“האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא” | “Photographic truth is the natural truth”

ספרה של נועה צדקה “האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא”,( הוצאת רסלינג ) מרגש ואפילו אמיץ. זהו גישוש מתמשך אחר תולדות הצילום המקומי, אחר הקמת המחלקה לצילום בבצלאל, אחר דמויות (בעיקר נשים) שנעלמו מהתודעה וניסיון לשרטט מחדש את ההיסטוריה הזו . צדקה כותבת בגוף ראשון , בטון אישי, מנכיחה את הווה תוך שהיא נשענת על מחקר קפדני. הגוף הראשון  התחושה של דחיפות, כובשת. צדקה, מרצה במחלקה לצילום בבצלאל היא אמנית שעבודות הצילום – כתיבה – מיצג שלה שורטות את קירות הנפש. כאן יצאה למסע שורשים שמשתרג בין הטכני, הרעיוני, ההיסטורי, האנקדוטי והאנושי. בחלקיו הטובים אפשר לחשוב על הספרים של  וו.ג. זבאלד, במיוחד  “המהגרים” וככלות הכל מדובר על סיפורם של המהגרים שיזמו מחלקה לצילום ושל תפיסות שהיגרו. צדקה מחפשת בכל הזרות הזו (היא נוקבת בעיקר בהשפעות אמריקאיות ואירופאיות) התייחסות להתרחשות המקומית, להיסטוריה הקרובה והאמנים שיצרו כאן.
צדקה שואלת , בגולמיות ישירה ושובה, מה מקור יצר המחיקה במחלקה לצילום, מה שהיא מכנה “יצר ההמתה”. מדוע כניסת המחשב לפרקטיקות הוראה התקבלה ללא רפלקסיה , מדוע אמירות כמו “הצילום האנלוגי שחור לבן מת” נתפסות כפרוגרסיביות ? התשובה שלה מורכבת ממחקר טקסטואלי ומראיונות  עם אנשים רבים מפעלו במחלקה עד 1984. היא אינה מציעה תשובה ברורה, וטוב שכך משום שהספר לא נופל לפסקנות של  טקסט המבקש להיות דפיניטיבי.
מחקר ראשית המאה העשרים מורכב מחומרים מארכיבים מסודרים (ולא מסודרים) בבצלאל והארכיון הציוני וממקם את תולדות הצילום בהקשר הכללי של תפיסת ובניית המודרניזם בארץ . צדקה עוקבת בדקדקנות אחרי אופן רישום השם של הפרקטיקה  “פוטוגרפיה” ו”תמונת אור ” ,”פאטאגרפיע ” תמונה נאמנה של נזילות ההגדרה וההתייחסות לתחום החדש יחסית, של התבוננות במציאות בעידן ומקום בו שינוי המציאות היה צו אידאולוגי.
הספר מחולק לפרקים המוכנים “תחנות”. הראשונה היא יעקב בן דוב , שמוכר בעיקר כחלוץ הקולנוע בארץ . הוא הגיע לארץ ב 1907 , שנה אחרי יסוד בצלאל והצטרף לבצלאל (במקביל לעבודה  עם הצלם הארמני-ירושלמי גאראבד קריקוריאן) ,מוארת כאמן, כסוחר, ובעיקר כבנאי נלהב של התדמית הציונית , היהודי החדש.

Grete Wolf-Kralauer , Portrait of Lou Landauer., 1935 (circa)

דמותה של  לו לנדאוור נשכחת נדונה בהרחבה כ”תחנה שנייה”  ההכרות שלי עם הדמות החלה בעת המחקר לדוקטורט בעיזבון גרטה וולף קרקואר . לנדאוור, אמנית שעסקה בצילום ופעלה לביסוס מעמד המדיום בארץ, צילמה דיוקנאות של משפחת קרקואר,  וולף קרקואר ציירה את דיוקנה מספר פעמים . לנדאוור ביקרה ב-א”י ב- 1926 וב- 1928, קודם השתקעותה בה וכבר אז עמדה בקשר, כפי הנראה חברי וחם עם וולף קרקאור. צדקה מציירת מפתקים, מכתבים, רשימות מלאי והוצאות מצטיירת אישה עם חשיבה חדשנית, שקולה מעניינת שנפגעה מאד מהיחס עליה ובסופו של דבר עזבה את הארץ, אחרי שנים של עשייה. בראיון רדיו שנערך איתה ועם ארדון , מנהל בצלאל ב 1945 הבחינה בין צילום לצילום- אמנות “צלם אמן מצייר באמצעות האור על לוח הצילום ואף תפיסתו האישית של הצלם תקלט בו”.
בבצלאל הצילום המשיך להיות במעמד של כלי עזר למחלקות לאמנות וגרפיקה “הכרחי ורצוי מאד” כותבת צדקה.  מבעד לשורות, בראיונות שערכה עם מרצים ומרצות  ב”תחנה שלישית” שנות ה 60 וה 70 ,  עולה ההזדהות עם המאבק האינסופי על העשייה: על ציוד, תקציבים, שעות הוראה  ובעיקר הכרה .שיחות עם בהירה עדן שלימדה בשנים 1965- 1978, ציטוטים מפגישות עם קרובים של אפרים דגני ז”ל שלימד בין 1966- 1983 או תכניות לימוד של אברהם האוזר ז”ל שלימד בין 1962 -1981 מלמדות על שינויים בחשיבה הקונספטואלית על צילום ועל אמנות בכלל.
“תחנה רביעית – חנן לסקין” עוסקת בשנים הראשונות של המחלקה לצילום כמחלקה מובחנת והתפתחויות מאוחרות יותר.  ממחקרה של  צדקה לא עולה תחושה של כורח היסטורי, כלומר  הקמת המחלקה ב 1984, יכלה גם לא להתרחש , וממרחק השנים אפשר להרהר עם לא עדיף היה שהצילום אכן יהווה חלק מהמחלקה לאמנות, את מה משרתת החלוקה למחלקות מלבד מבני כוח .
בחלק זה של הספר שיחות עם אמנים  הפעילים בשדה היום, כמו יגאל שם טוב , רונית שני או שמחה שירמן ועם סטודנטים שלמדו במחזורים הראשונים . צדקה מזכירה את הפריחה של הצילום בשנות ה80 וה 90 : מינוי אוצרים במוזאונים , גלריות לצילום, כתבי עת , בתי ספר ייחודיים לתחום. גם הביאנלה הראשונה לצילום נערכה ב 1986  בהשתתפות רבים מאנשי בצלאל.
בתוך התנופה צדקה מביטה בצללים. הברור שהיא עורכת בדבר ההעדר הכמעט מוחלט של מרצות  מעניין במיוחד לאור התרומה ,הנשכחת של לו לנדאוור. התשובות שקיבלה אמנם כנות אך מביכות. מספר פסקאות בהן צדקה מדברת על המילים שאינה אומרת בביקורת, על ההבדלים בין התנהלותה לבין זו של מרבית עמיתיה הגברים, חשובה . היא חשובה לשיח אמנות ותרבות בכלל . “אינני רואה בעבודת האמנות דבר שאמור “למשוך אותי” …”לגרות אותי ” או “לא לגרות אותי”…. ואינני נבהלת להגיד “איני יודעת”.
לאורך הספר, משובצות עבודות מעניינות מאד, בעיקר הקונצפטואליות שיהיה מעניין לחזור להתבונן ביניהן עבודות של משה קן, רונית שני ,אבי שטראוך ופרומה מרקוביץ ,יונתן סיאדה.
כמו בשיר של מאיר אריאל , גם כאן בסוף המשפט יושב ערבי עם נרגילה. הספר שמתחיל בבוריס שץ מסתיים במילה “עזה”. כאן יש הרגשה של בחירה בקיצור דרך שנעדר מהרצינות והמשקל של יתר הספר. המלחמות הבלתי פוסקות מהדהדות לאורכו -מסטודנטים פצועים גופנית ונפשית שצדקה מזכירה כייחוד ישראלי מצער , ועד אזכורים של הפסד לימודים בשל שרות מילואים ארוכים במלחמת לבנון .
“צלמים/צלמות כדי שילמדו, יצלמו, יעבדו ויגידו משהו על העולם” , כותבת צדקה “זקוקים ל”אוויר” כלכלי-קיומי פוליטי. לשכניהם גם” . האמירה הזו נכונה. ובכל זאת, סיום הספר במילה “עזה” צלצל באוזני כצליל של ניצול, זיוף.

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

להזמנת הרצאות במגוון נושאים, בהם  באמנות ישראלית ובינלאומית וכן הצטרפות לרשימת התפוצה לסיורים מיוחדים כתבו ל   thewindowartsite@gmail.com

סיור לביאנלה באיסטנבול 15-19 ספטמבר

2019  בהדרכת ד”ר סמדר שפי   

לפרטים והרשמה  לפנות לדניס או גל בטלפון  03-5260084    או במייל  mailto:denise@rimon-tours.co.il

“Photographic truth is the natural truth”

Noa Sadka’s new book Photographic truth is the natural truth (Resling, 2019 [Hebrew]) is moving and courageous. This is an exploration of the history of local photography, of the establishment of the Photography Department in the Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem, of leading personalities (mainly women, who were erased from historical record. Sadka, a photographer, lecturer in the Bezalel Photography Department, and writer, uses the first-person style to make the present part of her careful research, lending a sense of urgency. This “roots journey” into the Bezalel Photography Department’s history blends the technical, philosophical, historical and anecdotal, bringing to mind Sebald’s books (especially The Immigrants). After all, this is a story of the  immigrants who founded the study of photography here. Sadka discusses the foreign influences (mainly American and European), refers to local events, recent history, and, of course, the artists.

Yaacov Ben-Dov, Painting class in Bezalel , 1920 (circa)

She traces the sources of the hasty erasure of the past that dominates the department, the impact of digital photography, and the road to finally establishing the department in1984. The book is rich in interviews, archival sources, tracing the variations in the definition of photography, whether as an accessory to the art department or as an independent discipline. Chapters focus on “milestones,” such as Yaakov Ben Dov, pioneer of cinema, German photographer Lou Landauer, (who was later disappointed at her reception and left the country). Sadka’s research continues through the 1960s and ‘70s (Bahira Eden, Avraham Hauser, Efraim Degani) to the fourth milestone, Hanan Laskin and the first years of the separate Photography Department in 1984.

Sadka’s critical eye looks at the shadows, the lack of women as lecturers, the conduct in the department, and the overall discourse on art and culture. Numerous interesting photographs and photograph-based artworks grace the book. The book, which begins with Boris Schatz, the founder of Bezalel, does indeed mention the way Israel’s harsh political situation resonates in the arts. However, Sadka’s choice to conclude the book with a declaration of her identifying with the pain of the people of Gaza, feels as if she is capitalizing on their suffering much more than a sincere expression of empathy.

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

להזמנת הרצאות במגוון נושאים, בהם  באמנות ישראלית ובינלאומית וכן הצטרפות לרשימת התפוצה לסיורים מיוחדים כתבו ל   thewindowartsite@gmail.com

Posted in Uncategorized | Comments Off on “האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא” | “Photographic truth is the natural truth”

Thoughts about “Gil Yefman: Kibbutz Buchenwald”

“גיל יפמן: קיבוץ בוכנוולד” היא תערוכה שמצטרפת לנחשול הבלתי שוכך של עיסוק בזוועה של השואה מהמאפיינים הבולטים של אמנות ישראלית עכשווית. סיגלית לנדאו , ארז ישראלי, בלו סימון פיינרו, יעל ברתבנא , דנה יואלי, רועי רוזן, אלדר פרבר, ותומר ספיר הם אחדים מהשמות שעולים מיד על הדעת .

Gil Yefman and Dov Or-Ner Bad Renro and Penelope at Kibbutz Buchenwald, 2018 Video, 5:08 min.

מעניין לעקוב אחר הקבלות בין עבודתם של אמנים ישראלים לבין עבודות אמנים בינלאומיים המתייחסים לעבר הנאצי . דוגמאות בולטות בעשרים השנים שחלפו מתחילת המילניום כוללות את Him פיסלו של מאוריציו קאטלן של היטלר מוקטן כילד , כורע בתפילה מ 2001 , גם ציור דיוקן היטלר כילד של Annie Kevans מ 2004 או Mao – Hitler של Gehard Demetz, והעבודות של האחים צ’פמן ושל דארן אלמונד הבריטים כולן יצירות שהוצגו במוזאונים מובילים בעולם וזכו להכרה נרחבת, לרבות מסחרית (Him נמכר במעל 17 מיליון דולר) .

Maurizio Cattelan’, Him ,2001

ריחוק, אבסורד ואפילו הומור מסוים הן אסטרטגיות מקובלות בעיסוק בזיכרון שואה ההופכות נפוצות יותר ככל שההבנה של התקופה נעשית ממרחק הזמן ומזוויות חדשות, במיוחד מגדריות, ותעשיית הזיכרון מנותחת במונחי כלכלה, צרכנות ותיירות. עם זאת יש לזכור שהומור ואבסורד שימשו כבר בעת ההתרחשויות – כך “הדיקטטור הגדול” של צפלין או המונטאז’ים של גון הרטפילד .
מרבית התערוכה מצוינת. החלק החלש הוא החלל המוקדש לנושא של בתי הבושת בעת המלחמה. הנושא של מין כאמצעי במנגנון הזוועה הנאצי החל להחקר רק בעשורים האחרונים כחלק מההכרה בשוני של חיי נשים בשואה ושל פגיעותן ודיכוין הכפול. מדהים לגלות שבזמנו הנושא נדחק הצידה , בין היתר בשל הנחה שלא היו תקיפות מיניות של יהודיות על ידי גרמנים בשל האיסור על יחסים בין ארים ליהודים. יפמן יצר חדר שמידותיו והצבתו מדמים חדרים שנועדו ליחסי מין לאסירים “מיוחסים” כלומר לאונס שיטתי של אסירות).החלל הזה, בו בובה סרוגה מרובת איברי מין מונחת על מיטה וכמו מתאמצת לזעזע, לייצג את הסיטואציה המחרידה, הוא הפחות מצמרר בתערוכה .
בסרט הווידיאו של גיל יפמן ודב אור־נר ,”בד רנרוא ופנלופה בקיבוץ בוכנוולד” שתי דמויות מומצאות מטיילות באתר מדומיין , צרוף של קיבוץ נצר סרני, הקיבוץ שכשהוקם אכן נקרא “קיבוץ בוכנוולד”, ומחנה הריכוז שהפך לאתר תיירות היסטורי . הדמות בד רנרוא שהמציא אור נר (בהיפוך אותיות שמו ) היא היטלר קטן וקשיש, פרודיה על מכשף . הקשר להיטלר המוקטן הילדי, של קטאלן , אותו צרוף של מחריד ונלעג ומכמיר לב . פנלופה , גיל יפמן , היא דמות אנדרוגינית עם כובע גרב שחור ושמלה , ועל ראשו מספק איבר מין גברי אבסורדי . הסרט נע בין סצנה בו מקעקעת דמות מוכפלת של היטלר על “פנלופה” , מה שנראה כאונס קבוצתי סימבולי ואחר כך הדמויות ממריאות כגיבורי על , צוללות לתוך ארובות כבשנים הקורסים לתוך עצמם והדמויות של אור נר ויפמן זוועות זרע עץ גינקו יפני בגדם עץ. העץ זוהה על ידי תושבי האזור הגרמנים כ”אלון של גתה” ושומר במחנה הריכוז, כיד זיכרון אבסורדית ליומרות התרבות הגרמניות, עד שנשרף לקראת סוף המלחמה .
ההקשרים לאמנות קודמת שעסקה זיכרון נרחבים . בראשית הסרט עולות הדמויות לאוטובוס בקו רגיל עליו מתנוסס שם המקום , בוכנוולד. הצרימה בשימוש בשמות מחנות הריכוז בחיי היום יום בולטת לרבים . בתערוכה Terminus העתיק Darren Almond ממקומן תחנות אוטובוס מאושוינצים , העיירה הפולנית והתיחס לפער בין חיי היומיום שהתנהלו בעיירה בשנות המלחמה לבין תעשיית הרצח שהתנהלה ממש לידה .

ההפיכה של הדמויות לגיבורי על, הן של היטלר הנלעג ושל “פנלופה” , ההפקעה של השיח ממציאות לפנטזיה מהדהדת את החשיבה הרומנטית המעוותת שנשבה כרוח גבית מאחורי התנועה הנאצית וגם את הנואשות בה נאחזו נרדפים בפנטזיה . אפשר אפילו לחשוב על גיבורי העל בתור הזהב של הקומיקס האמריקאי , רבים מהם יהודים , שיצרו עולם של מלחמות טובים ורעים , נציגי החופש נגד הפשיזם (עליהם ביסס מייקל שייבון את הספר הנפלא The Amazing Adventures of Kavalier & Clay) .
“גדר חיה” המיצב הסרוג הגדול (750× 250 ס”מ) הניצב בפתח התערוכה הוא אחד החלקים המרשימים בה . הגדר , גפן משורגת נסרג בפעולה אמנותית יחד עם נשות נוצר קולקטיב קוצ’ינטה קולקטיב פליטות אפריקניות וסורגות מתנדבות . זו עבודה יפה, חושנית שצופנת בתוכה התייחסות למכתב שהתגלה בו הזמין מפקד מחנה הריכוז שתילת צמחיה שנועדה

Gil Yefman and Kuchinate Collective Hedgerow, 2008 Knitted installation (wool, Acrilan, felt, wire, embroidery thread, gas pipes), 250µ750

להסתיר מהעין את המשרפות. יפמן מותח קו בין הפליטות מאפריקה להיסטוריה של נרדפים יהודים בגדור הנראית כגפן משורגת . הסימבוליקה של גפן, אחד משבעת המינים וסמל למצב של שלווה (“איש תחת גפנו” ) עוברת כאן שיבוש

Grande Bible historiale complétée . Source: gallica.bnf.fr Bibliothèque nationale de France, Département des Manuscrits, Français 159, fol. 175r.

מחריד ומי שיביט יראה גם חוטים אדומים כטיפות דם במקומות אחדים . אפשר לחשוב על הגפן המשתרגת, המדממת גם בהקשר של גפן כנושאת סיפור גנאלוגי. גפן הצומחת מחלציו של ישי , אבי דוד המלך, הוצגה לעתים קרובות באמנות כנסייתית כ”גזע ישי”, עץ המשפחה של ישו שנחשב צאצא של דוד המלך. עצי משפחה דומים חזותית שימשו לנאצים לחישוב אחוז טוהר הגזע, כלומר כלי ברדיפה, בהחלטה אם לחיים או למוות. הגדר החיה היפה, המטעה.

אוצרת: עדי דהן
מוזיאון תל אביב

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

להזמנת הרצאות במגוון נושאים, בהם על  זיכרון שואה באמנות ישראלית כתבו ל   thewindowartsite@gmail.com

סיורי עומק מיוחדים עם דר’ סמדר שפי
הסיור הבא: סיור ערב מרתק בתל אביב ב 13 מרץ  2019

סיור  באתרים מוכרים פחות : מסדנת הדפס מסורתית  שמפיקה אמנות עכשווית מרהיבה, ביקור סטודיו מרתק  ועבודה חד פעמית בחלל עצמאי חדש שנוסף לאזור המתעורר בקצה רחוב הרצל בואכה יפו .

 לפרטים שלחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת המייל שלכן/ם

Gil Yefman and Dov Or-Ner Bad Renro and Penelope at Kibbutz Buchenwald, 2018 Video, 5:08 min.

 

“Gil Yefman: Kibbutz Buchenwald”

“Gil Yefman: Kibbutz Buchenwald,” joins the unceasing wave of exhibitions engaged in the horrors of the Shoah, one of the characteristics of contemporary Israeli art.

Gil Yefman and Dov Or-Ner Bad Renro and Penelope at Kibbutz Buchenwald, 2018 Video, 5:08 min.

It is interesting to trace the parallels between artworks by Israelis and international artists addressing the Nazi past. Some examples from the past two decades since the turn of the millennium comprise Him, Mauricio Catalan’s 2001 sculpture of a child-sized Hitler kneeling in prayer; Annie Kevans’s portrait of Hitler as a child (2004); Mao-Hitler by Gehard Demetz; works by the Chapman Brothers and by Darren Almond.

In the video by Gil Yefman and Dov Or-Ner, Bad Renro and Penelope at Kibbutz Buchwald, 2018, two invented figures stroll through an imagined site, a combination of Kibbutz Netzer Sereni, the kibbutz originally founded with the name Kibbutz Buchenwald, and the Buchenwald Concentration Camp grounds, which is now a site of historical tourism.

Transforming the figures into superheroes – both the figure of Hitler and the ridiculous “Penelope” – and the displacement of the discourse from reality to fantasy, resonates the distorted Romanticism leading to Nazism as well as the despairing grasp at fantasy exhibited by persecuted Jews. We can even think about the superheroes as the “gold” of the American comic book industry, many of them Jews, who created a world of good vs. evil, representatives of freedom vs. Fascism (on whom Michael Chabon based his wonderful book, The Amazing Adventures of Kavalier & Clay.

Gil Yefman and Kuchinate Collective Hedgerow, 2008 Knitted installation (wool, Acrilan, felt, wire, embroidery thread, gas pipes), 250µ750

Hedgerow, 2008, a large crocheted installation (250x750cm) installed at the entrance to the exhibition is one of its most impressive parts. The “hedgerow,” vines crocheted in an art action along with the Kuchinate Collective of African refugee women and volunteer crocheters. This is a lovely, sensuous artwork, embodying references to the letter written by the concentration camp commandant ordering vegetation to be planted designed to conceal the crematoria. Yefman draws a line between the African women refugees to Jews who were persecuted in his living fence looking like a woven grapevine. The symbolism of the vine, one of the Seven Species and the symbol of peaceful existence (“And each man will sit under his own vine…”) is disrupted and made into something terrifying. Some viewers will see the red threads as drops of blood in several places. The bleeding vine can also be seen in the context of a genealogical narrative. The vine growing out of Jesse’s loins, father of King David, has frequently been depicted in church art as the “stem of Jesse,” Jesus’s family tree, Jesus as the descendant of King David. Visually similar family trees were used by the Nazis to calculate the percentage of “racial purity,” a tool of persecution, critical for decisions of life and death. The beautiful hedgerow is misleading.

Posted in Uncategorized | Comments Off on Thoughts about “Gil Yefman: Kibbutz Buchenwald”

עתAT

“עת” היא תערוכה נבונה, מגובשת מבלי להיות אחידה ומבלי להיאחז ב”נושא” כבקרנות מזבח. מציגים בה שבעה אמנים שבמהלך שנה ערכו ביקורי סטודיו הדדים ודנו בחיי יצירות שאינן מוצגות , בקיום שלהן לפני , או אחרי, ששוזפו באור הזרקורים של תערוכה ועין הקהל וחזרו למחסן או סטודיו . המחשבה על היצירה המופקעת מהזמן , או המוקפאת בתוכו, פותח פתח לחשיבה על היחס בין זמן ליצירה: היצירה כמציינת רגע, כמנציחה מחשבה ותחושה וכן יצירה כנתונה לחסדי הזמן- לפגעיו, לטעם משתנה, למיאוס המהיר במוכר  שמתרחש שוב ושוב וגוזר גישוש אין סופי אחר שינוי. אלו עבודות שמתבוננות פנימה\ שמתלבטות ומנסות וקוראות לקריאה זהירה אבל לאו דווקא לטקסט . זו התערוכה הראשונה שנערת בחלל החדש של גלריה “חנינא” והיא מבטיחה מאד.

עתAT
Exhibition view

היצירות מוצבות זו אחר זו,  נפרשות כמו מגילה שנפתחה. בקצה האחד , סמוך לדלת הכניסה עבודה של פלורה דבורה העשויה צינור שקוף שבתוכו נוזל שמעלה על הדעת צינור של אינפוזיה הקשור בשני קצותיו . זהו דימוי שנראה כמו הפרדה (נוסח חבלול שנועד להסדיר תורים במקומות ציבוריים), כמו איום אלים בניתוק ממקור חיים , או חיוך, מרושע ניבט מהקיר . בקיר ממול נמצא צילום גדול של מיכל סופיה טוביאס שצילמה את חלל ההתרחשות של המופע “החור”  של להקת בת שבע בכוראוגרפיה של אוהד נהרין . היא מצלמת את הבדים המקיפים את מושבי הקהל הפונים אל לב האולם . מבט קשוב מגלה סימני זיעה כמו פנטום של גוף רקדן או רקדנית . מצולמים רק קצות משענות  הכיסאות הלבנים כך שהם נראים כתיתורת תחרה בקצה הקיר השחור, לובן אבסורדי ליד המשטחים הכהים של אין וזכרון היש.

Flora Deborah in עתAT

רננה נוימן יוצרת הקרנה של דמות קווית ההופכת לפקעת קוים ומופיעה בנקודות שונות בחלל משום שתחת המקרן הותקנה מראה המסתובבת וזורקת אור ואת הדימוי לקצות החדר, מפרה את השלווה המדומה .
מתן אורן יצר מיצב אופקי של חלקי עבודות מהסטודיו : כמו ערכת עבודה (Kit) להתחלות של פרויקטים שכשלו או כאלו שהופסקו מאחר והחליט לא להוציאם לפועל, כלי עבודה או אוביקטים שמחכים לשימוש שיעשה בהם. אורן נוגע באחת ההגדרות הבסיסיות של אמנות – עשיית סדר בכאוס . כאן הוא נאבק בכאוס ולאחר שהחליט על הסידור של החפצים שלהם , באפן המזכיר ספק אפסנאות ספק ארכיב בנה עבורם מדף/שולחן מתכת ובו מגרעות מותאמות למידות ולצורות . השולחן העמוס לעייפה מונח בגובה נמוך אך מעל לקרקע , כמו מיטת אשכבה לחלקי הכלים , לחליליות לצירי הדלתות , לה שיכול בסיטואציה אחרת להיות מרכזי . העבודה של אורן נוגעת באופן חריף מאד בחסר , בפגום ובפגיע .

Matan Oren in עתAT

לידה  ניצבת עבודת סאונד של אוליביה הילד,  למרגלות המסך הכמעט שחור של מיכל סופיה טוביאס (האסוציאציה לסוגימוטו המוצג כעת במוזיאון תל אביב בלתי נמנעת). הילד,שהציגה בתערוכת בוגרי תוכנית התואר השני בבצלאל עבודת סאונד משתמשת כאן ברמקולים מאותה עבודה לרבות אחד שבור. הקול שנשמע הוא כשל טיפה שנופלת דרך מכשול כלשהו, צליל מחוספס, שקט שמצטבר להברות שמבקשות להתפענח.
כמו צליל המים של הילד , גם העבודות האחרות בתערוכה עיקשות, מסמנות נוכחות, מסמנות תהליכים וממפה ריק , כך טל גולני עם העבודות במסקינג טייפ או עבודות הגבס הזהות של אברהם קריצמן שהציב אותן בתוך מדפים כמין דיפטיך אנכי, ממתינות  לנדודים הבאים .

גלריה “חנינא” , שביל המרץ 5 , תל – אביב
צילומים : מתן אורן

www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

סיורי עומק מיוחדים עם דר’ סמדר שפי
הסיור הבא: סיור ערב מרתק בתל אביב ב 13 מרץ  2019

 לפרטים שלחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת המייל שלכן/ם 

Olivia Hild in עתAT

 

עתAT

Posted on February 20, 2019 by Smadar Sheffi

 

עתAT is an intelligent exhibition, coherent without being uniform or adhering at all costs to one theme. The seven participating artists visited each other’s studios over one year to discuss the life cycle of artworks, which are not necessarily displayed here. The discourse revolved around the artworks’ existence before or after being in the limelight, after which they returned to their respective storerooms or studios. Thinking about creativity outside of time, or frozen in time, opens opportunities for thinking about the relationship of time to creating art – the artwork as denoting a moment, as making a thought and sensation last forever in an artwork which time will impact – damage it, change it, become too familiar and thus unwanted. These are works of inner contemplation, attempting a cautious reading, but not necessary calling for a text. This exhibition inaugurates Hanina’s new space – a very promising launch.

The works are placed one after another, unfolding like a scroll. At one end, near the door, a work by Flora Deborah is installed. Made of a transparent pipe with liquid inside, it brings to mind an infusion, tied at both ends. The image looks like the cloth ropes for queues, as if threatening to violently sever the connection to life, or a nasty smile looking from the wall. On the opposite wall is a large photograph by Michal Sophia Tobiass of the Batsheva Dance Company’s performance space of Ohad Naharin’s “The Hole.” The fabric surrounding the audience seats face the heart of the hall. An attentive gaze reveals sweat marks looking like phantom bodies of dancers. Only the edges of the white armrests are in the photograph, lacy edging to the black wall, absurd whiteness near the darkness of a void of what is not and the memory of what is.

Renana Neuman has projected a linear figure which becomes a cluster of lines, appearing in various places in the space resulting from a revolving mirror installed under the projector, casting light and the image to the edges of the space, breaching the supposed calm of the room.

Matan Oren in עתAT

Matan Oren’s horizontal installation comprises parts of his works from the studio, looking like a kit for beginning projects which failed, or those stopped before execution, tools or objects waiting to be used. Oren touches upon one of the basic definitions of art – making order out of chaos. He struggles with the chaos, and after deciding on how to order the objects, in a way reminiscent of a collector or an archive, he built a shelf/table of metal with niches according to size and shape. The overloaded table is low, but aboveground, like a funeral stretcher for the tool parts, recorders, door hinges, all the objects that could be the main subject in another situation. Oren’s work is a sharp treatment of absence, flaws, and vulnerability.

Olivia Hild’s sound piece is installed near Oren’s, at the feet of the almost black curtain by Tobiass (with an inescapable association to Sugimoto’s current exhibition at the Tel Aviv Museum of Art). Hild, who has exhibited in the Bezalel MFA Graduates’ exhibition, uses the amplifiers from the MFA piece with an additional broken one. The audible rough sound is like a drop of water falling through some barrier, quiet accumulating into syllables that want to be decoded.

Like Hild’s water sound, other works in the exhibition stubbornly mark their presence and processes, and mark emptiness, such as Tal Golani’s masking tape works, or Avraham Kritzman’s identical plaster pieces which he placed on shelves like a vertical diptych, awaiting the next migration.

Hanina Contemporary
Shvil Hameretz 5, Tel Aviv
Photography: Matan Oren

סיורי עומק מיוחדים עם דר’ סמדר שפי
הסיור הבא: סיור ערב מרתק בתל אביב ב 13 מרץ  2019

 לפרטים שלחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת המייל שלכן/ם 

עתAT
Exhibition view

Posted in וידיאו, פיסול ומיצב, צילום | Comments Off on עתAT

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art