הביאנלה הארצית לרישום רשמים VII | 7th Biennale for Drawing in Israel – Action Line

תנועת מטוטלת. התערוכה המרכזית בביאנלה  השביעית לרישום “קו פעולה” ,באצירת הדס מאור  חוזרת במידה רבה לתפיסה שאפיינה את הביאנלה שנערכה ב 2013  באצירת טל יחס. הכוונה ליישום אוצרותי של קריאה מרחיבה מאד של מונח ה”רישום”.  כמו במהדורה החמישית של הביאנלה גם השביעית מדגישה את הקו כמחולל פעולה במרחב התלת ממדי. ההרחבה הזו מותירה את  הביאנלה ללא גלעין מהות . זוהי תערוכה קבוצתית גדולה , נוספת ומקבילה לתערוכות/פסטיבלים/ביאנלות שהוצגו ומוצגות בירושלים בחודשיים האחרונים – הביאנלה של ירושלים ומנופים.
התערוכה בבית האמנים מוצבת היטב, מרבית העבודות טובות ובכל זאת אינה הופכת לזירה שהיא מעבר לכך, למקום של שינוי זווית התבוננות או חוויה.

Avner Pinchover, Cement (detail), 2019

בין העבודות המעניינות העבודה “צמנט” של אבנר פינצ׳ובר, אמן שהתבלט בעבודת הווידיא”כיסאות” אותה הציג בתערוכת מסיימי תואר שני של המדרשה לאמנות בקיץ 2018 . בכסאות הוא הטיח כסאות בקיר /מחיצה אותו חוררו וחלקם נתפסו בו מה שנראה כמתקפת זעם מתפרצת. כאן העבודה צמנט , שנעשתה על ידי הטחת החומר בקיר (ללא קהל) יוצרת דימוי טורד ויפה שמנהל דיאלוג עם המבנה היפה , ההרמוני כל כך של בית האמנים. ההתפוררות ההדרגתית של העבודה לאורך התערוכה הופכת אותה למורכבת עוד יותר.
וידיאו של פינצובר העוקב אחר התנפצות קיר זכוכיות לאחר הטחות חוזרות ונשנות של אבנים מוצג לרוחב כל קיר הכניסה לקומה העליונה והמרכזית של התערוכה. האמירה החשופה, כל שרשרת האסוציאציות מליל הבדולח ועד לזריקת אבנים כנשק של כל הצדדים בשטחים הכבושים, משטיחים את העבודה ונוצר ווליום קריאה שאינו תורם לקומה כולה.
“פאזל” מערכת קירות עץ קטנים הנעים על מסילות מתכת מאפשרות לצופים להגדיר חלל להסתגר ולהתבודד. למרות תחושה מסוימת של המחשה כמעט דידקטית של יחסי יחיד -חברה העבודה יוצרת – יחסים עם צופים ובין צופים.

Anat Keinan , Puzzle , 2017-2019

החומריות של העבודה הזו, והצבעוניות  המצומצמת , לעיתים קרובות כמעט מונוכרומטית של מרבית העבודות יכולה לשמש נקודת מוצא לדיון במגמות שנמשכות  באמנות ישראלית לאורך עשרות שנים, כמעט ללא הפרעה. המחשבה על שאלת משמעות העכשוויות של העבודות עולה שוב ושוב ולאו דווקא בגלל שמאור מציגה עבודות של נחום טבת ומיכה אולמן  שניים מוותיקי האמנות הישראלית ונותני הטון בה. (  אולמן מציג בימים אלו גם בתערוכה “סופה להתקיים – רגישויות משותפות שאצרתי בירושלים). גם עבודות של מיכל הלפמן או תכלת רם שהוצגו במהלך השנה החולפת נדמות כאן קונסרבטיביות יותר, מנומסות.
ליהי ניידיץ מציגה את Enola Gay , עבודה המורכבת מכבלים חשמל שיוצרים רישום שחור בחלל שיש בו תנועה ותנופה .מידה של רעילות , של אירוניה, נטענת בו בשל שמו – השם הוא כשם המטוס שהטיל את פצצת האטום על הירושימה . המטוס נקרא על שם אמו של אחד הטייסים, מתיקות מחרידה, אירונית מרושעת( שם הפצצה היה LITTLE BOY  החמוד לא פחות).
ב”ברבור” בתערוכה שאצר אברהם קריצמן מוצג מקבץ עבודות מרתק ומגובש – בפוסט הבא .

אוצרת ראשית: הדס מאור

 סיור עומק עם ד”ר סמדר שפי   

הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה    ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106 

Lihi Niditz, Enola Gay, 2019

Art seems to move like a pendulum: To a great extent, the main exhibition in the 7th Biennale for Drawing in Israel – Traces VII – Action Line curated by Hadas Maor, reprises the attitude that characterized the 2013 Biennale for Drawing curated by Tal Yahas. Applying a very broad reading of the term “drawing,” similar to the fifth Biennale, the current Biennale of Drawing emphasizes line as action in three-dimensional space. However, expanding the concept leaves it without an essential core as one more large group show like other biennales/exhibitions/festivals held in Jerusalem over the past two months – the Jerusalem Biennale and the Manofim Contemporary Art Festival, Jerusalem.

The exhibition in the Jerusalem Artists’ House is beautifully installed, most of the works are good, and yet it does not go beyond to become an arena for a change of viewpoint or a new experience.

Among the more interesting works is Cement by Avner Pinchover, an artist whose video Chairs stood out in the Midrasha MA exhibition in the summer of 2018. The video depicts Pinchover hurling chairs against a plaster partition or wall, punching holes in the surface. Some perceived it as an outburst of uncontrollable rage. In Cement, he threw cement on a wall (without an audience) resulting in a troubling yet lovely image conducting a dialogue with the Artists’ House harmonious building. The gradual crumbling of the work during the months of the exhibition makes it even more complex.

Pinchover’s video showing the shattering of a glass wall by stones takes up the entire entry wall to the upper storey leading to the main hall of the exhibition. The exposed statement, with its chain of associations from Kristallnacht through the stone-throwing in the occupied territories by all sides flattens the work to create a volume of reading that does not contribute to the entire floor.

Puzzle, a system of small wooden walls moving on metal rails, enables viewers to define a space, enclose and isolate oneself. Despite a certain feeling that this is almost a didactic illustration of the relationship between the individual and society, the work does create encounters with among viewers. The materiality of this work with its limited, almost monochromatic coloring of most of the works, can become the starting point for a discussion of continuing trends in Israeli art, almost uninterrupted over the past few decades. Thoughts on the issue of the current meaning of the works arises time and again, not necessarily because Maor also incorporated works by veteran artists Nachum Tevet and Micha Ullman, who are among those who gave Israeli art its tone. (Ullman’s Sand Table is currently on view in Jerusalem in the exhibition “Human Nature; Shared Sensitivities,” curated by this writer). Works by Michal Helfman, as well, or by Tchelet Ram, exhibited over the past year, seem more conservative and polite than in their former settings.

Enola Gay by Lihi Nidiz is comprised of electric cables forming a black line drawing in the space with movement and momentum. It carries a certain toxicity and irony due to its name – the American bomber that dropped the atom bomb (named “Little Boy”) on Hiroshima. The title was the name of the mother of one of the pilots, with horrifying sweetness.

Meanwhile, at the Barbur Gallery, the exhibition curated by Avraham Kritzman forms a coherent group – review to come in the next post.

Tchelet Ram, Overtime, 2018, Wood, hinges, wire, stones, Dimension variable, photo Liat Elbling

Posted in Evants, Video, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , | Comments Off on הביאנלה הארצית לרישום רשמים VII | 7th Biennale for Drawing in Israel – Action Line

“כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית”   ICA בוסטון I When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art

“כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית”  המוצגת ב ICA בבוסטון היא חלק מגל התערוכות בנושאי הגירה המוצגות כעת כתגובה למספר חסר התקדים של כ 70 מיליון אנשים (לפי הערכת האו”ם שיש המתיחסים אליה כשמרנית) המצויים כעת במצבי הגירה ופליטות שונים.  היות ומדובר בנושא רגיש ,שככלל עולם האמנות סימפטי כלפיו, הוא הפך לנושא שעבודות שעוסקות בו נהנות ממעין חסינות  לביקורת עניינית. עוצמתה של התערוכה ב ICA נובעת מהבחירה המדויקת בעבודות שכמעט כולן מורכבות ואינן בבחינת העתקת דיווח חדשותי לכותלי המוזיאון.

הספריה האמריקאית The American Library מיצב של ינקה שוניברי מ 2018  שהותאם  ICA נועלת את התערוכה והיא אחת העבודות המרשימות ביותר שיצר בשנים האחרונות. העיסוק של שוניברי בקולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם מתורגם כבר שנים לעבודות מרהיבות, לעיתים קרובות טורדות ונחרטות בזיכרון. כאן הוא יצר 6000 ספרים כרוכים בבדים  צבעוניים אפריקאים-לכאורה כשעל שדרות הספרים , באותיות מוזהבות, מוטבע שם של אדם, מדור ראשון או דור שני של “ההגירה הגדולה” The Great Migration, ההגירה של כששה מיליון שחורים מדרום ארה”ב למזרח ומערב המדינה בין שנות העשרה של המאה הקודמת ועד לשנות ה 70. ההגירה, שמוגדרת היום יותר ויותר כמנוסה מטרור לבן,  נבעה מהגזענות והאפליה גזעית הממוסדת ששבה והתבססה בדרום ארה”ב באותן שנים עד ההצלחה היחסית של התנועה לזכויות האזרח .

Yinka Shonibare CBE, The American Library (detail), 2018

במרכז הספריה ניצבות עמדות מחשב שמאפשרות לקרוא סיפורי הגירה/בריחה ולהוסיף סיפורים והיסטוריות משפחתיות. הנחת המוצא של העבודה היא שהגירה, מעבר, מהווה חיזוק לחברה המקבלת מהגרים וזאת בניגוד לגישות רווחות, בדרך כלל רוויות גזענות, הרואות במהגרים עול (או בניסוח מעודן פחות “סרטן”).
שונברי  כרך את הספרים בבדים שהפכו לסימן ההיכר המזוהה שלו. במקור יוצרו  בדים בהדפסי שעווה, באטיק, באינדונזיה. הקולוניאליסטים  ההולנדים אימצו את הדגמים ויצרו גרסאות תעשייתיות שיוצרו בהולנד באנגליה ויוצאו לקולניות באפריקה, מעגל ניצול קפיטליסטי קולוניאלי אופייני למדי. בהיפוך אירוני הם הפכו בשנות ה 60 של המאה הקודמת לסימן גאווה בזהות האפריקאית הפוסט-קולוניאלית.
אי-אפשר שלא לחשוב על העבודה של שוניברי בהקשר לעבודות הספריות הקשורות ליהודים : “הספרייה הריקה” של מיכה אולמן מ 1995 בככר בבל בברלין במקום בו נערכה שרפת הספרים הגדולה בברלין (כמוה התרחשורבות ברחבי גרמניה) והאנדרטה ליהודים האוסטריים שנרצחו בשואה אותה יצרה ריצל וויטרד הבריטית Rachel Whiteread ונחנכה בשנת 2000 . וויטרד יצרה ספריה “הפוכה ” בה שדרות הספרים מוסתרות והם אנונימיים כרבים מהנרצחים. פרויקט הספרייה “תהילים” של אדמונד דה ואל Edmund de Waal שהוצג בוונציה במקביל לביאנלה של 2019 מתקשר גם הוא. לצד עבודות פורצלן שהוצגו בבית הכנסת בגטו בוונציה יצר דה ואל ספריות מפורצלן ובהם אלפים ספרים של מחברים שהיגרו או גלו ממולדתם, כולם בתרגום ולא בשפות המקור שהוצגו Ateneo Veneto.  דה ואל התייחס לספריה השדודה, האבודה , של סבו שהוחרמה בווינה זמן קצר אחרי האנשלוס ב 1938 לספריות רבות נוספות של יהודים ובנושאים יהודים שנהרסו במלה”ע השנייה ולספריות אבודות כסמני שקיעה תרבותית  לאורך ההיסטוריה.
העיצוב של הזיכרון האפרואמריקאי כספריה, כעת, שעה שספריות משנות פניהן בהתייחס לאמצעים הדיגיטליים לשימור

Kehinde Wiley Equestrian Portrait of King Philip II

ידע ממשיך כיוונים קיימים של כינון הזיכרון של שחורים כלוקחים חלק בהיסטוריה של יצירה ותרבות ממנה הודרו. בדומה לקליפ של ביונסה וגיי.זיי  beyonce and jay z  לובר או לסדרת ציורים בנושא פרשים שחורים של קהינדה ווילי,  Kehinde Wiley גם כאן יש מקום להתבונן ולהרהר על אימוץ נרטיב התרבות של הזרם המרכזי, תוך יצירת מקום לאנשים שחורים בתוך מסגרת זו. ההצעה של שוניברי, בדיוק כמו של ביונסה או ווילי, היא הרבה פחות רדיקלית אפוא ממה שנדמה תחילה.

  Curators Ruth Erickson, Eva Respini, Barbara Lee .

שני סיורי עומק חד פעמיים עם ד”ר סמדר שפי   

PHOTO IS:RAEL פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-7 2019    תל – אביב
יום שלישי, 3 דצמבר 2019, 20:00 –  17:30
הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה    ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106 

When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art

The current exhibition at the ICA, Boston is one exhibition in the current wave of shows engaged in the theme of immigration in response to the unprecedented 70 million people (as estimated by the UN, which many call conservative) immigrants and refugees in various stages of migration. This is a sensitive issue to which the art world is sympathetic; works on the theme seem to have enjoyed a kind of immunity to pointed criticism. The power of the ICA exhibition lies in its choice of works, all of which are complex and unlike newsflashes hung on a wall.

Yinka Shonibare CBE, The American Library (detail), 2018

The American Library wall, a commissioned site-specific work by Yinka Shonibare, and one of his most impressive works of the past few years, closes the exhibition. Shonibare’s engagement in colonialism and post-colonialism has, for years, been translated into splendid works, very often troubling, and remaining in one’s memory. Here at the ICA, he made 6,000 books wrapped in “African” print cloth, with golden lettering on their spines spelling out names from the first or second generation of the “Great Migration” of about 6 million African Americans from the deep South to the American East and West between World War I and the 1970s. Migration of African Americans, now defined more and more as the flight from white terrorism, arose from the institutionalized racism and prejudice that became entrenched in the South until the relative success of the Civil Rights Movement.

At the center of the Library are computer stations at which one can read stories of migration/flight and add historical and family stories. The underlying assumption of the work is that immigration and transitions reinforce the society that accepts migrants, in contrast to commonly-held prejudiced views of immigrants as a burden on society (or a “cancer”).

Yinka Shonibare CBE, The American Library (detail), 2018

Shonibare bound the books in fabric that has become his signature. Patterns of this kind originated in Indonesian batik printing, and were then appropriated by Dutch colonialists who manufactured the textiles in Holland and England, and exported them to their colonies in Africa. This capitalist colonial cycle of exploitation was very typical. In an ironic twist, they became during the 1960s a sign of pride in post-colonial African identity.

One cannot view Shonibare’s work without recalling works addressing libraries associated with Jewish subject matter: Micha Ullman’s Empty Library (1995) installed in the Babelplatz in Berlin, site of the Nazis’ book burning (among other locations in Germany), and the memorial to Austrian Jews murdered in the Shoah by Rachel Whiteread (2000) – an inside-out library in which the spines are concealed making the books anonymous like so many of the murdered; or Edmund de Waal’s “Library of Exile” shown in Venice as part of the exhibit “Psalm” coinciding with the 2019 Biennale. Alongside porcelain works exhibited in the synagogue in the ghetto in Venice, de Waal made porcelain libraries holding thousands of books by authors who emigrated or were exiled from their homelands, all in translation instead of original language, exhibited at the Ateneo Veneto. De Waal referenced his grandfather’s plundered, lost library, confiscated in Vienna a short time after the 1938 Anschluss as well as numerous libraries belonging to Jews and on Jewish subjects destroyed in the Second World War, and other lost libraries as signifiers of the decline of culture throughout history.

Shaping African American memory as a library at a time when libraries are changing to become digital data centers for preserving knowledge, continues existing trends of establishing the memory of Blacks as participants in the history of art-making and culture from which they were hitherto excluded. Similar to Beyoncé and Jay-Z’s clip at the Louvre, or Kehinde Wiley’s series of paintings depicting African Americans as famous equestrian paintings, here, too, is a place in which to contemplate the appropriation of the culture narrative of the mainstream, while creating a place for Black artists in this framework. Shonibare’s proposal, exactly like that of Beyoncé or Wiley’s, is therefore much less radical than it seemed to be at first.

Posted in Uncategorized | Comments Off on “כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית”   ICA בוסטון I When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art

מאחורי העיר שלומית פוגל | יהודה ארמוני – Behind the City Shlomit Fogel | Yehuda Armoni

מאחורי העיר  שלומית פוגל | יהודה ארמוני

שלומית פוגל ויהודה ארמוני מהרהרים בעיר: העיר הספציפית רמלה, והעיר כמושג. בשני העשורים החולפים, בארץ ובעולם, ערים פיתחו תודעה וגאווה חדשה כמרכזי תרבות ולא פעם גם כמעוזי ליברליות וקידמה. הגורמים לפריחה האורבנית רבים, חברתיים וכלכליים, ולא פחות מכך, ככל שעולה המודעות לתחום, גם אקולוגיים. רמלה נמצאת בעיצומו של תהליך התחדשות עירונית נרחב. ב”מאחורי העיר” המבט מופנה להווה הנזיל, המשתנה במהירות, מתוך זיכרונות ועולמות אסוציאטיביים שונים.


Yehuda Armoni
New facing old, 2019
Charcoal and pencil on paper, 122 x 244 cm.

יהודה ארמוני
במשך מספר חודשים תר יהודה ארמוני את רמלה. לאורך שנים הכיר את העיר כשפקד אותה מדי פעם, אך בעת הכנת התערוכה התבונן בה. בצבעוניות המצומצמת של שחור ולבן הוא בונה דימויים סגורים, קטעי נוף עירוני. הפרויקט של ציור עיר, יחד עם הצבעוניות, מעלים על הדעת סדרות של תחריטים, ואח”כ צילומים של ארץ הקודש שעשו אמנים עולי רגל, בעיקר נוצרים ויהודים שביקשו להפיץ את המראות בקרב קהלים שנפשם כמהה לארץ רחוקה, לדימוי שבדרך כלל היה שונה במידה רבה מהמציאות. ארמוני יצר רמלה שכמו התעלתה על יום קטנות . אפילו “צפרדעי האשפה”, אותם מיכלי ענק עמוסי פסולת שהולכי רגל מנסים להימנע מללכת לידם, הופכים לעוד פרט מרוכך. מבנים שחלקם מתפורר כמו הסכינו עם מצבם והם חורבות רומנטיות. מדרגות חשופות, ללא מעקה, נדמות כמעלות המובילות להבטחה, ומונמנט היסטורי כמו המגדל הלבן חבוק בקווים הישרים כשהוא נראה מבעד לקיר זכוכית במתנ”ס.
רישום גדול מאד, “ישן מול חדש” (2019), מושך את תשומת הלב בכניסה לחלל. ארמוני רשם שורת מבנים הניצבים בסמוך למתחם המוזיאון, צריח המסגד מאחוריהם מצד אחד, ובצד השני, ברישום בקווים דקים, בניין קריית ממשלה – בניין שנבנה לפני שנים אחדות ומעוצב עם רמיזה למגדל הלבן שהוקם בעיר במאה ה-14. העבודה המנציחה את האזור שליד רחוב הרצל ערב השינוי שעומד להתחולל בו, מציגה אותו בשעה שנוכחות אנושית רק נרמזת: מכונית חונה, תילי אשפה, ושקט גדול משוך על סמלי הדת והשלטון וכל הכאוס העירוני שביניהם.

Yehuda Armoni , Ben Shemen Forest, 2019

ציורי הנוף של ארמוני, מצוירים ברובם במסורת ה-En plein air, ציור שנעשה בטבע, בדרך כלל בביקור אחד במקום מסוים. הציורים מיער בן שמן, ענבה, תל חדיד ואתרים נוספים בשפלה חוקרים את המוכר, מפרקים לצורות וליחסים ביניהן, ומגלים את אותה שכבה שבה הנוף הופך כל פעם שער למסע פנימי.

   שלומית פוגל : צל, אור ונופים מתפוררים

לנופים בעבודתה של שלומית פוגל אין אופק. רצועות שיכונים אופקיות וגדרות אנכיות, ממלאות את המסך בשתי העבודות. האדריכלות סוגרת, חוסמת, תוחמת תנועה וחלומות. הדמויות בעבודות מעטות – ילדים קטנים, קשיש ודמות מסתורית, ספק קוסם ספק פושע, החוצה גבולות וקירות, אך רק בתוך מבוך השיכונים.
האנימציה של פוגל מורכבת ועשויה בטכניקות של אנימציה קלאסית, סטופ מושן, העתקה של וידיאו לצילום ושימוש בציורים שלה, גזורים ומפורקים. הריבוי מהדהד את הפרגמנטריות, הטלאים שהיא מתארת: השיכונים של פוגל הם אתרי מרי מובס כנגד האחידות. שורשיה של החזרתיות, האיפיון המרכזי של בנייני הרכבת נעוצים בחיפוש אלגנטיות (אפשר לחשוב על יחידת מגורים Unité d’Habitation שתכנן לה-קורבוזיה במרסיי ב‑1947) שהפכה עד מהרה לדכאנית. פוגל מדגישה באנימציה סגירות של מרפסות רעועות, כבלי תקשורת פיראטיים, מזגנים כעורים, ריצופים שקרסו, גינות שיבשו ,התקוממויות קטנות, מחאות, שדעכו והותירו את הלאות המשוכה על גיבורי עבודות האנימציה.
ההשפעה של ויליאם קנטרידג’, מהאמנים הבינלאומיים המובילים בעשורים האחרונים, בולטת. קנטרידג’ השתמש באנימציה בעיסוק הנרחב שלו בגזענות ואפליה, בעיקר בהקשר הדרום אפריקאי, ובתהייה על האופי האנושי בכללותו. פוגל מספרת סיפור ישראלי של שיכונים ודייריהם שכמו נזנחו בצד הדרך להצלחה ונותרו חלשים, מוחלשים ומנותקים. בלי לרכך את הביקורת העולה מדיוקן העזובה, נמהלים בה חום אנושי, סלחנות ואולי געגוע.

Shlomit Fogel, Dissolving Landscapes, 2018. Stop-motion and rotoscope animation, 01:50 min.

                                    ההצבה הסמוכה של הרישומים של ארמוני והאנימציה של פוגל יוצרת אפשרות להרהר על העבודה עם קו וכתם, תנועה ועצירה. באנימציה של פוגל וברישומים וציורי הטבע של ארמוני (כולם מאתרים בשפלה), העיר והשכונה מקבלות ממד נוסף. צעיף דקיק של אפשרויות נוספות, פואטיות שקטה, מבצבץ מהיומיום, משיכון אנונימי, מסימטה או משלולית בוץ.

   אוצרת: ד”ר סמדר שפי
המרכז לאמנות עכשווית רמלה מתחם מוזיאון רמלה, רח’ הרצל 112, רמלה
שעות פתיחה א –ה 11:00 – 15:30 .בימי ו בתיאום מראש

דצמבר –  שני סיורי עומק חד פעמיים עם ד”ר סמדר שפי   SAVE THE DATE 

PHOTO IS:RAEL פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-7 2019    תל – אביב
יום שלישי, 3 דצמבר 2019, 20:00 –  17:30
הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה    ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106 

Behind the City  Shlomit Fogel | Yehuda Armoni

Shlomit Fogel and Yehuda Armoni contemplate the concept of “city” and the city of Ramla specifically. Over the past two decades, in Israel and throughout the world, cities have developed an awareness and new sense of pride as cultural centers, as well as frequently viewing themselves as strongholds of liberalism and progress. The numerous factors leading to the flourishing of urban centers are social, economic, and increasingly ecological. Ramla is in the midst of an extensive process of urban renewal. In “Behind the City,” the artists address the rapidly-changing present, based on memories and associations.
Yehuda Armoni has been rediscovering Ramla over a period of several months. Over the years, he visited the city from time to time, and became familiar with it, but while preparing for the exhibition, Armoni observed it more closely. Limiting himself to black and white, he constructs closed images of the urban landscape. The project brings to mind series of early engravings and photographs of the Holy Land made by pilgrims, mostly Christians and Jews, who sought to disseminate views to audiences who longed for the distant Land. Such images were often far removed from the reality. Armoni depicts a Ramla seeming to rise above the minutiae of everyday life. The huge garbage containers that pedestrians try to avoid have become one more toned-down detail. Partially crumbling structures seem to be romantic ruins, bare stairways without handrails like promising ascents, and an historical monument such as the White Tower is embraced by straight lines as seen through the glass wall of the community center.

Yehuda Armoni Ben Shemen Forest I, 2018

The large-scale drawing New facing old (2019) draws visitors’ attention upon entering the gallery. Armoni drew the buildings adjacent to the Museum complex – the mosque tower behind it on one side, and the government building on the other. The latter, built a few years ago, pays homage to the city’s 14th century White Tower in its design. The drawing captures the Herzl Street area which is about to undergo complete change, depicting it with only hints of a human presence: a parked car, garbage heaps, and an overwhelming quiet drawn over the symbols of religion and government, with all of the urban chaos between them.
Armoni’s landscapes are in the plein air tradition, made outdoors, usually in a single session. The paintings from the Ben Shemen Forest, Anava, Tel Hadid and other sites in the Judean Lowlands study the familiar, deconstruct it into forms and interrelationships, and reveal in each picture the layer in which landscape becomes a gateway to an inner journey.
Shlomit Fogel | Shadow, light, and dissolving landscapes
The landscapes in Shlomit Fogel’s video works have no horizon. Strips of horizontal housing blocks and vertical fences fill the screen in both animation works. The architecture encloses, blocks and seals movement and dreams. The figures are few and far between – some young children, an elderly person, and a mysterious figure, perhaps a magician, perhaps a criminal trespassing, but only within the labyrinth of the blocks.
Fogel’s complex animation comprises classical technique, stop-motion, stills, and cut-outs from her deconstructed paintings. The multiplicity resonates fragmentary nature and the patches she depicts: the housing blocks are the sites of defeated rebellions against uniformity. The roots of repetitiveness, the major characteristic of the railroad flats, lie deep in the search for elegance, such as in Le Corbusier’s Unité d’Habitation designed for Marseille in 1947, that quickly turned into a depressing environment. Fogel’s animation emphasizes makeshift balcony enclosures, communication and pirate TV cables, misshaped air-conditioners, collapsed sidewalks, dried-up gardens, all small uprisings against an enforced aesthetic. This large group of protests died down, leaving scars in the urban landscape, and blanketing the protagonists in fatigue.
The influence of William Kentridge, one of the leading international artists of the past few decades, is clear. Kentridge employs animation to address racism and discrimination, especially in the context of South Africa, and in his contemplation of human nature in general. Fogel’s story is an Israeli narrative of mass housing and its residents who seem to have been abandoned by the wayside as others trod the road to success, leaving the weak and alienated behind. Without softening her critique arising from the portrait of abandonment, Fogel blends in human warmth, forgiveness, and, perhaps, yearning.
Installing Armoni’s drawings adjacent to Fogel’s videos provides the opportunity to think about line and stains, movement and the cessation of motion. In Fogel’s videos and Armoni’s nature studies (all from the Judean Foothills) the city and the neighborhood take on a new dimension. A thin veil of additional options, of quiet poetics, peeks through from the mundane, anonymous housing blocks, from a side street or a mud puddle.

Curator: Dr. Smadar Sheffi

Posted in Uncategorized | Comments Off on מאחורי העיר שלומית פוגל | יהודה ארמוני – Behind the City Shlomit Fogel | Yehuda Armoni

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art