לזכרו של גדי דגון | Gadi Dagon: In Memoriam

0

 צילום אחרי צילום של רגעים עוצרי נשימה, של התבוננות בקו תנועה מזוכך, ובעיקר של פליאה גדולה. גוף העבודות שהותיר גדי דגון יפה, משכנע בכנות העמוקה שלו. היצירות של בת שבע זכורות לי מצילומיהן לא פחות מהזיכרונות מהמופעים עצמם.  לגבי עבודה  של יסמין גודר שצילם הייתי צרכה לברר לעצמי אם ראיתי את המופע או את דימוייו. תמונות המחזות של חנוך לוין שעולות לנגד עיני הן צילומים של גדי.

Gadi Dagon (1957 – 2021) , from “Ehad Mi Yodea”, choreographer Ohad Naharin (1990) “Kyr”, performed by the Batsheva Dance Company

לא הרבנו להתראות. נפגשנו בהפרשי זמן גדולים ואז דיברנו בעיקר על צבעים. כמה מילים על החיים, ואז על צבעים ולפעמים על חומריות, גם על אור. בשיחה על ירוקים דיברנו על הטווח הבלתי נתפס של הצבע, על הגוונים ובני הגוונים.  יצאנו צבע שהשתבר בעד החלון בדירה/סטודיו שלו ביפו, לבגד שצילם, לאור ששטף במה מאחור בצילום אחר. בפעם אחרת דיברנו על תנועה של יד, על אצבעות שנפגשו והתרחקו והתאמצו ואחזו ואת כל זה לא ראיתי במחול, ראיתי בצילום. לגדי היה כישרון גדול להיות מוקסם, לשהות בקסם והאשליה של מופעים, הפסקות ממוסגרת בזמן מהחיים. אפשר לתאר את הצילום שלו כשטף של צבע, של אור, תנועה וגישוש. השטף, הפתיחות לתנועה שמפכה, לאדוות של תנועה אחת בתנועה אחרת , הם אולי שמייחדים את הצילום שלו, עבורי, מסוג צילום נפוץ יותר, כזה שמחפש רגע מכריע.
ואהבתי את האיכות החומרית של צילומיו. אפשר לטבוע בהם, לחוש מרכות קטיפה ועד חספוס של נייר זכוכית, מתח גדול ותהום ויחס קירבה מעריך ומכבד לגוף שלא הופך לבשר.

The Batsheva Dance Company performing Ohad Naharin’s “Yag” . Photo by Gadi Dagon

גדי הרחיב את ההתרחשות מהבמות שצילם, או חדרי החזרות, למחוזות נרחבים בהרבה. בצילומים נעלם הסוף, הסף,  הגבול שיש להופעות.  ההווה הפך למתמשך בצילומיו, התיעוד לפיסול. חורים שחורים שלמים בנפש יכולים להתמלא בצילומים, ביקום של זיכוך – דרך המחול, דרך הבמה וחזרה לצילום, בתנועה שנדמת מעגלית, אינסופית, מוחקת הבדלים ומותירה דימויים ברורים כבדולח שמתעבים לזיכרונות – ספק של צילום, ספק של אירוע בזמן.

לינק לראיון של גואל פינטו איתי בכאן תרבות .האזינו מ 1:03 בהקלטה : https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=194072

                                                                        ***

גדי דגון (1 באוקטובר 1957 – 25 בינואר 2021) היה צלם הבית של להקת המחול בת שבע משך כ 30 שנים, צילם את מחזותיו של חנוך לוין ופרויקטים עם להקות מחול ותיאטראות נוספים.

גרהרד ריכטר
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  1 פברואר,  20:00
לינק לרישום ותשלום 

 https://forms.gle/CRY8R4QmozfPNPy6A

ריכטר הוא אחד האמנים המשפיעים החיים כיום. בקריירה בת מעל ששה עשורים הוא עסק בייצוג פיגורטיבי ואבסטרקטי של מציאות פיזית וקונצפטואלית בעיקר בציור, אך גם בצילום ופיסול.  ילדותו הייתה בעידן הנאצי, ואת לימודי האמנות עשה במזרח גרמניה, לפני שערק למערב. גוף עבודתו הביקורתי מרהיב, מטיל ספק באידאולוגיוית פוליטיות, בקטגוריזציה של אמנות ובאפשרות שלנו לתפוס מציאות.

במהלך השנים קיבל ריכטר כמעט כל כיבוד אפשרי שעולם התרבות יכול להעניק . תערוכותיו מושכות מספרי מבקרים חסרי תקדים ויצירותיו שוברות שוב שוב שיאי מחירים לאמנות עכשווית. (תערוכתו בסניף המטרופוליטן בשדרה החמישית בניו יורק נסגרה לפני פחות משבועיים).

Gerhard Richter “Betty”1977

Gadi Dagon: In Memoriam

The oeuvre that the late Gadi Dagon left behind is comprised of stunning moments of observation of a pure line of movement, primarily moments of great wonder. His photographes are beautiful and convincing in their deep sincerity. I picture the Batsheva Dance Company’s compositions in my mind from his photographs no less from memories of the live performances themselves. As for his photographs of Yasmeen Godder, I had to recall whether I saw her live or whether I was remembering the photographic images. When I picture Hanoch Levin’s plays in my mind, they are Gadi’s photographs.

Gadi Dagon, Requiem ,1999

We didn’t see a lot of each other, and when we met at long intervals, we spoke mainly about color. We talked a bit about our lives, then about colors, and sometimes about materiality and also about light. In our conversation on greens, we talked about the imperceptible range of the color, its hues and gradations. Our starting point was the greens refracted through the window of his studio/living area in Jaffa, to a piece of clothing he photographed, to the light that flooded the stage from the back in another photograph. Another time we spoke about a particular hand movement, fingers that met and drew away, that tried to reach and grasped: I didn’t see these in the dance but in the photograph. Gadi was gifted with the talent of being enchanted and remaining in the magic illusion of performances, framed pauses in time. His photographs may be described as a flood of color, light, movement, and groping one’s way. The overflowing, the openness to the gushing movement, the ripples of one movement into another, all these are perhaps what make his photography unique for me, standing out from the prevalent “search for the ‘decisive moment’.” I love the material quality of his work that feels like you could drown in them, feel the gradations from velvety softness to the sandpapery surfaces, huge tension and the abyss, as well as the admiring and respectful close relationship to the body seen not only as flesh.
Gadi’s photography expanded the images from performances and rehearsals into much broader realms. His photographs concealed the borderlines of the performances, depicting a continuing presence, his documentation becoming sculpture. His photographs can fill entire black holes of the soul, in a universe of distillation – through dance, through the stage and back to photography, in movement that seems to be circular and infinite, erasing differences and leaving behind crystal clear images that condense into memories of photographs or events in time.

Goel Pinto interviewed me on Kan Culture (from min. 1:03):
https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=194072

***

Gadi Dagon (October 1, 1957-January 25, 2021), was the official photographer of the Batsheva Dance Company for 30 years, as well as photographing Hanoch Levin’s plays, and projects with other dance companies and theatre groups.

Gadi Dagon (1957 – 2021) , from “Ehad Mi Yodea”, choreographer Ohad Naharin (1990) “Kyr”, performed by the Batsheva Dance Company

0
Posted in מחול, צילום | Tagged , , , | Comments Off on לזכרו של גדי דגון | Gadi Dagon: In Memoriam

יָם הַדְּמָמָה I יאנה רוטנר | Sea of Silence |Yana Rotner

0

מסעות פנימיים, מישוש דפנות חלל המחשבות ובחינת המרחק שבין הסמוך והיציב למצב של מעבר, של ביניים. כך ניתן לתאר את קרעי הדרך הנפרשים בתערוכתה של יאנה רוטנר “ים הדממה”. בשמונה צילומים מתגלים צמרות עצים, קטעי נוף ימי, נצנוץ אור על סיפון אונייה, ערפל. תוך השהיית המבט בהם, הולכת ומתפתחת דריכות, לצד מודעות לריק, לחלל. מתוך קשב עולה מצלול נסתר.

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

“4:33″, יצירתו של המלחין ג’ון  קייג’,  נכתבה לכלי או הרכב, שנוכחים על במה.  הם אינם מנגנים דבר במשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. הדממה מתמלאת ברחשי הקהל  באולם ובקולות מהחוץ. הקולות, שנתפסים בדרך כלל כרקע, כובשים את הריק וזוכים לשימת לב ומובחנים בחדות. באפור-שחור-תכלכל של הצילומים, המבקשים התבוננות מקרוב, נוצר המרחב לצליל הפנימי, למה שנבלע ומובלע בגעש היומיום.  ב”ים הדממה” מתאר ביאליק  היעדר ואקום קולי, את האופן בו שתיקה אינה בבחינת שקט:

וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;ּ
מֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.

                                                                          ***

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

הצילום, כמו שירה, הוא דרך עקיפה, מעדנת, מרחיקה-מקרבת להתבוננות בעצמי ובעולם, והדבר עומד  בבסיס הזיקה של רוטנר לביאליק.  את המילה “מצלמה”, המשמשת אותנו, חידש ביאליק.  המילה היא גביש של משמעויות: “צלם”, “צל”, ו”מה” צפונים בה.  צלם, מושג מספר בראשית בו נאמר שנברא האדם בצלם האלוהים, היה ציר סביבו התפתח לאורך דורות שיח על היחס בין המטאפיזי והפיזי בישות האנושית. לעיתים קרובות הוא נתפס כנקודת מוצא לאפשרות האנושית להגיע לממד רוחני של קיום.
הצל, אזור שאינו חשוף לאור ישיר, הוא דימוי למה שאינו מרפה, שאורב, לא פחות מכפי שהוא מקום מפלט מחום ואור מסמא. לאמנות חזותית  הצל קשור בעבותות. פליניוס (Pliny)  הרומי ייחס את  המצאת הציור לנערה ששרטטה את צללית פני אהובה כפי שהשתקפה על הקיר לפני שיצא למלחמה כדי לשמר את זכרו. השאלה “מה”, הרהור  על משמעות, מלווה תהליכי יצירה כצל.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;

 כותב ביאליק ומדבר על עומק ועוצמת צבע ועל תחושה של לילה חיצוני ופנימי. השחורים-אפורים בצילומים של רוטנר הם אמנם של אובייקטים ממשיים בעולם, אך קסמם באופן בו הומה בהם תהום העומק של רבדים נסתרים מעין.

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

                                                               ***

שמונה עבודות מהוות את הסידרה “ים הדממה” של רוטנר. גודלן הוא מעט יותר מגודלה של גלויה, אמצעי  תקשורת שכמעט נעלם בעשורים האחרונים וכבר נכרך סביבו חוט נוסטלגיה. הן צולמו בביקור אחד ביוון, ויש בהן מהלך מתמשך של התבוננות מבחוץ על הסביבה עד כמעט התמזגות עם הטבע העטוף בליל. הדימויים  הם סטילס מבודדים מתוך סרט  16 מ”מ. שלא כמו סטילס המצולם ככזה, ושבשבריר השנייה של צילומו אינו נראה לעין הצלם, הדימויים ב”ים דממה” נבחרו מתוך התבוננות חוזרת, בהירה, בסרט צילום בו יש לפני ואחרי.  הם מגלמים רגע מדויק מאד, דק מן הדק של הימצאות, נוכחות של קיום.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד
ה
וּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.


ד”ר סמדר שפי , אוצרת
   בית ביאליק|  הקומה השנייה, רחוב ביאליק 22 , תל אביב 

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

                                                                                                                          

Hans Haacke
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  25  ינואר,  20:00
לינק לרישום ותשלום   

https://forms.gle/c76hoLk8KBHBKjkH9

האקה, אמן גרמני- אמריקאי יוצר מאז שנות ה 60 אמנות שחושפת, לצד ביקורת פוליטית וכחלק ממנה גם את מנגנוני הכוח, המוסדות ומערכות האינטרסים בעולם האמנות. בעבודות שחלקן פואטיות וכולן מושחזות הוא מדבר על אידאולוגיות , כיבוס תדמית, וצבירת השפעה באמצעות תרבות.  היסטוריה גרמנית – נאצית , קולוניאליזם וקפיטליזם מנותחים על ידו באמצעים חזותיים באופן מרתק .

Hans Haacke,
Germania at the 1993 Venice Biennale

Sea of Silence |Yana Rotner  

Internal journeys, feeling the inner space of one’s thoughts, examining the distance between the definite and the transitional state of in-between.  One may thus describe the fragmented path Yana Rotner unfolds for viewers in her exhibition Sea of Silence. Revealed in eight photographs are treetops, sections of a seascape, light sparkling on the deck of a boat, and fog. As the gaze rests on the photographs, what develops slowly is a tension along with awareness of the void, consciousness of the space.  As we listen closely, a hidden sound emerges.

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

Composer John Cage’s piece, “4:33” was written for a single instrument or an ensemble. The musicians must be present onstage, but for four minutes and thirty-three seconds they do not play a single note. The silence slowly fills with the rustling of the audience in the concert hall and with sounds from beyond its walls. Sounds usually perceived as “background noise” take over the empty space and receive painfully pointed attention. The blacks, whites, and grays of Rotner’s photographs, which demand close observation, create space for the inner sound, for what is swallowed up and overtaken in the bustle of the mundane. Bialik, in his poem “Sea of Silence” states the impossibility of a soundless vacuum, arguing that quiet is not silence:

וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;   And the entire world falls silent; 
וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם   And behind the millstone
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.   The uproar of the brook ceases not.

***

Photography, like poetry, is a bypass route, refining, distancing, and bringing  one closer to contemplation of self and of the world. This is the foundation of Rotner’s link to Bialik’s oeuvre. Bialik was the one who coined the Hebrew word for camera: matzlemah. The word is a conglomerate of several meaningful associations – tzelem (image), tzel (shadow) and mah (what?) are concealed in the word matzlemah. The word tzelem appears in Genesis in the text stating that the human was created in God’s image. This constitutes the axis around which generations of discussants argued about the relationship between the metaphysical and the physical in the human entity, and is often perceived as the point of origin for humanity’s options to reach a spiritual plane of existence.

The shadow (tzel), the zone that is not exposed to direct light, represents that which lurks, that persists, defining a place of refuge from heat and blinding light. In the visual arts, the shadow is closely connected to Pliny, the Roman philosopher who attributed the invention of painting to a young woman who traced the contour of the shadow cast on the wall by her beloved before he went to war, to preserve his memory. The contemplation of meaning embodied in the question “What?” (mah?) clings to the creative processes like a shadow.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,   The blackness of night conquers on and on,
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;   Assembling shadow after shadow, doubling in size;

 

In writing about the blackness of night, Bialik speaks about the depth and intensity of the color and the sensation of external and internal night. Although the blacks and grays in Rotner’s photographs are from the depictions of concrete objects existing in the world, their magic lies in the depth of the concealed layers.

***

Eight artworks constitute Yana Rotner’s series “Sea of Silence.” Each one is slightly larger than a postcard, a means of communication that has almost entirely disappeared over recent decades, now cloaked with an aura of nostalgia. The photographs, taken on a trip to Greece, represent a continuous process of external observation of the environment to the extent of almost merging with nature enveloped in night. The images are from frames isolated from a 16mm film. Unlike stills, in which the split second of each frame at the moment of taking the photograph is invisible to the naked eye, the images in Sea of Silence were selected through repeated, clear-eyed looking at the filmstrip and the frames before and after the chosen image. They embody an extremely precise moment, the slightest slice of time of being in a place and of being present in one’s existence.

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

 

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם

אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד

הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

  And as the world falls silent,

I shall sit, gazing upon that star of mine;

No other world have I but one –

The world which is in my heart.

 

 Dr. Smadar Sheffi
Curator
The Bialik House Museum | The Second Floor  .Bialik St 22, Tel Aviv-Yafo 

Yana Rotner, Sea of Silence, 2019-2020. (Detail) Eight 16mm film images. Inkjet prints on archival paper, 12×17 cm each.

0
Posted in צילום | Tagged , , , , | Comments Off on יָם הַדְּמָמָה I יאנה רוטנר | Sea of Silence |Yana Rotner

עדות מקומית 2020| LOCAL TESTIMONY 2020

0

English follows Hebrew

“עדות מקומית” 2020,  אחת התערוכות הבודדות הפתוחות בימי סגר אלו , יוצרת זמן לרפלקציה  על השנה החולפת, על הדחיקה של התרבות ועל שינוים שהתרחשו לאחרונה ומתרחשים כעת. ההצבה, בגן ציבורי במתחם “מידטאון” טובה לאין ערוך מהדחיסות המקוממת שאפיינה את המהדורה הקודמת שלה שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל. חלוקת הנושאים לפרקים מובחנים על בנינים שונים המקיפים את מתחם הגן יוצר מקצב  חזותי רעיוני טוב לאין מהרעש החזותי שאפיין אותה שם. בהקשר זה מעניין  לחשוב גם  על פסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL שהוצג השנה על הגדר המקיפה את הבנייה בכיכר המדינה והיה מוצלח בהרבה ממהדורתו השבעה והסתמית להחריד שנערכה  שנה קודם  במגדל בשרונה.
בשתי התערוכות השנה, הצילומים מודפסים  על יריעות לתלייה, כלומר איבדו כל איכות טקטילית, ניואנסים של גרעון וצבע לטובת קיום כסימונים ונרטיבים שטוחים. למרות זאת ב”עדות מקומית” יש מידה רבה של אפקטיביות בצילומים  שמוצגים באופן (שמלבד הגודל ) קרוב לאיכות בו הם מופיעים באתרים ועיתונות מודפסת .(במספר פרויקטים ב PHOTO IS:RAEL הייתה תחושה שהדבר גרע מחוויית המפגש עם העבודות).
גיבור הבלתי מעורער בתערוכה הוא הרחפן. עם הוזלת הרחפנים  ושכלול אפשריות הצילום רחפנים הפכו למדיה שכיחה. דומה שקשה  ליצור צילום שאינו יפה בטכניקה הזו שהרי הצילומים מגובה מחליקים את קמטי המציאות, מעלימים פרטים קרתניים וזווית מעוף הציפור גם נותנת לצופים תחושה של כוח, של מספר כל יודע.

עודד בלילטי, AP
מפגינים מתעמתים עם כוחות הביטחון במהלך הפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
רחוב בצלאל, ירושלים, 18 ביולי 2020

פרס תמונת השנה שניתן לראשונה לשני צלמים, לתומר אפלבאום ועודד בלילטי היה  צפוי למי שעוקב אחר הגילויים החזותיים של השנה החולפת: אפלבאום צילם מגבוה את מחאת הדגלים השחורים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשחיתות השלטונית  בכיכר רבין כשהמפגינים שומרים על מרחק  שני מטר זה מזה, כנדרש. בלילטי צילם בהפגנה

בבלפור את נמרוד גרוס האוחז בדגל ישראל מול התזת מכט”זית משטרתית . שני הצילומים טעונים סימבולית להתפקע : מגן הדוד של האנדרטה לשואה של תומרקין מהווה את לב ומרכז הצילום המצמרר של אפלבאום , הכריעה של גרוס בצילום של בלילטי מהדהדת את התנועה המזוהה עם תנועת Black Lives Matter   והקריאה לצדק חברתי ברחבי העולם והאחיזה האמיצה בדגל למול כוח גדול היא סמל פטריוטיזם שימיו כימי  הלאומיות. תרגום הדימוי לפסל “גיבור ישראל”  (בגובה חמישה מטרים וחצי ומשקל שישה טון) עבודת האמנות – מחאה של איתי זלאיט נבעה מהדרמטיות והפאתוס שיש בשפע בדימוי של בלילטי.

Vered Sadot , Zooming , 2020

הצילום של נתניהו, מוקף בשרים מהליכוד ובחברי כנסת עוטי מסכות  טרם כניסתו לאולם בית המשפט בירושלים קיבל מקום ראשון בקטגוריה של חדשות אך יכל אף הוא להיות תמונת השנה . יונתן זינדל, זיקק בו את האיחוד הבלתי מקודש של כוחנות ותאוות שלטון, התרפסות ומצב החרום של מגפה עולמית.

Tomer Appelbaum, 2020

בין הפרויקטים היפים הרבים בולטת סידרה של אביגיל עוזי, שצילמה אנשים מבעד לחלונות בתיהם בימי הסגר הראשון ועל פניהם ניכרים לצד חשש גם תחושת ההרפתקה שנלוותה לאותו סגר שנדמה היה שיסתיים במיגור המגפה . יואל רוברט אסייג צילם מרחפן עדר כבשים מתגודד בשעת האכלה כך שהדבר נראה כמו שדה פרחי ענק פורח במלוא עוזו .

אריק סולטן, דיוקן גבריאל מוקד

תחושה אפוקליפטית יש בסדרה מרשימה בשחור לבן של אלי אטיאס המראה אזורים ליד ים המלח שפונו עקב היווצרות בולענים. צילום של  יריעת ענק המכסה בניין בשיפוץ הוא בעל איכות כמעט אבסטרקטית . אלי בצרי הצליח להצביע על אותה קירבה הדוקה שבין הרס לבנייה, שלא נוח ומאיים להכיר בה. בסדרה העוסקת במפגשי זום, יצרה ורד שדות דימויים שמנחיכות- מחצינות את הזרמים התת קרקעיים של חרדה שמאחורי החביבות כביכול של מדיום התקשורת הפופולרי החדש.
דיוקן גבריאל מוקד שצילם אריק סולטן, הוא מהיפים בתערוכה . בתוך חדר עבודה עמוס לעייפה, נדמה שנגוע באגרנות ניצב מוקד בז’קט כחול כהה פנים מכונסות ומבט מפוכח אך גאה וזקוף ואירוני, אור מנורות מיושנות מאיר אותו בחסד כשל אור נר.

                                                                              ***

חדר הווידאו שהוכן לתערוכה סגור כעת, במהלך הסגר. תערוכת הצילומים פתוחה 24/7 אך מומלץ לראות אותה בשעות האור .
אוצר עדות מקומית 2020: אלדד רפאלי, המייסדת והמנהלת של עדות מקומית: דנה וולפיילר ללקין.
מידטאון, דרך בגין 144, תל-אביב

Gabriel Orozco
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  18 ינואר,  20:00
לינק לרישום ותשלום

https://forms.gle/CSA2wiA3uwhEr1pR8

אורזוקו שחי ויוצר בטוקיו ובמקסיקו סיטי יוצר אמנות שמאזנת בין  החומרי והאורגני לגאומטרי ולאקראי. הוא עוסק בקשר מסחר אמנות ,ומתבונן על האופן בו הכלכלה מעצבת את קריאת העולם שלנו . יצירתו, בציור, צילום, פיסול, ומייצבים, נשענת על מסורות חזותיות עתיקות לצד ניתוחים של העידן המטריאליסטי בו אנו חיים. בעוד הסגנון והחומריות שלו משתנים תדיר הוא מתעמק בנושאי הליבה שלו  לאורך שנים כחוקר והוגה.
ארזוקו  השתתף באינספור תערוכות בינלאומיות הציג באירועי התרבות המובילים  וערך תערוכות יחיד בגוגנהיים ניו יורק, ב TATE בלונדון , ב MOMA  ניו יורק ומקומות רבים נוספים .

 לבירורים שלחו הודעת WhatsApp  ל 0507431106

Gabriel Orozco – La D.S., 1999

 

 

 

 

 

 

 

LOCAL TESTIMONY 2020
“Local Testimony,” one of the few exhibitions that are open during the current lockdowns, is an opportunity for reflection about the past year, with its repression of culture and changes that are still ongoing. The installation in a public park at Midtown is invaluably better than the enraging crowding that has characterized the previous edition of this exhibition displayed in the Eretz Israel Museum. In addition, dividing the themes into distinct sections installed on the façades of various buildings creates a much better rhythm, both visually and in terms of ideas, than the “visual noise” of last year. In this context, it is interesting to think about this year’s PHOTO IS:RAEL, with the photographs installed on the fence surrounding the building on Kikar Hamedina, much more successful than its seventh version, and the incredibly terrible version held the year before that at Sarona Tower.

ואל רוברט אסייג
עדר כבשים מתגודד בשעת האכלה.
ליד קיבוץ רמות מנשה, 25 ביולי 2020

In both photography exhibitions this year, the pictures were printed on canvases. They lost all tactility, nuances of grain and color, in favor of becoming flat signs and narratives. Despite this, the photographs in LOCAL TESTIMONY have great impact, since except for size, they are very near the quality in which they appear in digital and print media. (In several projects on display in PHOTO IS:RAEL there was a feeling that this took away from the experience of direct encounter with the photographs).
The uncontested hero of this exhibition is the drone. With the drop in price of drone photography and improved options, drone photography became a frequent medium. It is difficult to make a drone photograph that is not beautiful; the aerial view smooths out reality’s wrinkles, makes the ugly details disappear, and the bird’s-eye view gives the viewer a sensation of all-knowing power.

עודד בלילטי, AP
מפגינים מתעמתים עם כוחות הביטחון במהלך הפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
רחוב בצלאל, ירושלים, 18 ביולי 2020

The Best Picture of the Year Award given for the first time to two photographers, Tomer Appelbaum and Oded Balilty, was no surprise to those who followed last year’s published photographs. Appelbaum photographed the black flags protest in Rabin Square against Prime Minister Binyamin Netanyahu with the demonstrators maintaining the requisite distance of two meters from each other as required by law. Balilty photographed Nimrod Gross holding an Israeli flag despite the police water cannon shooting at demonstrators. The two photographs are charged with a great deal of symbolism: the David’s Star on Tumarkin’s Shoah memorial constitutes the heart and soul of Appelbaum’s chilling photograph, while Gross’s kneeling down in Balilty’s photograph resonates the gesture identified with Black Lives Matter, and the call for social justice throughout the world. The brave grasp on the flag in the face of great force is the symbol of patriotism that has lasted as long as nationalism. Translating the image into a sculpture called “Hero of Israel” (a height of 5.5m and weighing 6 tons) is a work of art – Itai Zlayet’s artistic protest arose from the drama and pathos in the fullness of Balilty’s image.

Vered Sadot , Zooming , 2020

The photograph of Netanyahu, surrounded by Likud ministers and MKs wearing masks before entering the Jerusalem courthouse was awarded first prize in the News category, but could also have been Picture of the Year. Yonatan Zindel’s photograph is a distillation of the unholy union of power and the lust for control, groveling, and the crisis of a worldwide pandemic.

Among the many beautiful projects is Avigail Uzi’s standout series of photographs of people through their windows during the first lockdown. Visible on their faces is fear with a feeling of adventure as they enter a lockdown that people thought would end with stopping the pandemic. Yoel Robert Assayag photographed a flock of sheep crowding together during feeding, looking like a huge field of flowers in full bloom. There is an apocalyptic feeling in the impressive black and white series by Eli Attias showing areas near the Dead Sea evacuated due to sinkholes. The photograph of a huge canvas covering a building under renovation has a nearly abstract quality. Eli Batzri succeeded in pointing to that very close relationship between destruction and construction that is threatening and uncomfortable to recognize.

Eric Sultan’s portrait of Gabriel Moked is one of the most touching pictures in the exhibition. In his over filled study seemingly filled with energies, Moked standing in a dark blue jacket, his gaze sober but proud, upright, and ironic, illuminated as if in candlelight.

***

The video room prepared for the exhibition is currently closed due to lockdown. The photography exhibition is open 24/7, but is best to view it in daylight.

חדשות, מקום ראשון, בודדות
יונתן זינדל, פלאש 90
בית המשפט המחוזי, ירושלים, 24 במאי 2020

 

 

 

 

 

 

 

 

 

0
Posted in Evants, צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on עדות מקומית 2020| LOCAL TESTIMONY 2020

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art