר. בובר, מאנשי “ברית שלום” הנשכח,  קרא לדיאלוג בין העמים  מתוך הכרה שעתיד טוב ידרוש פשרות. בעבר סוג כזה של אמירה פוליטית היה נתפס בעיני כפייסני מאד, אך באווירה של היום בה כל אמירה שאינה ימינית במובהק מסווגת כשמאלנית יש בה אפילו אומץ מסוים.
הכותרת מתווה קריאה של כל קו בעבודה של גבע  כגבול, וכל בחירת צבע כייצוג נוף . מפגש עם העבודות כעת – בימים בהן מעטות התערוכות הפתוחות, והביקור בהן מתוק – יוצר רצון לחרוג מהתניית הקריאה שהתקבעה.


Tsibi Geva, Land of Two , 2020

סדרת העבודות הנוכחית, 8 עבודות בגודל אחיד של מטר על מטר וחצי נעשו על גליל לינוליאום לכיסוי משטחי ריצפה. הגליל הודפס בדגם המדמה אריחי אבן.  הצבע נדחה על ידי הלינולאום, נותר שכבה זרה, כתם שנשפך, התחושה הזו היא חוזקתן של העבודות ומה שמדיל אותן מחלק ניכר של עבודות קודמות של גבע . האימפסטו של הצבע נראה לעיתים כמאיים להתנתק והמקומות האלו , אורגניות לא מתפקדת הם המעניינים.  הגודל האחיד של העבודות מחזק את הזיקה לדימוי ציור- חלון שחקוק בתת מודע של התבוננות בציור כך הקווים השחורים מעלים על הדעת קווי בדיל בחלון זכוכית והברק הצבעים מחזק זאת. כמו בעבר גבע מתכתב על האבסטרקט האקספרסיוניסטי האמריקאי (והשפעותיו הרבות בארץ) . הוא משאיר מילה כתובה מודפסת ב’ארץ לשני עמים 5 ‘ ובעבודות אחרות מדביק חתיכות לינולאום למשטח.   תחושת השיבוש שהעבודות מעבירות אינה אקוטית, אלא  אי נוחות. נדמה שאפשר לנגב את רצפת הלינולאום, לגרוף את הצבע ודי בקלות להשיב את המלאכותיות הסדורה  של החומר עצמו. כדיבור פוליטי הן מרוחקות, מבוקרות, כמעט מאולפות. ועדיין כאמור, לדבר ולצייר “ארץ לשניים”, בימים אלו של “שמלאני טוב שמלאני מת”,  אינה דבר של מה בכך.

אוצר מאיר לושי Loushy Art & Projects,
מעבר יבוק 5 תל אביב 

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
ספריות וספרים כמטאפורה ואתר אמנות
(אדמונד דה ואל, רייצ’ל וויטרד, מיכה אולמן,ורבים/ת נוספים)
26 אוקטובר  2020, יום שני –  20:00   

על ספריות באמנות. הספרייה, כמקום ורעיון עובר שינויים מפליגים בעשור האחרון . זהו אתר שמכיל עולמות  ופותח אפשריות שיטוט, בחינה הכרות וחשיבה. הן דיוקן תרבותי וגם מסך והצהרת כוונות, אופציה לאידאליזציה . הן אתרי נוסטלגיה געגוע וזיכרון שמקסימים אמניות ואמנים.
נראה עבודות של אדמונד דה ואל, רייצ’ל וויטרד, מיכה אולמן, יאנקה שוניברי ורבים נוספים
לינק להרשמה ולתשלום. https://forms.gle/epJQf2rpUpurvjEt6
במקרה הצורך בעזרה או הבהרה שלחו הודעה ל WhatsApp     0507431106

Yinka Shonibare, Library , 2019

Tsibi Geva, Land of Two #2 , 2020

Tsibi Geva Land of Two

Tsibi Geva’s works are narrative, often figurative, and flirting with abstraction (which to a great extent continues the Israeli anomaly of “lyrical abstraction”). Geva’s works lend themselves to be verbalized, catalogued, and explained.

Tsibi Geva, Land of Two , 2020

The exhibition “Land of Two” continues his remarks on politics, dichotomy, and ambivalence with his direct appeal to viewers with a title taken from Martin Buber’s writings. Buber, as a member of the forgotten Brit Shalom movement which called for dialogue between the two peoples based on the recognition of the need for compromise to ensure a good future. In the past, such political statements were perceived as extremely conciliatory, but in today’s atmosphere in which statements that are not clearly Rightist are categorized as Leftist, it has a certain courage.

The title of the exhibition directs the reading of each line in each artwork as a borderline, and every choice of color as the representation of a landscape. The direct meeting with the artworks at present during times when very few exhibitions are open makes the visit all the sweeter, creating the desire to escape the conditioned response predetermined by the title.

Tsibi Geva, Land of Two #6 , 2020

The series of eight works on view are a uniform 1×1.5m made on a roll of linoleum printed with a faux marble pattern. The material rejects the paint, leaving a foreign layer, looking like the stain of a spill, a feeling that is both the strength of the works and what differentiates them from a large portion of Geva’s previous works. At times, the impasto looks as if it is about to separate from the surface: these non-functional organic places are the interesting ones. The uniform size of the works reinforces the links to the image of paintings-as-windows imprinted in the subconscious of painting from observation, while the black lines bring to mind leading of windowpanes, an image reinforced by the shininess of the paint.

As in the past, Geva corresponds with American Abstract Expressionism (and its multiple impact on Israeli art). He leaves a printed written word in Land of Two #5 (2020), while in others, he pastes pieces of linoleum on to the linoleum surface. The feel of disruption conveyed in the pieces is uncomfortable, generating a sensation that one should wipe the linoleum floor, scrape off the paint, and easily restore the orderly artificial look of the material. As a political statement, they embody distance and control, seemingly almost tamed. And yet, as we said, to talk about and paint a “Land of Two” is no small matter.

 Loushy Art & Projects, Ma’avar Yabok 5, Tel Aviv-Yafo

Posted in ציור | Tagged , , , | Comments Off on ציבי גבע: ארץ לשניים | Tsibi Geva / Land of Two

תחנות דלק – מחשבות על מסעות באמנות|Gas stations – Thoughts on travels in art

English follows Hebrew 

פרויקט “תחנות הדלק” של אד רושה  (  Twentysix Gasoline Stations 1963 Edward Ruscha) ריתק אותי מאז התוודעתי אליו. בתקופה של הקורונה נתקלתי, לראשונה באופן אישי, במגבלת תנועה. באפשרות שיהיה מחסום בו אצטרך לתת סיבה להימצאות במרחב אליו חשבתי, במובן מטאפורי כהרחבה של ביתי, מקום בו זכות התנועה שלי מובנת מאליה. התחושות האלו, שמיליוני אנשים שגרים בשטחים הכבושים חשים מאז 1967, גרמו לעיון בייצוגי מסעות שונים וגם בעבודה הקטנה והמהדהדת של רושה.

Ed Ruscha, ‘Standard Station, Amarillo, Texas’, 1963

הספר הקטן( Twentysix Gasoline Stations (18 X 14   הורכב מצילומי שחור לבן של תחנות הדלק בין ביתו של רושה בלוס אנגלס לבית הוריו באוקלהומה, דרך שעשה אינספור פעמים כסטודנט. הסדר הגאוגרפי לא נשמר באדיקות כך שיש בספרון תחושה של תעתוע  זיכרון . בדימויים מתומצת מפגש בין  הפונקציונליות האמריקאית , המודרניסטית, למהות אבסטרקטית של הלך רוח , לתחושה של מסע שעמוק בבנאליות שלו טמון חיפוש.

Edward Ruscha ‘Twentysix Gasoline Stations’ 1963

ב- 1963, כשספרו של רושה ראה אור, פרח הפופ משני צידי האוקיאנוס האטלנטי ובחן שאלות של צרכנות באופן ביקורתי.   ה  snap shots של רושה הדגישו את החספוס, את היותן ביטוי מזוקק של תרבות המכוניות האמריקאית. מהדורה ראשונה של הספר (400 במהדורה ממוספרת) הופקה באמצעי הדפסה משרדיים פשוטים והנכיחה, כאובייקט פיזי,  את הטריטוריה שבין הדוקומנטרי לאמנותי.
הדימויים בספר, שבשל גודלם הגוף שלנו תמיד גדול מהם, מאפיל עליהם וכמו מכיל אותם, נראים מוכרים כל כך למר ות כמעט שישים השנים שחלפו מאז צולמו . כשהם מוצגים מבודדים וממוסגרים או בדפדוף בספר ,שמהדורות חוזרות שלו הודפסו כבר כמה פעמים, יש בדימויים  מקצב של אינספור סרטי מסע וזיכרונות אישים שמתערבלים לדרך . התחנות הסתמיות הופכות לשערים, לאפשריות , לנקודות יציאה בהם הנוסע/ת המדומיין/ת יכול לפגוש

Detail from Edward Ruscha ‘Twentysix Gasoline Stations’ 1963

באנשים , לגעת במציאות שמחוץ לעצמה. הן מאין נווה מדבר (שעה שהן מזהמות מדבר וכל אזור אחר)  לנוח ולהתמלא באנרגיה – לתדלק מכונית ולספק לנוודים  צרכים בסיסים של משקה מאכל ומנוחה.  והן מעוצבות כהבטחות בסככות בוהקות, במנורות ככוכבים.
באותה שנה,  צייר רושה את Standard Station, Amarillo, Texas, עבודה שרוחבה מעל 3 מטרים, שהפכה לאחת העבודות האייקונית של פופ אמריקאי . תחנות הדלק הופקעו ממציאות לעולם הזוהר של הגרפיקה המדויקת, המהוקצעת והמבריקה דווקא דרך ציור . רושה הפנה את המבט לתאגידי הענק, לכוחות מרכזים המניעים את החברה האמריקאית וכיום המבט בהם כולל ביקורת כפולה – על המהלך הקפיטליסטי ועל הרס איכות הסביבה.

Detail from Edward Ruscha ‘Twentysix Gasoline Stations’ 1963

ב 2014 הוצגה ENLIGHTENMENT (Gas stations)   תערוכה של שי שאול, אמן צילום  מצוין שממעט להציג, בבית האדריכל ביפו (הטקסט לתערוכה נכתב על ידי) . שאול יצר דימויים של שמונה תחנות דלק  ברחבי הארץ במקומות מגוונים בהם אפיקים, עילבון, ותל-אביב.

Shai Saul ,Enlightenment (Gas Stations) Paz Gal-On (2012)

ללא נוכחות אנושית, כמעט ללא מכוניות, הדימויים של מבליעים  ממדים פוליטיים בהתייחסות לדרכים וגבולות, ממדים כלכלים ,סביבתיים ותרבותיים. שאול מדגיש את המודל הפיזי החוזר: משאבות הדלק, גג מגן משמש קופחת וגשם, מקומות חניה. תבנית בסיסית יעילה, מודרניסטית של תרבות הרכב, התנועה, שזוהתה בעבר כמגלמת חופש.
שאול צילם את מרבית התחנות בלילה ספינות אור שייעלמו ויבלעו  בחשכה, כלומר דימוי שנוצר ומת במהירות. הצילום של רושה ושל שאול, יובל אחריו,  מקפיא את הזיכרון, את הרגע הקצר בו מתבונן בהן הנוסע- נווד, אלא אם יעצור בהן.
כותרת הסדרה, Enlightenment   מפנה לתקוות עידן ההארה, לחברה רציונאלית שוחרת טוב. הדימויים  של שאול, מלוטשים לאיכות צילום והדפסה ללא דופי, מעמידים סימני שאלה מרהיבים, מחשבות ותהיות על הבטחות, על אשליות ועל קליפות.
מסעות הם מהות, ולעיתים קרובות גם נושא, באמנות. המהלך שינוי ממצב, ממקום, מתודעה אחת למצב, למקום לתודעה אחרת היא המהלך שמחוללת אמנות, במיטבה, במתבוננים, כמסע לעומק פנימיותם .

                  מחר, 5 אוקטובר 2020, יום שני ב 20:00
                                  מסעות באמנות
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ‪ZOOM‬
לפרטים ותשלום    0507431106 שלחו‪ .WhatsApp  ‬   
מסעות הם נושא, ולא פחות מכך מהות של אמנות. נעסוק בעבודות של אמנים עכשווים בהם אד רושה, אייזק גוליאן, מתי אלמליח, ורבים נוספים.

Shai Saul ,Enlightenment (Gas Stations) Sadash Karlibach Tel Aviv (2012)

Gas stations – Thoughts on travels in art

Ed Ruscha’s Twentysix Gasoline Stations (1963) has intrigued me ever since I first saw the project. During this current pandemic, I personally experienced the limitation on my travel for the first time. If I were to be stopped at a roadblock, I would have to come up with a good reason why I am driving in the public space – the metaphorical expansion of my home space in which I have obvious right to move in freely. These sensations, experienced daily since1967 by the millions of people in the Occupied Territories, led me to study the visual representations of various travels, and return to  Ruscha’s resonant little work.

Edward Ruscha ‘Twentysix Gasoline Stations’ 1963

The small artist’s book (18×14”) is comprised of black and white photos of gas stations on the route between Ruscha’s home in Los Angeles and his parents’ house in Oklahoma which he traveled many times as a student. The geographical order was not strictly preserved, so the booklet has a feeling of the illusion of memory. The images embody the essence of the encounter between American modernist functionality and an abstracting of mood and the sensation of a seemingly banal journey which hides a quest.
When Ruscha published his book in 1963, Pop was flourishing on both sides of the Atlantic, with its critical examination of issues of consumerism. Ruscha’s snapshots emphasized the ruggedness of the distilled reflection of the American car culture.

Detail from Edward Ruscha ‘Twentysix Gasoline Stations’ 1963

The first edition of 400 numbered copies was produced on simple office copiers, manifesting the territory between the documentary and the artistic as a physical object.
Our body size, larger than the images in the books, seems to overshadow and even contain them, making the gas stations look so familiar despite the ensuing 60 or so years since they were shot. Whether the photographs are displayed singly in frames or perused in a book (reprinted several times), the images bear the rhythm of innumerable road movies and individual memories mingling with the trip. The simple gas stations become gateways, possibilities, and starting points at which the imaginary traveler can encounter others and touch the reality outside of oneself. They are like oases (although they are polluting deserts and other environments), acting as rest stops to refuel the vehicle with gas and food, water, and rest for the travelers. They are designed as promises under a glistening overhang with star-like lights.

Ed Ruscha, ‘Standard Station, Amarillo, Texas’, 1963

That same year (1963), Ruscha painted Standard Station, Amarillo, Texas, which is more than 3m. wide; it became one of the iconic works of American Pop Art. The gas stations were expropriated from reality into the glamorous world of precise, polished, and shiny graphics through painting. Ruscha turned the viewer’s gaze to the huge corporations, the major forces motivating American society, which, in today’s doubly critical look, is a criticism of capitalism and the destruction of the environment.
In 2014, Shai Shaul, an excellent art photographer who rarely exhibits, exhibited the series Enlightenment (Gas stations),at the gallery of the Architects’ Association in Jaffa (text by this writer). Shaul photographed eight gas stations throughout Israel in a variety of locations, including Afikim, Eilaboun, and Tel Aviv, without people present and with hardly a car in sight. The images express political contents in referring to roads and borders, with their economic, environmental, and cultural aspects. Shaul emphasizes the recurring physical model of pumps, the overhang protecting from the burning sun and rain, and parking places. This is the basic efficient, modernist paradigm of car culture and movement identified in the past with freedom.

Shai Saul ,Enlightenment (Gas Stations) Paz Gal-On (2012)

Shaul photographed most of the stations at night, with its lights disappearing and being swallowed up in the dark, i.e., an image formed and dying rapidly. The photographs by Ruscha, and by Shaul half a century after the former, freeze the memory of the short moment in which the wanderer/traveler observes the gas station, unless he makes a stop.
The title of the series, Enlightenment, alludes to the hopes of the Age of Enlightenment, of a rational society seeking the good. Shaul’s images, with their perfect finish and printing, pose breathtaking questions, thoughts about promises, illusions, and outer shells.
Journeys are the essence of art, and often also the subject. The change from one position, location, or state of consciousness into another is the change generated by the best kind of art, a change in the observers as a journey into the depths of their inner selves.

Shai Saul ,Enlightenment (Gas Stations) Sadash Karlibach Tel Aviv (2012)

 

 

Posted in אירועים, ציור, צילום | Tagged , , , , , , | Comments Off on תחנות דלק – מחשבות על מסעות באמנות|Gas stations – Thoughts on travels in art

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art